גור אריה יהודה

 

נו אז מה?                                                              2004. 11. 30

רשימות

 

אף פעם לא גידלתי גורי אריות. האמת היא שגם אין לי מושג קלוש על גידול גורי אריות. כל מה שידוע לי בנושא, זה מה שראיתי בתכניות דוקומנטריות בטלוויזיה. הם נראים כאלה חתלתוליים נחמדים, יותר תמימים מגוזלי יונים, ממש מתחשק ללטף אותם, לחבק אותם, לגונן עליהם. אבל איפה מוצאים גורי אריות? אין! אף פעם לא נזדמן לי אפילו לגעת באחד כזה.

אבל מה? גורי חתולים היו לי אפילו שמעולם לא הייתי "איש חתולים". אני כל חיי אוהב כלבים וגורי כלבים היו לי גם היו. כאלה חמודים, עגלגלים, הולכים וכושלים-מתגלגלים-מתנדנדים. ממש מתחשק ללטף אותם, לחבק אותם, לגונן עליהם.

אבל מה? כשהם רק מתחילים לגדול מתפתחת אצלם תכונה מסוימת, מרגיזה, מעצבנת, עד שלפעמים מתחשק, במקום ללטף אותם, לחבק אותם ולגונן עליהם, פשוט לבעוט בהם, לשלוח אותם לכל הרוחות ולקבל אותם בחזרה רק אחרי שיגדלו ויהיו כלבים מבינים, שאפשר לדבר איתם, לאלף אותם, ובשנים האחרונות, כדי להיות פוליטיקלי – קורקט, לא לאלף אלא לחנך אותם.

התקופה הזו, תקופת הגדילה, התקופה שבין הליטוף לאילוף, היא תקופה נוראית. כשרק באים הביתה ונורא רוצים לקרא לגור כדי לדבר איתו, כדי ללטף אותו, לחבק אותו, דווקא אז באה התכונה הזו לידי ביטוי. לא מתוך כוונה רעה, פשוט מתוך התרגשות שלקראת הפגישה, הכלבלב הזה, ואני מניח שכל מי שגידל גורי כלבים מכיר את התופעה, מתחיל להשתין, לטפטף, להשפריץ. על הריצפה, על הרגליים של עצמו. לפעמים הוא מזיל קצת ריר. הוא זוחל על גחונו בהבעת כניעה וחנופה. הוא מקשקש בזנבו הקטנטן ומורח את השתן סביב סביב. נו, אז באמת, האם אפשר במצב שכזה לאסוף אותו בזרועותיך? לחבק וללטף וכל שאר הדברים שכבר אמרתי? נו, באמת, תגידו, אפשר?!

מי שקרא מעט מדברי במקומות אחרים כבר יודע שאני אוהב תנ"ך ואוהב להביא ממנו מובאות ולצטט פסוקים שנראים לי רלוונטיים לנושאים בהם אני עוסק מפעם לפעם. תמיד כשנתקלתי בתכונה הגורית הזו נמלטתי אל התנ"ך: "גור אריה יהודה... מטרף בני עלית. כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו..." בראשית מט 9 .

אני בטוח שעד עכשיו אף אחד מהקוראים עוד לא מצא את הקשר בין כל הדברים שכתבתי פה לבין הנושא שנראה לי רלוונטי.

מי כמונו, ישראל, גורי אריות. סתם גורי אריות?! מה פתאום?! אנחנו כבר אריות של ממש. (מורשת רחבעם זאבי). "... מנשרים קלו מאריות גברו...". אנחנו המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון. אז אולי יגיד לי מישהו: למה אנחנו תמיד מתנהגים כמו גורי כלבים?

בשאר אסאד אמר שהוא מוכן לדבר איתנו ומיד אנחנו משתינים במכנסיים מרוב התרגשות. מקשקשים בזנב ובלשון, מזילים ריר. בשאר עוד לא גמר לומר את זה לטריה לרסן שאמר את זה לנו, כי בשאר בעצמו אפילו לא רוצה לדבר איתנו ישירות. וכבר נשיא לבנון, שכולנו יודעים שהיא מעצמה עצמאית, אומר לנו, ואנחנו יודעים שהוא יודע לדבר רק בשפה הסורית, הוא אומר לנו שהוא מוכן לדבר איתנו על שלום, ואנחנו מיד זוחלים על גחוננו, מקשקשים בזנב, משתינים לעצמנו על הרגליים ורוצים מיד להאמין שהחיזבאללה, שנמצא ביננו לבין כאילו מדינת לבנון, מוכנים מיד לצאת לפנסיה ולברך על רצונו של נשיא סוריה, שמדבר מתוך גרונו של נשיא לבנון, ושרק יגיד ומיד הם מחסלים את אלפי טילי הקטיושות שמוצבים לאורך הגבול, ושאם אנחנו נרצה לדבר איתם נוכל למצוא אותם על החוף בג'וניה מסתכלים על החתיכות בבגדי הים.

אנחנו מוכנים לקבל בהבנה שיש לתת זמן לכוכב העולה בשמי רמאללה, אבו מאזן, כי כרגע, כשמעמדו עוד לא יציב והוא עוד חי בצילו המת של יאסר ערפאת, הוא בכלל עוד לא מוכן להפגש עם ראש הממשלה ולדבר איתנו, לדבר לא ממש על שלום, אלא אולי על איזה הודנה קטנה. לא, הוא עוד לא מוכן לדבר איתנו על הפסקת הטרור, אפילו לא על הפסקת ההסתה נגדנו. נכון שזה מרגיז חלק מהעם הישראלי. אבל החלק האחר של העם, ואנחנו לא יודעים איזה מהחלקים הוא חלק גדול יותר, אומר שזו רק שאלה של זמן ושאבו מאזן הוא האיש המתון, ושאם הוא ידע מראש שאנחנו מקבלים את עמדתו, שהיא בעצם עמדתו של יאסר ערפאת, שהוא מת אבל רוחו עוד חיה ומשוטטת במסדרונות המוקטעה, ועמדתו של המת החי הזה, או החי המת הזה, היא חדה וברורה בנושאי ירושלים וזכות השיבה. אז אם נקבל את העמדה הזו וניסוג מרצועת עזה ומיהודה ושומרון. ואם, ואם, ואם, אבל בלי תנאים מוקדמים נסכים לכל התנאים המוקדמים שהעולם מציב לנו, אז הוא מתחייב לנסות כמיטב יכולתו לרסן את הטרור.

אז חבר'ה, בואו נכיר בעובדה שאנחנו לא גורי אריות וכנראה שגם אף פעם לא נהיה. בואו ונבהיר לעצמנו שאחרי חמישים ושש/שבע שנים, אנחנו גם לא גורי כלבים. נגיד לעולם ונגיד ישירות לאסאד ג'וניור, שאם הוא רוצה לדבר איתנו, אז הוא יודע טוב מאד מה הוא צריך לעשות בלבנון ועם החיזבאללה. ונגיד ישירות לנשיא לבנון שאם הוא רוצה לדבר איתנו על שלום, אז הוא יודע יפה מאד מה הוא צריך לעשות עם הסורים ועם החיזבאללה. ולאבו מאזן נגיד שהוא יכול לחזור אלינו לאחר שילמד וידע ויהיה יכול לדבר איתנו על מה שהוא רוצה לדבר איתנו. ולמנהיג החלק בעם שאנחנו לא יודעים אם הוא החלק הגדול או החלק הקטן נגיד, שגם אם הוא יעשה תספורת של אריה, הוא ימשיך להיות פודל.



מה שחייבים לשכוח

 

נו אז מה?                                                                                 2004. 12. 2

רשימות

אימגו

יש מי שחושבים שחייבים לשכוח. לעומתם יש שהיו רוצים דווקא להחיות, לחדש, להרחיב. הוויכוח הוא ישן, ימיו כימי הציונות, זו שהחלה בגלות המזרח אירופית ונמשכה בארץ ישראל וקיימת גם היום במדינת ישראל. הוויכוח היה והינו הרבה מעבר לוויכוח על השפה, זה וויכוח על תרבות, על הוויה, על חברה, על לאומיות ועל אופיו של העם היהודי באשר הוא נמצא: בארץ ומחוץ לארץ. זה ישראל לעומת הגולה. זה הצבר לעומת הגלותי. זה הגברי לעומת הנשי, זה הפיסי/גשמי לעומת הרוחני, זה הספרדי לעומת האשכנזי. זה העברית לעומת היידיש. יותר מבכל תחום אחר בא הניגוד הזה, הקיטוב הזה, המאבק הזה ואפשר לומר השינאה הזו. לידי ביטוי בספרות ובשירה.

אין לי כוונה להתהדר בנוצות לא לי. אני כשלעצמי בור כמעט מושלם בנושא הזה. לבד מכמה מילים פה ושם, מילים ששמעתי בבית הורי ולימים בבית הורי אישתי, אין לי ידיעה של ממש בשפת היידיש ולכן אני נתלה באילנות אחרים.

זה מספר שנים שביתנו נושם וסופג את שפת היידיש. ואני, כעזר שכנגד לאישתי, מתוך כורח ויותר מכך מתוך רצון, עוקב אחרי המחקר והלימוד וההוראה של השפה הזו. מוזר, אבל רק לאחרונה ניתקלתי  בדברים שכתב מתן חרמוני (סטודנט לתואר מסטר בחוג לספרות באוניברסיטת בן גוריון) על הנושא ועל העוסקים בו, וכך הוא כותב על בנימין הרשב ועל דן מירון: "מהחוקרים הגדולים של הספרות העברית, יושבים באוניברסיטאות באמריקה, זה בייל וזה בקולומביה. שניהם מקדישים חלק ניכר ממחקרם ופרסומיהם לספרות יידיש לא פחות מאשר לספרות העברית. נדמה לי שיש בכך יותר מאשר צירוף מקרים. ייתכן שדווקא באמריקה הקרקע בשלה יותר למחקר דו-לשוני, יידי-עברי, או שאולי הרשב ומירון הם שנזהרים, עדיין, ולמרות הכל, שלא תסיג היידיש את גבולה של העברית.

בשנים האחרונות, עם התפתחות תחומי מחקר חדשים, הודגש, לטוב ולרע, לחיוב ולשלילה, מקומה של היידיש כשפה המאפיינת יותר ויותר את תחום המיגדר הנשי, אך לא כפי שזה היה בעבר כאשר היידיש נתפסה כשפה אופיינית לנשים (בגולה ובחברות דתיות) או להבדיל כשפה בה נעשה שימוש לשם סיפורי בדיחות, דברי ליצנות והומור, בניגוד לשפה העברית, הרצינית האליטיסטית. הדבר נעשה גם באוניברסיטאות שמחוץ לישראל, במקרה שלפנינו באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, בה נעשו ונעשים מחקרים והוראה מעמיקים הן בספרות העברית והן בספרות היידיש. הבולטים שבין החוקרים, הכותבים והמלמדים הם פרופ' אורי אלטר, פרופ' חנה קרונפלד, דר' נעמי זיידמן, פרופ' אילי קאץ, דר' מיכאל גלוזמן, דר' יעל חבר ועוד רבים אחרים הפזורים כיום באוניברסיטאות שברחבי העולם.

בימים אלה ראה אור, בגירסתו האנגלית, סיפרה של דר' יעל חבר "What Must Be Forgotten: Yiddish in Zionist Palestine" בהוצאת Syracuse University Press  ובעוד זמן קצר תראה אור הגירסה העיברית "מה שחייבים לשכוח: יידיש ביישוב החדש" בהוצאת יד בן צבי.                                                                 

 

 

 

 

Yael Chaver

NEW FROM SYRACUSE UNIVERSITY PRESS

WHAT MUST BE FORGOTTEN:

As Zionism took root in Palestine, European

Yiddish was employed within a

dominant Hebrew context. A complex

relationship between cultural politics and

Jewish writing ensued that paved the way

for modern Israeli culture. This study

reveals a previously unrecognized, alternative

literature that flourished vigorously

without legitimacy. Significant examples

discussed include ethnically ambiguous

fiction of Zalmen Brokhes, minority-oriented

works of Avrom Rivess, and culturally

pluralistic poetry by Rikuda Potash.

The remote locales of these writers,

coupled with the exuberant expressiveness

of Yiddish, led to unique perceptions

of Zionist endeavors in the pre-state

Yishuv. Using rare archival material and

personal interviews, the book unearths

dimensions largely neglected in mainstream

books on Yiddish and/or Hebrew

studies.

YAEL CHAVER teaches Yiddish in the

German Department at the University of

California, Berkeley

“This book exhibits independent archival research of

the most valuable kind, an ability to interpret literary

texts with fine attention to details of form and substance

and without any sort of tendentiousness, a

firm grasp of historical issues, and a subtle understanding

of the complex relations between literature

and ideology.” – Robert Alter, Chair, Jewish Studies,

UC Berkeley

“This study sheds new, clear, and abundant light on

various aspects of the Hebrew-Yiddish conflict in the

Zionist Yishuv of Palestine and provides an instructive

chapter in the historiography of Zionist culture. Original,

insightful and rigorous readings of the text create

a complex, innovative picture and reveal an alternative,

complementary sphere of cultural creativity.” –

Chava Turniansky, Chair, Yiddish Department,

Hebrew University, Jerusalem

Order through your local bookshop or directly from

Syracuse University Press

621 Skytop Road, Suite 110

Syracuse, New York 13244-5290

Orders: 1-800-365-8929

supress@syr.edu

SyracuseUniversityPress.syr.edu

ISBN 0-8156-3050-6; Cloth $29.95

The Survival of Yiddish in Zionist Palestine

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



כה אמר כבוד השגריר

 

נו אז מה?                                                                      2004. 12. 24  

רשימות

אימגו

 

יש דברים שלא מקובל לעשות. הדבר נכון במיוחד בתחומים שבהם הכללים מוגדרים בצורה ברורה וחדה.

כולנו עוד זוכרים (טוב, זה לא היה כל כך מזמן) איך רגשנו ורגש העולם כאשר שגריר ישראלי זוטר חיבל, או לא חיבל, באיזה מיצג אומנותי או לא אומנותי. כולם אמרו שדבר כזה אסור לו שייעשה, שיש כללי התנהגות כלליים ויש כללי התנהגות דיפלומטיים שהפרה שלהם היא פגיעה גם הארץ המשגרת וגם בארץ המארחת.

ב-2004. 12. 5 פורסמה בעיתון הארץ כתבה קטנה, כתבה "חמודה", אוהדת. נכתבה-נקראה-נשכחה. היו כמה שהגיבו על הכתבה, תגובות שהראו, לדעתי, כי אף אחד לא ייחס לכתבה חשיבות ואף אחד לא התייחס למשמעות שלה.

יתכן שאני רגיש יותר מאחרים לכל מה שקורה עם גרמניה, בעולם ככלל ובישראל במיוחד.

על מנת שיבינו הקוראים מה הם הדברים המעוררים אותי להגיב אאריך ואצטט הרבה מהכתבה עצמה.

אינני יודע אם את הכותרת לכתבה כתב רודולף דרסלר- שגריר הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בעצמו. או שזו "הברקה" של העורך. בכל מקרה הדבר מצביע על קהות חושים שלא מתאימה לא למי שהוא שגריר ולא למי שהוא עורך בעיתון.

 

"תנו צ'אנס לגרמניה"

אתם מבינים?! שוב גרמניה המסכנה צריכה לבקש, כמעט להתחנן, שניתן לה צ'אנס. נראה למישהו שזה מצחיק? נראה למישהו שזה לא הגיוני? ברצינות?! ישראל הקטנה היא זו שצריכה לתת צ'אנס לגרמניה? ואיך? ולמה?

תתפלאו! כן! זה מה שהעם היהודי, לפני קום המדינה ולאחר קום המדינה, עושה.

עם מי יש לנו עסק? האם גרמניה של היום היא באמת שונה מגרמניה של פעם? אולי בתמימות, אולי בהיתממות, ואינני רוצה לומר מה לדעתי היא הסיבה האמיתית לשאלות "התום" של כבוד השגריר.

"... עולה השאלה על הדעות המושמעות כיום בגרמניה ביחס למזרח התיכון בכלל וישראל בפרט. דעות המתגבשות מקריאה, שמיעה וצפייה: כיצד היו מדווחים ומנתחים בגרמניה. אילו האירוע הטרגי של פעולת האמוק בבית הספר בארפורט בשנת 2002 – שעלה ל-17 בני אדם בחייהם- היה חוזר על עצמו מידי עשרה ימים? או. אילו הייתה התקשורת בגרמניה נדרשת לדווח מדי יום על עשרה פיגועי ירי? האם האוכלוסיה היתה אז נשארת ברובה רגועה? באיזה מצב הייתה נמצאת ארצי אילו במשך ארבע שנים היו נהרגים (יחסית לגודל האוכלוסיה) מעל 12000 בני אדם ונפצעים קרוב ל- 70000 ?"

באמת, למה הוא צריך לשאול איך היו מדווחים? הוא לא יודע?! שיבדוק את הדיווחים שהיו! שיבדוק את המסקנות אליהן הגיעה האוכלוסיה שלו שאכן נשארה ברובה רגועה. שיבדוק איזה דיווחים היו באמצעי התקשורת הגרמניים על הנפגעים הישראלים. לא 17 בני אדם. הרבה יותר מזה! ואיזה דיווחים היו על מעשיה של ישראל בקרב הפלשתינים, מי היה הפושע ומי היה הקורבן. לכמה גינויים לישראל היתה שותפה ממשלתו "הידידותית". שיבדוק איזה אחוז מהאוכלוסיה שלו חושבים שישראל היא המדינה המסוכנת ביותר לשלום העולם. שיבדוק כמה אחוזים מהאוכלוסיה שלו חושבים שהקמת מדינת ישראל היתה טעות ושאולי צריך לבטל את קיומה. ואם מדברים באוכלוסיה: "... החיים בחברה הישראלית מזכירים לי שוב ושוב את השאלה הגרמנית המרכזית: כיצד יכלה השקפתו הרצחנית של היטלר, האנטישמיות שלו, שהובילה לרצח עם, להצליח הגרמניה? מדוע הרוב היה שותף לכך, ראה והפנה ראש? ההתמודדות עם הנאציזם עם הייחודיות של הפשע, גורמת במיוחד בישראל לראות בדרישה המועלת בהתרסה על ידי מעטים לסיים את הויכוח על העבר הנאצי-גישה הנוגדת את האינטרס הגרמני, אפשר רק לשמוח על הכישלון החוזר של נסיונות אלה".

כאז כן עתה "הרוב היה שותף לכך, ראה והפנה ראש... השקפתו הרצחנית של היטלר, האנטישמיות שלו, שהובילה לרצח עם..." האם השגריר רודולף רוצה באמת להבין איך זה "הצליח" בגרמניה? שיסתכל סביבו וילמד את האנטישמיות שקיימת כיום. שיזכור ש"גלוחי הראש" לא קמו על הירח אלא בגרמניה. שיזכור את הסקרים האחרונים. שיזכור את שינאת הזרים המפותחת בחברה הגרמנית. הוויכוח הוא לא על העבר הנאצי. הוויכוח הוא על ההווה הניאו-נאצי המרים ראש. ואם "... אפשר רק לשמוח על הכישלון החוזר של נסיונות אלה" (להפסיק את הוויכוח על העבר הנאצי) אז נא לזכור אדוני השגריר כי אם הכישלון חוזר, משמע שגם הדרישה חוזרת.

"כמעט 60 שנה לאחר סופה של גרמניה הנאצית. כמעט 40 שנה לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לרפובליקה הגרמנית השניה... גרמניה נחשבת היום בעיני רבים מן המנהיגות הישראלית לשותפה השניה בחשיבותה אחרי ארצות הברית בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, המחקר והטכנולוגיה. מעבר לכך, היא נחשבת לאחת הידידות החשובות של ישראל בתחומי התרבות ושיתוף הפעולה הבין-חברתי. המנהיגות הישראלית מעריכה אותנו כשותף חשוב באירופה ובאו"ם. אנו השותף השני בחשיבותו בסחר החוץ של ישראל... אפילו בתחום הצבאי אין לגרמניה מחוץ לנאט"ו, קשרים כה הדוקים כמו הקשרים עם ישראל, כך גם לגבי הנוכחות הגרמנית בישראל".

ארבעים שנה לאחר כינון היחסים נחשבת גרמניה על ידי רבים מן המנהיגות הישראלית לשותפה השניה בחשיבותה אחרי ארה"ב. יפה וחכם שהאדון השגריר מצא לנכון להדגיש כי המנהיגות הישראלית היא החושבת כך. הנאציזם לא היה ענין של המנהיגות הנאצית. זה היה ענין של העם הגרמני, או כפי שאומר השגריר "... מדוע הרוב היה שותף..." וראה זה פלא: גם היום חושב רוב העם הגרמני שישראל היא סכנה העיקרית לשלום העולם. גם היום חושב הרוב שאולי צריך להביא לסיום קיומה של מדינת ישראל. נו באמת! מה, אנחנו מבקשים שהמנהיגות תייצג את העם? המנהיגות הישראלית חושבת שגרמניה היא השותפה השניה בחשיבותה, לא הראשונה, השניה! המנהיגות הישראלית היא זו שמעריכה את גרמניה כשותף חשוב באירופה ובאו"ם. זה באמת לא אומר לנו הרבה. יתכן שגרמניה באמת מהווה שותף חשוב באירופה ובאו"ם. יפה! אך חשיבות או לא חשיבות, שותפות או לא שותפות, איך זה בא לידי ביטוי? מישהו זוכר מתי בפעם האחרונה הצטרפה השותפה השניה שלנו לשותפה הראשונה שלנו למשל בהחלטות האו"ם כנגד ישראל? מתי בפעם האחרונה נתנה השותפה השניה שלנו ביטוי לשותפות הזו בהחלטות האירגונים האירופיים כנגד ישראל?

עד עכשיו מדגישה הכתבה בעיקר את השותפות. רק פעמיים מוזכרת המילה ידידות. אני מוכרח לומר כי הידידות הזו מעבירה בי צמרמורת.

" למרות כל זאת הקרח עדיין דק. כמעט 60 שנות חיים פרושן זמן רב, לעיתים יותר מאשר חיי אדם. בהיסטוריה 60 שנה אינן אלא משב רוח. גם אמיתה זו אינה בעיה ישראלית אלא יותר בעיה גרמנית". באמת הייתי רוצה לדעת איזה מין בן אדם הוא רודולף דרסלר. לא איזה מין דיפלומט הוא. איזה מין טיפוס של בן אדם הוא. "60 שנות חיים פרושן זמן רב, לעיתים יותר מאשר חיי אדם".

אדוני השגריר! אנחנו לא עוסקים פה בשישים שנות חיי אדם. אנחנו עוסקים כאן ב- 6,000,000 – שישה מליון חיי אדם! שישה מליון יהודים הם בהחלט בעיה ישראלית, יותר מאשר בעיה גרמנית.

אדוני השגריר! לעולם אל תשכח! מדובר בשישה מליון יהודים שנרצחו על ידי גרמנים. לא על ידי מנהיגות ישראלית ולא על ידי מנהיגות גרמנית. שליש של העם היהודי נרצח על ידי רוב העם הגרמני.

אדוני השגריר! אפילו אם ישנם בינינו, היהודים והישראלים, כאלה הרוצים לשכוח, אתה, אדוני השגריר, לעולם אל תשכח!

אבל נחזור אל "הכתבונת" התמימה שלנו. מה מבקש מאיתנו השגריר ואיך אנחנו ,ישראל, אמורים לתת צ'אנס לגרמניה?

"הרחבת האיחוד האירופי ל-25 מדינות היא אירוע היסטורי. המטבע האחיד, היורו, גובל בפלא. העוצמה הכלכלית הנובעת מכך עדיין בלתי נתפשת. הסיכויים הטמונים בכך תוארו עד כה רק בחלקם. יותר אנשים מאשר בארה"ב. יותר כח קניה מאשר בארה"ב, יותר כח כלכלי. עובדות וסיכויים אלה מונחים לפתחה של ישראל. לכך גם משמעות מדינית: אף אם אין זה מוצא חן, לאירופה נועד תפקיד חשוב יותר גם במזרח התיכון. ומכאן ההשלכה: ישראל חייבת  להחליט- התקשרות כלכלית בלבד או גם גישה מדינית מחודשת? הדיון על השתחררות חלקית מארה"ב. לא יחסך מישראל."

אני קורא ולא מאמין למראה עיניי. מילא כללי התנהגות דיפלומטיים. מילא אתיקה מקצועית. אבל כאן?! אפילו לא כללי נימוס כלליים. אי הבנה או חוסר יושר בתאור התהליכים הכלכליים ומעל לכל: חתרנות בינלאומית.

אם השגריר כבר עוסק בפוליטיקה 40 שנה, הרי שלפני כמעט 60 שנה לאחר סופה של גרמניה הנאצית, אפילו "גאון" כמוהו לא יכול היה להבין את תרומתה של ארה"ב לשיקומה של גרמניה, שיקום שאם לא היה ניתן, גרמניה לא היתה מגיעה להיות מה שהיא היום, וספק אם בכלל הייתה קיימת ככוח כלכלי או אחר באירופה. אם השגריר לא הצליח ללמוד על כך דבר ב-40 שנה בפוליטיקה, ממשלה, פרלמנט ואיגודי עובדים. זה מסביר במידה מסויימת את "עמקות דבריו". אם לא ידענו בעצמנו אז הוא מוסיף לנו את האינפורמציה "יותר אנשים מאשר בארה"ב, יותר כח קניה מאשר בארה"ב, יותר כח כלכלי". הוא רק לא אומר לנו למשל על אחוז האבטלה הקיים בארצות המובילות באירופה: גרמניה או צרפת. הוא לא מספר לנו שבין ה"יותר אנשים" ישנם גם מליוני אנשים המסכנים את יציבותה של אירופה בתחומי הכלכלה, החברה, הדת וכו'. הוא לא מספר לנו כי המירקם הישן שעשה ועושה את אירופה ל"אירופה" עומד בסכנה עקב ההגירה האדירה של מוסלמים המהווים מיעוטים הולכים וגדלים בכל ארצות אירופה. הוא לא מספר לנו על הסכנה הפוליטית והכלכלית הנובעת מההצטרפות הלא כל כך מבוקרת של הארצות שהיו עד לפני זמן לא רב חלק מהגוש הקומוניסטי, על אופיו הכלכלי הפוליטי והצבאי. אולי הוא אפילו לא מוכן להודות בפני עצמו, כפי שמדינת גרמניה עוד לא מוכנה להכיר ולהודות בפני עצמה, על מה שקרה וקורה בגרמניה לאחר האיחוד עם גרמניה המזרחית או "מזרח גרמניה". לפי דעתי, האיחוד האירופי, מעצם היותו "איחוד" שכזה, צופן בתוכו את הסכנה  הכמעט וודאית להתפוררותו.

כל "עובדות וסיכויים אלה מונחים לפתחה של ישראל" אני בכלל לא בטוח שלאור כל העובדות והסיכויים האלה  צריכה ישראל לשאוף להצטרף אל מדינות אירופה. אני חושב כי גם השגריר לא חושב שישראל לשאוף לכך. אני חושב כי השגריר לא מעריך את ישראל כמדינה שיכולה וצריכה להחליט מה טוב בשבילה ובחוסר הדיפלומטיות האופייני לו הוא אומר: "ישראל חייבת להחליט- התקשרות כלכלית בלבד או גם גישה מדינית מחודשת? הצורך של השתחררות חלקית מארה"ב לא יחסך מישראל". אכן דיפלומטיה למופת. מדינה ידידותית אחת ממליצה, מבקשת, דורשת ממדינה ידידותית אחרת "להשתחרר" מקשריה עם מדינה ידידותית שלישית. מה גם ששגרירנו המכובד מבקש מישראל להשתחרר מקשריה עם "השותפה הראשונה", למען "השותפה השניה" פעם קראו לזה "עצת אחיתופל", היום אפשר לקרא לזה "חתרנות".

צודק ולא בצדק אומר השגריר בפיסקה האחרונה של כתבתו: "מעולם לא נדרשתי לחשוב על עצם זכות קיומה של ארצי [אף כי גרמניה הוליכה במאה הקודמת פעמיים את העולם אל סף חורבן]: זאת בשונה באופן מהותי מהישראלים. [הישראלים חייבים לחשוב כל הזמן על עצם זכות קיומה של ארצם-ישראל],  בארצי אין סיכונים מדי יום, אין איום בשלילת הקיום...[בישראל יש גם יש איום בשלילת הקיום] הקהילה הבינלאומית חייבת להשיג בטחון לישראל... ארצי רוצה לעזור לישראל... הבטחת קיומה של ישראל היא אינטרס לאומי גרמני ובכך היא מעקרונותיה של החשיבה המדינית שלנו".

נכון, כבוד השגריר מעולם לא נדרש לחשוב על עצם זכות קיומה של ארצו וגם אומר בהמשך למה. אני מקווה שגם הוא וגם מדינתו-גרמניה, יגידו לנו למה ישראל חייבת לחשוב כל הזמן על עצם זכות קיומה ואולי הוא יודע למה רבים מבני עמו מערערים על הזכות הזו, לא רק של המדינה אלא גם של האנשים החיים בה.

 

"תנו צ'אנס לגרמניה".

איזה צ'אנס ולמה ישראל צריכה לתת לגרמניה? צריך להגיע עד לשורה האחרונה בכתבה כדי לדעת למה: "הבטחת קיומה של ישראל היא אינטרס לאומי גרמני" הבנתם? זה לא יסורי המצפון. זה לא הזכרון ההיסטורי. זה אפילו לא סתם הכרה בזכותם של היהודים שתהיה להם מדינה משלהם שבה יוכלו לחיות בידיעה שהעולם, או לפחות גרמניה, מכירים לא רק בקיומם אלא בזכות קיומם. האמת היא שזה לא מפתיע. גם בעבר וגם בהווה, גם על דרך השלילה וגם על דרך החיוב, עזר העם היהודי ועזרה מדינת ישראל לעם הגרמני ולמדינת גרמניה. עברו כמעט 60 שנה מאז סופה של גרמניה הנאצית. רק 60 שנה שבהן דורשת גרמניה "החדשה" גם לשכוח וגם לסלוח. לשכוח מה? לסלוח על מה? על זה שבגרמניה הישנה היה מנהיג והיה רוב בעם שראו בעצם קיומו של העם היהודי את הרע האולטימטיבי. את האנטי-גזע. את הסכנה לטוהר הגזע הארי [הגרמני] ולעליונותו, שרק היא תבטיח את קיומו של "הרייך בן אלף השנים". זה אכן סיכן את האינטרס של העם הגרמני. מה שעשה העם הגרמני ואיך שעשה את זה העם הגרמני אסור לנו ולעולם לשכוח ולסלוח.

זכרו את מילת המפתח: אינטרס. מילת מפתח החוזרת לאורך כל הכתבה.

מלחמת העולם השניה הסתיימה. הייתה זו מלחמה שלעולם לא יוכל העולם לתפוס את משמעותה. אבל שני דברים ברורים: האחד, הייתה זו מלחמה שאסרה גרמניה על מדינות אירופה כדי לספק את האינטרס שלה. גרמניה הייתה זקוקה ל"תחום מחיה". הדבר השני, עמים רבים איבדו מליונים מבניהם כדי לאפשר סיפוק אינטרס זה אבל רק העם היהודי איבד שליש מבניו. לא במלחמה, אלא רק בגלל עצם קיומו. לא בגלל שאיים על גרמניה מבחינה צבאית אלא בגלל אידאולוגיה נאצית ובגלל היותו העם היהודי ומקומו בתפיסה האידאולוגית הזו.

עוד לפני גמר המלחמה התעוררה "המלחמה הקרה" בין המערב, שבמרכזו ארה"ב, לבין העולם הקומוניסטי,  שבמרכזו ברית המועצות. מבחינת המערב חייב הדבר הקמה מהירה של מדינות חייץ באירופה ובהתאם למפה הגיאוגרפית , תפסה גרמניה את המקום המרכזי. זאת בנוסף להצבת חיילים, בעיקר אמריקאים בתוספת חיילים בריטים על אדמת גרמניה והקמת נאט"ו—הברית האטלנטית, שהייתה מחוייבת המציאות עקב הטלה וקיום מגבלות צבאיות על גרמניה. על מנת שאפשר יהיה להתגבר, ולו חלקית, על מגבלות אלה, היה צורך לתת לגרמניה "לגיטימציה" ולהחזיר אותה אל "משפחת העמים". מי שיכול היה לאפשר זאת היה מי שנפגע בצורה החמורה ביותר במלחמה. העם היהודי ומדינת ישראל הם שנתנו למערב ולגרמניה את האפשרות, או את הצ'אנס לעשות זאת ותמורה לנזיד עדשים "השילומים". הדבר נעשה. הסכם השילומים שנחתם בין ישראל וגרמניה או שנכון יותר לומר בין בן גוריון והקנצלר אדנאור (שוב המנהיגים האלה ולא העם) החזיר את גרמניה אל חיק משפחת העמים ואיפשר את היותה כח ובסיס צבאי של המערב אל מול ברית המועצות ומדינות ברית וורשה.

אל ירמה אף אחד את עצמו. הכסף ששולם ושהיה רק חלק מהסכם הפיצויים, היה כסף אמריקאי. חלק מהפיצויים ניתן לישראל בצורה של מכונות וסחורות, ובכך נתנה ישראל צ'אנס נוסף לגרמניה בהיותה שוק להתפתחותו של המשק הגרמני המשוקם גם הוא, רובו ככולו, בכספים אמריקאיים. (חלק משמעותי של המיכון היה מיכון בתעשית הטקסטיל, וראו עד להיכן הגיעו הדברים במיוחד בעיירות הפיתוח בית שאן ודימונה שפרנסת תושביהן, העולים החדשים, הייתה מבוססת במידה רבה על תעשיה זו.)

אפשר להביא עוד דוגמאות של נתינת צ'אנסים לגרמניה על ידי ישראל. דוגמאות גלויות יותר או ניסתרות יותר.

מדוע התעורר כבוד השגריר עכשיו? מה הם האינטרסים העכשוויים שדחפו את השגריר לעבור על כללי הטכס והנימוס לבקש מישראל שתיתן צ'אנס לגרמניה דווקא עכשיו?

אין זה דבר חדש או לא ידוע שאירופה מנסה זה שנים רבות, מאז ראשית ימיו של דה גול, להיות למעצמה בעלת עוצמה מקבילה לזו של ארצות הברית, מנסה ולא מצליחה (ולדעתי גם לא תצליח, אבל זה כבר נושא רחב אחר שלא כאן מקומו). דה גול היה מגלומן וגם פומפידו שבא אחריו לא סבל מצניעות יתר. אולם, על אף "גודל" מנהיגיה, נשארה צרפת מדינה בינונית-פלוס עם בעיות כלכליות, פוליטיות ובעיקר דמוגרפיות קשות ביותר שנבעו במידה רבה מהגירה גדלת מימדים של אוכלוסיה מוסלמית-צפון אפריקאית. יחד עם זאת יציבה מבחינה צבאית-בטחונית וזאת בעיקר בזכות נאט"ו ובזכות ארצות הברית. (גם נאט"ו מתקיימת בעיקר בזכות כספה וכוחה של ארצות הברית.)

אם זהו מצבה של צרפת, הרי שמצבה של גרמניה רע עשרת מונים. התקבלותה של גרמניה אל משפחת העמים והלגיטימציה שקיבלה (ראה הסכם השילומים) לא הביאו לביטול כל המגבלות שהוטלו עליה עם סיום המלחמה. עיקר ההגבלות הן בתחום הצבאי וביצור נשק התקפי מאסיבי, כולל יצור מטוסים. "הנס הכלכלי" הגרמני התאפשר (כאילו פרדוקס) דווקא בגלל ההרס הרב שנגרם לגרמניה בהפצצת בנות הברית. עם גמר המלחמה נשארה גרמניה ללא בסיס תעשייתי. לכן שיקומה (תכנית מרשל) הכלכלי היה כרוך בהקמת תשטית תעשייתית מודרנית (שלא כשאר מדינות אירופה, כולל צרפת, שנשארו עם המיכון הישן). ציודו וחימושו של נאט"ו ושל שאר מדינות אירופה ובשוליים גם ישראל, הם שהיוו את השוק לתוצרת התעשיה הגרמנית החדשה.

הפעם, שלא כמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, לא העיזה גרמניה לנסות ולהפר את התחייבויותיה, שקיבלה על עצמה עם חתימת ההסכמים עם בעלות הברית וברית המועצות. ובראש ובראשונה עשתה כל מאמץ שלא לאפשר עליה מחודשת של הנאציזם שגם לאחר המלחמה הזו, המשיך להתקיים בקרב חלקים נרחבים של העם הגרמני.

שיקומה המהיר של גרמניה על ידי ארצות הברית והקמתה של נאט"ו התחייבו מההתגבשות של שני הגושים והתפתחות "המלחמה הקרה" והצורך לבנות את מה שנקרא "מאזן האימה", מאזן שאם היה מופר היה מכניס את העולם כולו למלחמה שעלולה היתה להביא לחורבנו ובעיקר לחורבנה של אירופה. בתוך שיווי המשקל העדין הזה ניסתה אירופה להקים ולגבש גוש שלישי בהנהגתה של צרפת. (היה גם חשש להיווצרות גוש/מעצמה נוסף על ידי סין.)

העלמותה של ברית המועצות ובעקבותיה התפרקות  ברית וורשה יצרה מצב חדש לחלוטין של קיומה של מעצמת-על אחת בלבד: ארצות הברית על כל הניספחים אליה באירופה. הכח צבאי של הגוש הזה הוא נאט"ו הממומן בעיקר, או כמעט רק, על ידי ארצות הברית. גופים שלפתע אין צורך אמיתי בקיומם. העלמות האיום הסובייטי הביאה לירידה חדה בצורך הביטחוני של אירופה כלפי ארצות הברית ולצורך הביטחוני שארצות הברית סיפקה לאירופה.

השתחררות אירופה מהאיום הסובייטי ומהתלות בארצות הברית נתנה דחיפה מחודשת לשאיפתה ארוכת השנים של אירופה להיות לגוש נפרד בעל פוליטיקה, כלכלה וכח צבאי עצמאיים ובלתי תלויים בארצות הברית ואף יותר מכך, מתחרה ומאתגר את עליונותה העולמית של ארצות הברית. הדחף לעשות ולהשיג זאת הביא את אירופה לפעול בצורה אגרסיבית להרחבה מהירה של מספר המדינות על ידי יצירת האיחוד האירופי וצרוף בלתי מבוקר, לדעתי, של כמעט כל מדינה שהביעה רצון להצטרף לאיחוד וביחוד של מדינות שהיו עד לא מכבר חברות בברית וורשה, מדינות שכל אופיין ומהותן שונים מאלו של מדינות מערב אירופה שהיו מרכיביה של הברית הצפון אטלנטית- נאט"ו. אופי ומהות שונים הן מבחינת המבנה החברתי שלהן, האידאולוגיה שלהן, הכלכלה שלהן ובעיקר החימוש הצבאי ושיטות הלחימה שלהן. כל המדינות האלה אכן יצרו מסה רצינית של אנשים, שווקים, כספים וכו', מסה שבמרכזה עומדות צרפת וגרמניה, ובמעגל השני מדינות כמו בלגיה, איטליה, ספרד, וכל שאר המדינות.

עוד קשה, או אפילו בלתי אפשרי, לשפוט אם יכול האיחוד האירופי כפי שהוא קיים כיום להתמודד על ההגמוניה העולמית כנגד ארצות הברית. האם ערב-רב כזה של מדינות , של שיטות משטר, של דפוסי עבודה, של צבאות, לא יביא להתמוטטות המבנה הרעוע הנקרא "האיחוד האירופי". יצירת שוק אירופאי רחב היקף, יצירת היורו כמטבע אחיד לכל אירופה, (מטבע שעוד יש התנגדות לקיומו ולייחודו באירופה) עוד לא מבטיח דבר. האם מאמינה גרמניה באפשרויות האלה ביחוד לאור נסיונה שלה "לעכל" את מזרח גרמניה שנעשה בקול תרועה פוליטית רמה, אך בפועל הכניס אותה למצבים מסוכנים ליציבותה, ואולי כתוצאה מכך תנושל  גרמניה ממעמדה הבכיר באיחוד האירופי, ומי יודע עד לאן עלול מצב מתסכל שכזה להביא את העם הגרמני. ורצוי, גם רצוי, ללמוד ולזכור את ההיסטוריה.

אל תוך ההתגוששות הזו בין האיחוד האירופי לבין ארצות הברית נכנסת מדינת ישראל. קטנה ככל שתהיה, מהווה מדינת ישראל מחד את הכח הדומיננטי במזרח התיכון ומאידך, שלא באותו התחום, היא היא היוצרת את מה שעל פניו נראה כאבסורד, את האיזון ואת חוסר השקט במזרח התיכון והרבה מעבר לו, במערכת היחסים שבין העולם המוסלמי לבין העולם המערבי-נוצרי.

עולם זה, המערבי-נוצרי, הוא העולם המרכיב את אירופה וארצות הברית, אך "הנוצריות" שלו היא רבגונית למדי, כולל הרצון והעיקרון של הפרדת הדת מהמדינה. בשנים האחרונות, כתוצאה מהגירה רחבת מימדים, הולך ומתרחב "העולם המוסלמי" ותופס מקום גדל והולך, לא רק בהרכב האוכלוסיה המערבית-נוצרית, אלא גם בקביעת המהות החברתית-פוליטית בכלל העולם הזה ובפרט בתוך המדינות השונות המרכיבות אותו. כתוצאה מכך, המרכיב המוסלמי מנסה ומצליח להכתיב מדיניות פנים וחוץ המשתלבת במדיניות הפנים והחוץ של העולם המוסלמי ולרתום את העולם "כולו" למטרות שאולי אינן בהכרח מתאימות לרצונן של מדינות העולם הנוצרי. במרכז המדיניות המוכתבת הזו נמצא הסיכסוך הישראלי-פלשתיני. לפעמים קשה לראות מעבר לסיכסוך המדיני הזה את הנושא הכלכלי העולמי שבמרכזו עומד הנפט. כלומר, האינטרס ולא המוסר והחופש והעצמאות וההגדרה העצמית הם הבעיה המרכזית, אלא האינטרס הכלכלי והעוצמה המדינית המבטיחה אותו והעומדת מאחריו הם הגורמים להתגוששות בתוך העולם המערבי-נוצרי בין אירופה וארצות הברית.

אפשר לומר כי הדבר היחיד הקבוע ביותר, היציב ביותר, ביחסים שבין המערב לבין המזרח התיכון, הוא מערכת היחסים שבין ארה"ב וישראל. כבר נאמר ומוסכם הוא כי ישראל היא הכח הדומיננטי במזרח התיכון והיא היוצרת את האיזון ואת חוסר השקט בו, וכפועל יוצא מכך גם בכל העולם המוסלמי. ומכאן שגם האיחוד האירופי צריך, ואפילו חייב, לבחון את יחסיו עם ישראל, הן כאירגון רב-מדינתי והן על ידי כל אחת מהמדינות האירופאיות המרכיבות את האירגון.

המאבק על השפעה פוליטית במזרח התיכון אינו דבר חדש. גם בזמן המלחמה הקרה התקיים מאבק פוליטי-כלכלי-צבאי בין כל הגורמים על נפשו ועל אוצרותיו של המזרח התיכון. גם בזמן שעיקר המאבק היה בין שתי מעצמות-העל ארה"ב וברה"מ, לא פסקו מאמציהן וניסיונותיהן של מדינות אירופה השונות למצוא אחיזה כל שהיא באיזור, מאמצים וניסיונות שגם אם הצליחו, הרי שהצליחו להתקיים תקופות קצרות בלבד ותמיד הסתיימו במפח נפש שלפעמים היה לבוז ולפעמים היה לשנאה. אין לשכוח את מערכת היחסים ההדוקה בין ישראל וצרפת בשנות החמישים (הכור בדימונה, מטוס המירז', מלחמת סיני ו...) כיום מערכת היחסים בין ישראל וצרפת היא כל כך עכורה עד שקשה להאמין שפעם היה הדבר אחרת. לא נוכל לשכוח את הידידות האמיצה שהייתה בין ישראל והולנד שנגמרה כפי שנגמרה. האם יכולה ישראל היום, בהסתמך על ניסיון העבר, להאמין בניסיונות ההתקרבות (וההתערבות) העכשויים של גרמניה ולא רק שלה. מי יוכל להבין את התערבותה של נורווגיה שמעולם לא היו לה יחסים מיוחדים עם ישראל בסיכסוך הישראלי-פלשתיני. מי יוכל להבין את התערבותה של שוצריה, "הנייטרלית האולטימטיבית", בסיכסוך הישראלי-פלשתיני.

אין זאת כי אם מדינות שונות באיחוד האירופי כפרטים והאיחוד האירופי כאירגון פתחו בתנופת פעילות רבה יחסית, ומנסים יותר ויותר להיות יותר ויותר מעורבים בנעשה במזרח התיכון.

אין זאת אלא שמדינות אירופה, כלומר האיחוד האירופי, הבינו שעתידו של האירגון מותנה במידה רבה בהצלחת כניסתו הכלכלית והפוליטית למזרח התיכון. כניסה כלכלית-פוליטית כזו יכולה להתאפשר בעיקר על ידי חדירה מדינית, שהמפתח לה הוא הסיכסוך הישראלי-פלשתיני. בראש "המבינים" האלה עומדות צרפת וגרמניה. יחודה של גרמניה במצב הזה הוא שכיום, גרמניה היא המדינה האירופית הזקוקה יותר מכל מדינה אחרת באירופה להתפתחות כלכלית (לצורך "עיכול" מזרח גרמניה ותפיסת מקום בהיררכיה האירופית). כנראה שההזדקקות והצורך האלה הם עד כדי כך קריטיים, שגרמניה מוכנה להכריז על תחרות גלויה עם ארצות הברית, אפילו עד כדי חתירה תחת יחסי ישראל ארה"ב.

הצ'אנס, אם כן, אותו מבקשת גרמניה מישראל הוא לעזור לגרמניה במאבק הזה כנגד ארה"ב, מתוך אמונה כי תוכל בעתיד לתפוס את מנהיגות האיחוד האירופי וכדי שתוכל להגיע למעמד כלכלי עדיף הן באירופה והן במזרח התיכון. מעמד שפרושו המעשי הוא: שוק ונפט. כלומר, שוב עומדת גרמניה בפני הצורך לכבוש לעצמה "מרחב מחיה". אך מכיוון שמדינות מזרח אירופה הן שהיוו בעבר את "מרחב המחיה" הזה, הן כיום הפכו והופכות להיות "בנות ברית" במסגרת האיחוד האירופי, נותר המזרח הקרוב כמועומד להוות את המרחב הזה. אל תוך מסגרת מאבק זה אפשר להכניס את מלחמת עיראק. מדינות אירופה (כנראה גם רוסיה) ובראשן גרמניה וצרפת, פיתחו השקעות ענק בעיראק, השקעות ניסתרות שעקפו את הסנקציות שהוטלו על עיראק. סנקציות שגם הן, גרמניה וצרפת היו שותפות להחלטה להטילן. השקעות אלה נפגעו במלחמה שניהלה ומנהלת ארצות הברית בשיתוף כמה בנות ברית נוספות, ומכאן ההתנגדות הנחרצת של צרפת וגרמניה כנגד המלחמה, מתוך כוונה להציל את ההשקעות האלה. כתגובה וכהענשה מונעת ארצות הברית מגרמניה וצרפת להשתתף בשיקום עירק. השתתפותן בשיקום יכלה לא רק להציל את ההשקעות אלא אף אולי ליהנות מהרווחים.

 

קשה לדעת עד לאן ירחיקו מדינות אירופה במאבקן נגד ההגמוניה העולמית של ארצות הברית. עד כמה יוכלו להמשיך ולהתקיים כגוש, הן בגלל היחסים בתוך האיחוד האירופי והן בגלל המשך עליונותה של ארה"ב. נראה שהמציאות מפריעה לגרמניה יותר משהיא מפריעה לשאר מדינות אירופה, כולל אפילו רוסיה שאליה לא התייחסתי ולא מפני שאיננה חשובה. אולי מפני שהיא עדיין בתהליך גיבוש ואולי תהיה שוב חשובה יותר מכל מדינות אירופה גם יחד.

הפרעה זו לגרמניה מסבירה, ולו חלקית, את מעשיה החריגים של גרמניה.

יחסי ישראל-ארה"ב, על אף העליות והירידות בהם, על אף האורות והצללים, הם עד עכשיו ההדוקים, העיקביים והיציבים ביותר מרוב היחסים הבינמדינתיים המוכרים לנו. (יחסי ארה"ב-בריטניה הם דבר בפני עצמו בתוך המערכת העולמית הכוללת). ארה"ב היא המדינה-מעצמה התומכת בישראל כמעט כנגד כל העולם. היא עושה זאת על אף שהדבר מעורר כלפיה שינאה מצד חלקים רחבים של העולם. היא עושה זאת לא רק "לשם שמיים". מצד שני, ישראל היא המדינה הנאמנה ביותר לארצות הברית. היא ראש הגשר של ארה"ב במזרח התיכון ובאותה המידה היא גם ראש הגשר של מדינות המזרח התיכון שכולן ערביות ומוסלמיות בארה"ב. אפשר לומר (בהגזמה מסויימת) שחשיבותה של ישראל לארה"ב היא כמעט חיונית. מכאן גם הערכתה של גרמניה, כחלק ממאבקה לתפישת מקומה באירופה ובעולם, כי פגיעה בישראל תפגע בעקיפין גם בארצות הברית.

גרמניה יודעת כי לאור העבר אין באירופה אפילו מדינה אחת שתיתן לה צ'אנס להשתלט מחדש על אירופה. הן למדו את הלקח. הן מוכנות לשתף איתה פעולה כנגד ההגמוניה העולמית של ארה"ב. אי אהבת ה"אמריקניזציה" הופכת לאט לאט להיות לשינאה כלפי ארצות הברית והדבר לא מפתיע, כי השתחררות אירופה מהאיום הסובייטי הביאה לכך שישנם רבים האירופה המעיזים "להרים ראש". לאחרונה נשמעו אפילו דעות שיש לפרק את נאט"ו ולהקים צבא אירופי. (במי הוא אמור להילחם?)

גרמניה גם יודעת, לאור ניסיון העבר, כי דווקא בני העם היהודי, על חלק גדול ממנהיגותו, מוכן לשכוח ולסלוח ובעבר, כנאמר, כבר ניתן יותר מצ'אנס אחד לגרמניה. אז אם בעבר, כשהזיכרון היה טרי יותר, נתנו היהודים צ'אנסים לגרמניה אז למה שלא יתנו צ'אנסים גם עכשיו.

דבריו האחרונים של האדון השגריר מלמדת יותר מכל דבר אחר על מידת הזלזול שלו במדינת ישראל עליה הוא מואמן. נכון, כבר נעשו הרבה דברים טיפשיים על ידי ישראל ולו רק לזכות באיזה "חיוך" קטן. אבל אני מקווה שגם לזה יש גבול.

מה מציע לנו האדון השגריר: "ישראל חייבת להחליט- התקשרות כלכלית בלבד או גישה מדינית מחודשת? הדיון על השתחררות חלקית מארה"ב לא יחסך מישראל" הוא כבר יודע ומודיע כי ישראל חייבת להחליט. ולהחליט על מה? על גישה מדינית מחודשת. הוא כבר יודע שיש או שיהיה דיון על השתחררות חלקית מארה"ב ושזה לא יחסך מישראל. הוא יודע שישראל חייבת להשתחרר חלקית מארה"ב. למען מי? למען השותפה השניה בחשיבותה אחרי ארה"ב, וכדי שלא יהיה ספק הוא אומר לנו שגרמניה היא השותף השני בחשיבותו. אין זאת שהאדון השגריר משוכנע שאנחנו עם כל כך מטומטם. הוא מאמין שהעם הזה הוא כל כך טיפש שיחליף את שותפתו וידידתו הראשונה בשותפתו וידידתו השניה. הוא מציע שישראל תחליף את התמיכה היציבה, ארוכת השנים של ארה"ב. תחליף במי? תחליף במה? בגרמניה! גרמניה שלה הרקורד השלילי ביותר בהיסטוריה המודרנית. מדינה שבוגדנותה חסרת התקדים הביאה פעמיים במאה הקודמת כמעט עד לחורבנו של העולם.

מדינה שיכולה לרשום לחובתה רצח והריגה של עשרות מיליוני בני אדם: חיילים ואזרחים וזקנים ונשים וילדים. רצח והריגה שאין להם אח ורע בהיסטוריה כולה.

מדינה שלדעתי כבר עומדת בשלבים הראשונים של מצב כלכלי-חברתי דומה למצב שהיה לפני שתי מלחמות העולם.

למדינה שכזו הם מבקשים-דורשים לתת צ'אנס. וממי הם מבקשים זאת? מאותו העם ששילם "תשלום" שהמוח האנושי לא מסוגל לקלוט ולהבין למולך האידאולוגיה האנטישמית, הגיזענית, הנאצית, אידאולוגיה שקיימת גם כיום בין רבים מבני המדינה המבקשת לתת לה צ'אנס. אתם יודעים, צ'אנס! כמו שהם נתנו לאלה שנשלחו למות, לאלה שאמרו להם ש"העבודה מתקנת". כיום, כאז האנטישמיות מרימה ראש. לא רק בגרמניה אלא בחלק גדול מחברותיה באיחוד האירופי. אז היתה האנטישמיות רק כנגד העם היהודי חסר המולדת. היום זה כנגד העם היהודי היושב במולדתו.

כבר אמר האומר שאם ידידים שכאלה לא צריכים אויבים.

למען בני העם שמתו תוך קריאת "שמע ישראל".למען בני העם שהפסיקו להאמין האלוהים ואלה שעוד מאמינים בו אומר: שאלוהים ישמור!

 

ובבוא היום, למען השמיים אל ניתן להם צ'אנס!



תשובה למושיק ועוד כמה דברים

 

נו אז מה?                                                               2005. 1. 5

רשימות

 

מושיק, אתה שואל אותי: "האם היית מקבל בסלחנות דומה מודעה בנוסח זהה הקוראת לסלק את השופט ברק מבית המשפט העליון. עם "איקס" אדום על ראשו, ואשר היתה מודבקת על לוחות המודעות בכל הערים הגדולות? נסה לענות  בכנות בבקשה"

יכולתי לענות לך בכנות ובמילה אחת "לא". מתוך כבוד לשאלתך אינני עונה לך בצורה קצרה ופשטנית זו ולכן ארחיב.

גם את הכרזה הזו אני לא מקבל בסלחנות. כל מה שביקשתי לומר בתגובתי לכתבתך מתייחס לחופש הביטוי, ואני מצטט מדברי: "על אף שנדרשו שנים רבות כדי לסייג את הצנזורה בארץ, אנחנו (החברה הישראלית) עוד נאבקים על קיומו של חופש הביטוי, אם כי לצערי גם הימין וגם השמאל מנסים פעם ועוד פעם לאסור את החופש הזה על הצד השני. רצוי אם ידעו בני האדם לשים מחסום לדברי עצמם". כלומר, הייתי מקווה שבני האדם יחשבו על "המה" ועל "האיך" שהם אומרים את שבכוונתם לומר. הדבר נכון לגבי כל בני האדם. אך מתוך הכרות את החברה הישראלית המתלהמת, האגרסיווית, הוולגרית (ועוד "מחמאות" שאני מוכן לפרט באם תבקש), תיקווה ובקשה כנראה שלא יספיקו. מה לא "מסתובב" בשדות השפה שלנו במדיה הכתובה והמשודרת, בשפת הרחוב ובלשון האקדמיה? נאצים, יודונאצים, פשיסטים, פושעי מלחמה, בהמות, קרנפים, בוגדים, משתפי פעולה, שואה, רצח עם, קאפו, יודנראט (אפשר עוד אם תבקש). את כל אלה אנחנו לא אומרים על אחרים, על אויבים. את כל אלה אנחנו אומרים על עצמנו. בסיפוק עילאי, גם סאדיסטי וגם מזוכיסטי. אני לא יודע אם אפשר ורצוי להגדיר את זה כמחלה, כגנטיקה, כהרגל או כחינוך. מה שברור לי הוא שזו שינאה עצמית תהומית.

אם תאמין לדברי הכנים שכל כוונתי, בשלב הזה, היתה להדגיש את הגזרה השווה בין דברי "יש גבול" לדבריך, תוכל להבין כי לדעתי יש לגזור גזרה שווה גם ביחס אל דן חלוץ ואל אהרון ברק, אבל אך ורק אם יימצא שאכן הם אמרו ועשו דברים שווים (לא בהכרח זהים). שניהם אנשי ציבור, שניהם משרתי ציבור, שניהם יודעים לנצל לטוב ולרע את מעמדם הציבורי, את עוצמת תפקידם ואת עוצמת אישיותם.

אני,לכשעצמי, הייתי אפילו מחמיר יותר עם אהרון ברק, ולמה?

אני מאמין שדן חלוץ הינו טייס טוב.

אני חושב שהוא מפקד טוב.

אני חושב שהוא נאמן למדינה, לתפקיד ולמשימות שהמדינה הטילה עליו.

אני חושב שיש ביכולתו לשקול את פעולותיו ואת פעילות חיל האויר בצורה נכונה.

אני רוצה להאמין כי הוא יכול למלא את תפקיד סגן הרמטכ"ל בצורה טובה ויעילה.

אני חושב שכאשר שקל את הפעולה לפגוע בשחאדה, שקל שיקול נכון. לאחר שהסתבר שיחד עם שחאדה נהרגו גם אזרחים חפים מפשע,היה הוא "השחצן", "הלא רגיש", "הרוצח" וכו', אחד האנשים היחידים שאני מכיר, שהודה בפומבי כי אם היה יודע על הסכנה של פגיעה באזרחים, לא היה מאשר את הפעולה. יאמר לי מי שמוכן לומר, כי הוא מכיר עוד אנשים רבים בישראל, בכל השכבות, בכל התפקידים ובכל הרמות, שמוכן לעשות צעד שכזה ולהודות בטעותו. גם כך אני חושב שטוב היה אם היה יודע לשמור על מוצא פיו. אולם אינני יכול לומר שדן חלוץ חרג מגבולותיו ומגבולות הנורמה הקיימת בחברה הישראלית.

לעניות דעתי לא כך הוא המצב ביחס לאהרון ברק.

אני חושב שאהרון ברק הוא משפטן מעולה.

אני חושב שהוא מנהל היטב, בדרכו, את מערכת בתי המשפט שבטיפולו.

אני חושב שהוא נאמן למדינה.

אני חושב שהוא לא ממלא נאמנה את התפקיד שהמדינה הטילה עליו.

אני חושב שפעילותו חורגת ממהות תפקידו. כמי שתפקידו הוא לשפוט על פי חוקי המדינה, עליו לדעת שרק דברים שהחוק מתייחס אליהם ואשר חוקקו על ידי הרשות המחוקקת, הם ברי שפיטה. אך כמי שמאמין שהכל שפיט נראה לי כי לעיתים הוא לוקח לעצמו את הזכות, תוך ניצול חולשתה היחסית של הרשות המחוקקת מחד ושל חוסר האהדה של הציבור כלפי הרשות המבצעת מאידך, לתת פרשנות רחבה, פוליטית וסוביקטיבית לחוקים ולהתערב יותר מהמקובל בעבודתה של הרשות המבצעת. אני יודע שהדברים קשים, אך לצערי זה הרושם שמתקבל מפעם לפעם מתוך קריאה בעיתונות. אני מדגיש כי זה רק רושם ולא קביעה או האשמה.

לאור הדברים הנ"ל נראה לי כי ישנה לציבור הזכות למתוח ביקורת גם על דן חלוץ וגם על אהרון ברק.

 

על הסיגנון כבר דיברנו.

 

אני מקווה שעניתי על שאלתך.

 

בתגובותיהם של חברים אחרים באתר עלו נושאים חשובים נוספים. אני מרשה לעצמי לנצל את הבמה ולהוסיף לים הכללי גם טיפה משלי.

ליאור בתגובתו מתייחס ל"מוסר לחימה". גרי אפשטיין בתגובתו מתייחס ל"ערכים לצבא". רק על מנת שלא להרחיב עוד יותר ויותר מידי, אתייחס לשני הנושאים האלה כנושא אחד.

היינו רוצים להאמין, או לדעתי, אנחנו מעמידים פנים שאנחנו מאמינים בכל הגדרות המוסר והערכים שהגדירו אנשים שונים, בתקופות שונות, לתופעות הקיימות במלחמה. מטבע הדברים, מלחמה או סיכסוך הוא התנגשות בין גורמים שונים, שניים או יותר, הרואים את הסכסוך משני כיוונים מנוגדים. לכן סביר להניח כי גם הערוכותיהם המוסריות, או אם תירצו המוסר הערכי שלהם יבחנו בקרטוריונים מנוגדים.

על פניו ובהגדרה הכוללנית ביותר שאני יכול להעלות על דעתי, הייתי מעיז ואומר כי מלחמה ומוסר, מלחמה וערכים, לא יכולים לדור בכפיפה אחת.

אם יטען מישהו שאונס בזמן מלחמה הינו דבר לא מוסרי, אומר לו כי אונס הוא דבר לא מוסרי בכל זמן, בזמן מלחמה ובזמן שלום.אם יטען מישהו שהתעללות היא דבר לא מוסרי בזמן מלחמה, אומר לו כי התעללות היא דבר לא מוסרי בכל זמן, גם בזמן מלחמה וגם בזמן שלום. אני מוכן אפילו להכניס את ראשי ללוע האריה ולהתייחס לוויכוח האולטימטיבי בענין מוסר וערכים של צבא ומלחמה. הרבה מטרים מעוקבים של דיו כבר נשפכו בוויכוח האם הטלת שתי פצצות האטום על הירושימה ונגסקי הייתה מוסרית. יש האומרים כי הטלת הפצצות הביאה לסיום המלחמה ובכך "נחסכו" עוד המוני הרוגים משני הצדדים, אמנם בתשלום יקר של עשרות אלפי יפאנים חפים מפשע. אך הפסקת המלחמה במחיר הזה היתה כדאית ומוסרית.לעומתם יאמר כי זו לא יותר מספקולציה כי הרי יתכן כי המלחמה היתה מסתיימת למחרת היום מסיבות אחרות ואז היו נחסכים חייהם של היפאנים בנוסף לחייהם של כל האחרים. יהיה מי שיסכים ויהיה מי שלא יסכים לעובדות הידועות והלא ידועות.יהיה מי שיאמר שזה היה מוסרי ויהיה מי שיאמר שזה היה לא מוסרי.

נחזור לימינו אלה. אנחנו עדים לוויכוח חובק עולם. יש מי שיגדיר את המאבק בין הישראלים והפלשתינים כטרור, ויש מי שיגדיר אותו כמלחמת שחרור. יש מי שיגדיר את פעולותיה של אל קאידה כטרור עולמי ויש מי שיגדיר אותן כמאבק על ערכים מוסריים מוסלמים ואחרים.

אסכם ואומר כי לדעתי, מוסר או ערכים, הינם בעיקרם ענין סוביקטיבי. אני יודע שמיד יהיה מי שירים את קולו ויצביע עלי באצבע מאשימה. אני מקבל זאת בהבנה כי גם זה יהיה סוביקטיבי.

הייתי רוצה להתייחס לדבר שולי נוסף שלדעתי, על אף שוליותו, הוא חשוב.

תנועת "יש גבול" היא תנועה רעיונית רדיקלית. אני מאמין שמרבית חבריה וביחוד אורי אבנרי העומד בראשה, הם אנשים ישרים המאמינים בנכונותם של עקרונות התנועה והן בדרכם להאבק על ישום מטרות אלה. את פעילותו של אורי אבנרי אני מכיר כבר הרבה מאוד שנים. אני מאמין שהוא אדם ישר שכוונותיו טובות. אך לצערי אני חושב שעל אף שהמטרות הן ברובן נכונות, הדרכים להאבק עליהן הינן ברובן לא נכונות. ולכן גם מזיקות ופוגעות במטרות .

לעזור לחקלאים, למנוע פגיעה בפרנסתם. הוא דבר נכון.

לעזור לאנשים לשקם את בתיהם, הוא דבר נכון.

לנסות להביא את הישראלים והפלשתינים להידבר ביניהם, הוא דבר נכון.

להתנגד להקמת הגדר (ראה כתבותי בנושא באתר האישי שלי) הוא דבר נכון.

להתנגד להרג בני אדם, הוא דבר נכון.

אפשר עוד להוסיף ולהוסיף אבל:

"יש גבול" אף פעם לא עזרה ולא הציעה לעזור לחקלאים ישראלים שגם פרנסתם נפגעת.

"יש גבול" אף פעם לא עזרה ולא הציעה עזרה לשקם בתים של ישראלים שנפגעו.

אף פעם לא נעשתה פעולה יזומה למנוע פעולות איבה כנגד העורף הישראלי. פעולות שהיו יכולות למנוע את הקמת הגדר.

"יש גבול" נשענת במידה רבה או מכרעת על "פעילי שלום" זרים שרובם ככולם הם מלכתחילה אנטי ישראלים. ובכך היא מונעת את האפשרות של מפגש ישיר ואמיתי בין ישראלים ופלשתינים.

אפשר עוד להוסיף כהנה וכהנה, אך אני חושב שהחיוב והשלילה כבר ברורים.

אם אמרתי שאת פעילותו של אורי אבנרי אני מכיר כבר שנים רבות, אני מרשה לעצמי לומר כי לדעתי, הערכתו, או אפילו הערצתו של אורי אבנרי את יאסר עראפת, היא אחת השגיאות הגדולות, אם לא הגדולה מכולן, בחיו של אורי אבנרי. התייחסותו זו, כפי שבאה ליד ביטוי בספרו "אחי אויבי" ובדברי ברכתו לרגל יום ההולדת של עראפת. דברים, שלפי דעתי אפילו הערצתם של חסידי חב"ד לרבי מלובביץ', מחווירים לעומתם. הביאה לדחיה כמעט מוחלטת של תנועת "יש גבול" על ידי הציבור הישראלי ולהמעטת דמותו ומעמדו של אורי אבנרי עצמו בחיי החברה הישראלית.

 

חבל!



סליחה, מישהו יודע מה השעה?

 

נו אז מה?                                                                2005. 1. 14  

רשימות

אימגו

 

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים" קהלת ג' 1

 

הזמן הוא אחד הדברים העקשניים ביותר שקיימים. לא חשוב מה יעשה בעולם, הוא, הזמן, יעבור. יהיה האדם "גדול" (קטן) ככל שיהיה, את הזמן הוא לא יוכל לעצור. אבל כחיה אינטליגנטית, שידע לפחות להסתכל וללמוד את מה שקרה בזמן שעבר ויחשוב מה הוא יכול לעשות בעתיד עם מה שראה ולמד (אם אכן ראה ולמד).

אז מה היה לנו בזמן האחרון?

 

המון, המון דברים קרו בזמן האחרון. אני לא רוצה לנדוד אל העבר הרחוק, מה שקרה בעבר הקרוב ובזמן האחרון, בהחלט מספיק משמעותי, שאם נסתכל, נראה ונלמד אותו, נוכל לנסות ולעשות דברים בעתיד בלי לחזור על שגיאות העבר.

הדבר המשמעותי ביותר הוא מותו של יאסר ערפאת. יש מי שיאמר "בשעה טובה". יש מי שיאמר שזה "סוף תקופה". יש מי שיבכה ויאמר שזה "סוף העולם". אולי שלושת הדברים האלה גם יחד יכולים להגדיר את מה שהיה. האם יאסר ערפאת היה רלוונטי ? יתכן שכן ויתכן שלא. האם היה מנהיג? כן, למי שרוצה לראות בו מנהיג ולא, לאחרים. האם היה מיתוס? כן, למי שראה בו מיתוס. האם היה פרטנר למשא ומתן? כן, למי שרצה לראות בו פרטנר. האם היה אדם צנוע וישר? כן, למי שרצה לראות אותו ככזה. ולאף אחד לאחר הגילויים שבאו לאחר מותו. עוד אפשר להציב שאלות נוספות, אבל: כנגד כל אחד מהדברים והשאלות שהצבנו כאן, אפשר להעמיד עמדה שונה או הפוכה, חלקית או מלאה. הדעות הן חלוקות ומנוגדות אבל דבר אחד ברור: במשך כל השנים שבהן היה מה שהיה, לא הצליח להשיג את המטרה שלשמה היה קיים (לדבריו).

 

יאסר ערפאת לא הצליח להביא להקמת מדינה עצמאית לאותו חלק מהעם הערבי המגדיר את עצמו כעם הפלשתיני.

 

לא עזרה החתרנות הישנה כנגד מצריים. לא עזרה ההתמודדות עם בית המלוכה האשמי בירדן. לא עזרה תקופת ההתארגנות בתוניס. וביחוד לא המאבק המזוין כנגד ישראל שהתנהל לאורך כל השנים בהן היה ראש הפת"ח ויושב ראש אש"ף. אם נבחן את היותו לאור "מבחן התוצאה", אפשר יהיה לומר כי כל מסכת חייו היתה כלא קיימת, וכמאמר הפתגם הערבי: "איל אי פאת, מאת!".

מדינה פלשתינית עצמאית לא קמה. לא על כל שטחה של ארץ ישראל, קרי פלשתין, ולא על חלק מהשטח הזה, לא גדול ולא קטן. ישנם קולות לא מעטים שאמרו ויאמרו כי קיומו של יאסר ערפאת, לא רק שלא עזר לעם הפלשתיני אלא אפילו הפריע. תהיה זו ספקולציה, כי אף אחד לא יכול להבטיח כי אם יאסר ערפאת לא היה קיים, היה העם הפלשתיני מגיע למימוש עצמו בצורה כל שהיא, שהיום עוד אי אפשר להגדיר אותה.

היום, לאחר הסתלקותו , יש סיכוי מחודש להשגת המטרה שהוא נכשל בהשגתה. הקמת מדינה עצמאית לעם הפלשתיני.

 

מחמוד עבאס גולגל פנימה וגולגל החוצה. הוא ניסה לקבוע מדיניות עצמאית, אך לא ידע להעריך נכונה את מעמדו של "הראיס". ויאסר ערפאת, שהסכים לקבל אותו כ"ראש ממשלה", מיהר לסלק אותו עוד לפני שהוא, אז אבו מאזן, הצליח לשכנע אפילו את עצמו שהוא ראש ממשלה. מרגע שיאסר עראפת הסתלק החלו גלגלי ההיסטוריה להתגלגל בכל התחומים ובמהירות שאף אחד לא חזה אותה. מעמדו כראש הפת"ח אושר מיידית וללא עירעור. לא עברו ימים רבים ובבחירות, הראשונות לאחר מותו של יאסר ערפאת, שנערכו בצורה דמוקרטית, שוב נבחר ברוב קולות לנשיא הרשות הפלשתינית. לא חשוב אם בבחירות השתתפו, או לא השתתפו רוב בעלי זכות הבחירה. לא חשוב אם היו גם כמה אי-סדרים בבחירות. מה שכן חשוב הוא שכאמור, זו הפעם הראשונה שמתקיימות בחירות חופשיות כנהוג בעולם. מה שחשוב הוא שהבחירות נוהלו תחת פיקוח בינלאומי, ובכך קיבלו גם את הכרת העולם בחוקיותם. מה שחשוב הוא שישראל מקבלת ומברכת את הבחירות האלה ובכך מכירה בכך שיש עם מי לדבר. שיש פרטנר ושהפרטנר הזה נבחר בבחירות דמוקרטיות ובכך מיצג את רצונם של רוב תושבי השטחים. מה שחשוב הוא שמחמוד עבאס נבחר על אף שהצהיר שהוא מתנגד להמשך המאבק המזוין כנגד ישראל. ובכך שלל את האג'נדה רבת השנים שהיתה האג'נדה של יאסר ערפאת.

בחודש יולי אמורות להתקיים בחירות לפרלמנט הפלשתיני. אני מניח כי גם בבחירות אלה תאושר ותחוזק מנהיגותו. אם יעמוד בדיבורו יתכן כי בשלב זה, כשהוא מגובה ברצונו של העם הפלשתיני, יהיה לו הכח להכריז על הקמתה של המדינה הפלשתינית, אפילו אם תהיה זו הכרזה חד-צדדית. תהיה זו מדינה שבה קיימים כמעט כל המרכיבים המאפיינים מדינה ריבונית. דבר אחד חיוני יהיה חסר לה: גבולות מדיניים מוגדרים ומוכרים על ידי הקהילה הבינלאומית. כאן ייכנסו לתמונה כל הגורמים שיש להם, ושרוצים שיהיה להם מה לומר בעיניין. אבל על כך בהמשך. רק אומר כי בשלב הזה יהיה המזרח התיכון שונה מכל מה שהעולם הכיר עד היום.

 

האם זו שעת מפנה?

אפשר למהר ולומר: "בוודאי !". יהיו גם כאלה שיאמרו: "נחכה ונראה". הפסימיסטים יגידו :"מה שהיה הוא שיהיה". אני לוקח על עצמי את האחריות לומר כי כולם צודקים. זו גם שעת מפנה, אולי מפנה מיידי ואולי מפנה שיקיים ויבנה את עצמו לאורך זמן... אז נחכה ונראה, שזו גישה אופטימית/פסימית או פסימית/אופטימית. יחד עם זאת אני מוכן להתנבא ולומר כי שעת המיפנה הזו, כמו כל זמן, היא דבר שיעבור ובעתיד אנחנו עלולים/עשויים למצא את עצמנו באותה מציאות בסיסית של חוסר אפשרות לפתור את הבעיות הקריטיות של האזור, ושל הסיכסוך הישראלי-פלשתינית.

אבו מאזן, וזו הפעם האחרונה שאני קורא לו כך, הוא מחמוד עבאס, צריך יהיה, לדעתי, להרחיק את עצמו, מהר ככל שיוכל לעשות זאת בצורה עדינה וחכמה, מהתקופה שהסתיימה עם מותו של יאסר ערפאת, הוא אבו עמאר. מזה זמן רב שמחמוד עבאס משתדל ומצליח להציג את עצמו כמנהיג מדיני. זו גישה שונה לחלוטין מגישתו של יאסר ערפאת שהשתדל והצליח להיות מנהיג עממי ולשמור על המיתוס של לוחם שחרור, "מיתוס" יותר מאשר על דמותו האמיתית. רבים היו אלה שראו בו מיתוס יותר מאשר מנהיג מדיני או צבאי, אולם, מיתוס "לוחם השחרור" היה חיוני בתקופה מסויימת וכשלונו העיקרי של יאסר ערפאת היה, לדעתי, שלא ידע לקדם ולהציג את עצמו בזמן הנכון כ"מנהיג מדיני", ובכך עשה את עצמו ל"לא רלוונטי" לא רק בעיני ישראל וחלק מאומות העולם. אלא גם בעיני חלקים נרחבים של בני העם הפלשתיני, וגרם בכך להמשך אמונתם של חלקים אחרים כי רק מאבק מזוין יביא לפתרון הבעיה שהיא במהותה בעיה מדינית יותר מאשר צבאית (גם בקרב הציבור הישראלי קיימת התופעה הזו).

את מחמוד עבאס לא נראה לובש מדים. את מחמוד עבאס לא נראה חוגר אקדח. בשלב ראשוני זה, כדי שלא להכריז על ניתוק מהיר ומוחלט מידי מ"המסורת" ומ"הראיס", הוא ממשיך להניח על צווארו כאפיה. לא כל כך כסמל, לא כל כך במופגן, אחרי הכל הוא נכנס לנעליו של יאסר ערפאת. אחרי הכל חלק נכבד מחברי הפת"ח הם עוד מה שנקרא "חמושים". לא בדיוק חיילים, לא בדיוק לוחמים, אלא אזרחים. קצת לוחמים-טרוריסטים (תלוי מי המגדיר), אבל אולי הם אלה שיהיו הגרעין או המרכז של הצבא של מדינת פלשתין לכשתקום. לכן מחמוד עבאס מכריז כי אין בכוונתו לפרק מנשקן את כל היחידות הלוחמות. נראה לי כי הוא חכם מספיק כדי לעשות בעתיד את מה שעשתה מדינת ישראל בראשית דרכה, פרוק האצ"ל, הלח"י והפלמ"ח. כלומר צרוף כל היחידות, תוך שמירה זמנית על המסגרות הקיימות, עד להטמעותן להיות צבא אחד ועוד כמה יחידות ביטחון בודדות נוספות.

 

האם זו שעת מבחן?

 

כדי להתייחס לזמן מסוים כ"שעת מבחן" יש להגדיר מה הן המטרות שאותן אנו רוצים להשיג ולבחון באם מחד המדיניות, ומאידך ביצועה של המדיניות הזו מכוונות להשגת המטרות האלה. מה היא המציאות הקיימת היום ומה היא המציאות אותה אנו מקווים למצא בעתיד.

כאמור, מחמוד עבאס משדר ומנסה לקיים מנהיגות מדינית. אך לאור המציאות הקיימת, שעודנה מציאות "מלחמתית חצי צבאית", כאשר הנושאים החברתיים והמדיניים עוד לא ניצבים בראש סדר העדיפויות, לא של העם הפלשתיני ולא של המנהיגות הפלשתינית, מחמוד עבאס חייב להמשיך ולתת מקום לנושאים אלה. אין הוא יכול שלא להכריז על מאבק כנגד "האויב הציוני". מרגע שהשתמש במושג "אויב", הוא מחייב את המשך המאבק המזוין, וזאת על אף שכבר הכריז כי המאבק המזוין לא הועיל ואפילו הזיק. נשאלת השאלה האם הוא לא יכול או שאינו רוצה לנטוש את האופציה הצבאית. להערכתי הוא לא רוצה לנטוש את האופציה הצבאית, אך יחד עם זאת, בשלב הזה בו הוא נמצא, ומתוך מניעים שאעמוד עליהם בהמשך, הוא מעדיף שלא להבליט את תמיכתו באפשרות העתידית של מאבק צבאי והדבר הכרחי ונובע מהכרזותיו החד-משמעיות על המציאות המדינית אליה הוא רוצה להגיע בעתיד.

מחמוד עבאס מכריז מתוך אמונה אישית, ולא רק מתוך הרגשת חובה למציאות הפוליטית הפלשתינית, כי בירת מדינת פלשתין, לכשתקום, תהיה ירושלים. הוא מכריז כי העם הפלשתיני לא יוותר לעולם על זכות השיבה. מסתבר כי מחמוד עבאס, מי שהצליח, בשלב מסויים, ליצור את הרושם כי הוא מנהיג מתון ורציונאלי, אינו בדיוק המנהיג שרצה שנאמין שכזה הוא. אפשר כמובן לטעון כי אלה הן רק הכרזות וכי במציאות יפעל אחרת, אך זה דבר שרק המציאות בעתיד תבטיח. מה שברור כרגע הוא שישראל לא תקבל ולא תוכל לקבל בעתיד את ההכרזות האלה, ולפיכך, מלכתחילה אין כל סיכוי להבנה בין שני הצדדים ואין כל סיכוי להשגת הסכם שיביא לסיום אמיתי, בר-קיימא ולאורך זמן, של הסיכסוך.

מחמוד עבאס, אם כך, מנסה להחזיק במקל בשני קצותיו: כלפי העם הפלשתיני, כלפי העולם הערבי וכלפי מדינת ישראל, אין הוא מוותר על האופציה הצבאית. כלפי העולם הרחב הוא כאילו זנח את הדרך הצבאית ובחר ללכת רק בדרך המדינית. למה ואיך?

הבחירות האחרונות הציגו לעולם את הרשות הפלשתינית כחברה דמוקרטית, שבחרה בדרך דמוקרטית מנהיג לגיטימי. אפילו תנועת החמאס שהדריכה את חבריה שלא להשתתף בבחירות, הסכימה, בהעלמת עין, שחבריה ישתתפו בבחירות כיחידים והיה מי שהביא עובדה זו לידיעת העולם. דהיינו, גם המתנגדים הגדולים והחריפים ביותר לתנועת הפתח ועוד יותר מתנגדים לכל הסכם עם ישראל, גם הם מוכנים, אמנם בהסתייגות, לוותר על המאבק המזוין ולתמוך במחמוד עבאס ובדרכו המדינית.

לא היה זה מקרה שכבר בראשית דרכו כראש ממשלה, יצא מחמוד עבאס לפגישות עם ראשי החמאס ואירגונים נוספים בעזה. הוא לא חיכה שיבואו אליו. כבר בכך שהגיע לעזה הראה כי יש בכוונתו ליצור, שלא כקודמו, מערכת יחסים קרובה יותר, אולי כראשון בין שווים עם אותם אירגונים שכמעט ולא היתה להם דריסת רגל ברמאללה. יתרה מכך, מחמוד עבאס עבר לסדר היום ללא תגובה על תקרית האש שארעה בעת היותו בעזה, תקרית אש שהיתה יותר מרמז למעמדם ולעוצמתם של האירגונים השונים בעזה, לעומת מעמד היושב במוקטעה ברמאללה שבגדה המערבית.

דבר נוסף שאיפיין את צעדיו הראשונים של מחמוד עבאס היה ביקורים מסוקרים היטב עם ראשי מדינות ערב השונות (לא כולן). לא היה בכך רק רצון להראות את כוונותיו הטובות, אלא גם להוכיח לכולם כי העולם הערבי נוטה לתמוך בו ובמנהיגותו, ובצעדים שהוא נוקט, השונים במהותם מצעדיו של יאסר ערפאת. הביקורים האלה הדגישו שני דברים, האחד, שיש מנהיג חדש לעם הפלשתיני והשני עוד יותר חשוב מכך, שהמנהיג הזה רוצה לחזור ולהיות מקובל בעולם הערבי, ולהיות חלק אינטגרלי מעולם זה על בסיס של הדדיות, כלומר, לא רק דרישה מהעולם הערבי, אלא גם נתינת מרחב פעולה למדינות השונות שהן חלק מעולם זה להשתתף בסיכסוך הישראלי-פלשתיני. ביחוד אמור הדבר ביחס למצרים ולירדן.

הפגנת הפתיחות הזו באה גם כרמז לרצונו של העם הפלשתיני בהתערבות פעילה יותר של מדינות אירופה והקוורטט התהליכים שבין ישראל והפלשתינים. לא מקרה הוא שכ-800 משקיפים זרים נוכחו ועקבו אחר קיומן של הבחירות ב-9 לינואר. משקיפים זרים ובראשם נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר. נראה לי כי הזמנתם של המשקיפים הזרים היא אחד הצעדים המתוחכמים ביותר שיכול היה מחמוד עבאס לנקוט. אינני מאמין כי יאסר ערפאת היה מסוגל למהלך שכזה.

תחת "מטריה דמוקרטית" זו נקבעו והוסכמו:

א.     למדינות אירופה המנסות מזה זמן רב, וללא הצלחה רבה עקב התנגדות ישראל, להיות שותפות למשא ומתן, הקיים והלא-קיים במזרח התיכון, נפתחה הדרך להיות מעורבות בנעשה ובכך להרחיב את השפעתן ,כמדינות בודדות ובמסגרת האיחוד האירופי מחד ומאידך לצמצם את השפעתה של ארצות הברית על הנעשה באיזור. אירופה שואפת למהלך שכזה כבר שנים רבות, לא רק בקשר לסיכסוך במזרח התיכון, אלא גם, ובעיקר, בקשר למאבק על מקומה ומעמדה של ארצות הברית בעולם כולו ובאירופה במיוחד.

ב.      נוכחותם של המשקיפים הזרים בראשותו של ג'ימי קרטר היא האישור המוחלט כי הרשות הפלשתינית היא דמוקרטיה. אישור זה הוא תשובה לדרישתה של ארצות הברית ושל הנשיא בוש אישית. שוב לא תהיה לנשיא סיבה שלא לתמוך בצורה ברורה בעמדותיה של הרשות הפלשתינית, דבר שבהכרח יביא, בשלב זה, להגברת הביקורת על ישראל ולדרישה מישראל למלא את חלקה בפיתרון הסיכסוך כפי שבאו לידי ביטוי ב"מפת הדרכים" שגובשה על ידי ארצות הברית והוגשה על ידי הנשיא עצמו.

האם הגיעה השעה לעשות?

אני מרשה לעצמי לומר כי לא ירחק היום בו יהיה פועלו של יאסר ערפאת רק תמונה תלויה על הקיר מאחרי כסאו של מחמוד עבאס. ומורשתו תהיה זכרונות וסיפורים על "גבורה" ועל "גיבוש" העם הפלשתיני, גיבוש שעד היום רב בו הנפרד על המחובר.

שוב הוכח כי מלחמה היא רק אחד השלבים בפיתרון סיכסוכים. שלב שאולי הוא הכרחי, אבל שלב שלעולם לא יפתור, לכשעצמו, כל סיכסוך. עד עכשיו נראה כי מחמוד עבאס מנווט את מעשיו בהתאם לעיקרון זה. כמו שכבר אמרתי, הוא פועל לפתרון הסיכסוך הדרכים מדיניות, אך גם שומר על האופציה הצבאית למקרה שהדברים לא יסתדרו בעתיד בהתאם לתפישתו ולתפישת העצמאות של העם הפלשתיני.

מחמוד עבאס הצליח ליצור מצב מדיני בו יצטרכו לפעול כל הגורמים הקשורים לסיכסוך פרט לגורם אחד: הגורם הפלשתיני.

ארצות הברית והנשיא בוש כבלו את עצמם בתנאים שהם בעצמם גיבשו והציבו – "מפת הדרכים".

מדינות אירופה שיפחדו להחמיץ את ההזדמנות שניתנה להם, להכניס רגל בדלת שנפתחה לפניהן. הן כדי להרחיב את האינטרסים שלהן והן כדי להצר את רגליה של ארצות הברית.

רוסיה, שהיא חלק מהקוורטט, שהאינטרסים שלה והמיוחדים לה, הם כמעט זהים לאינטרסים של מדינות אירופה.

יותר מכולן ובניגוד לכולן, שהן שואפות לפעולה, חייבת ישראל לפעול ולבצע דברים שלפי הערכתי, הם, ברובם, נוגדים את האינטרסים שלה. רובם של הדברים האלה הם דברים שישראל הביאה על עצמה תוך פילפולים ופיתולים שרק הלכו וסיבכו אותה. פילפולים ופיתולים שדחו דברים אחרים שדרשו עשייה. דברים שלדעתי לא רק שישראל לא "הרוויחה" בגינם זמן, אלא ישראל "הפסידה" בגינם זמן, ויותר מזמן.

ידוע כבדיחה כי הישראלים לא מסיימים שום דבר כי הם מפסיקים ורצים לספר לחבר'ה. לדעתי זה לא מצחיק, אבל בוודאי וודאי שאין סיבה לצחוק מדברים אחרים שישראל התחילה ולא סיימה, שלא לדבר על דברים שכלל לא היה צריך להתחיל בהם. רבים רבים הם הדברים האלה, אבל כאן רצוי להצמד לדברים שאותם צריך לסיים כיום, וכשאני אומר "כיום", אינני מתכוון היום, אלא לזמן המתאים הקרוב ביותר, כי כל דחיה תהיה כרוכה בעוד "הפסדים". לא רק הפסד של זמן אלא בעיקר הפסד של חיי אדם, הפסד של אמונה בדרך ובערכים שבלעדיהם תהיה מדינת ישראל למדינה במצב עוד יותר עגום ממצבה היום. אז האם זו השעה לעשות? צריך לעשות וטוב שעה אחת קודם, אך לפני שנעסוק בשעות, נעשה "רגע חושבים".

האם מישהו חושב לרגע שהישובים ברצועת עזה לא יפונו בסופו של דבר? (אני חושב שהמושג "התנתקות" הוא מושג מטופש וכבר כתבתי על כך בכתבות קודמות.)

האם מישהו חושב לרגע שלאחר פינוי רצועת עזה לא יחריף הלחץ על ישראל לפנות גם את יהודה, שומרון, הגולן וכל פיסת אדמה שהיתה מחוץ לתחום הקו הירוק?

האם מישהו חושב לרגע שלאחר פינוי כל השטחים שישראל תיאלץ לפנות תחת לחץ העולם כולו, תיעלם הדרישה למימוש זכות השיבה, שאפשר לראות בה גם פינוי שטחים בתוך הקו הירוק לקליטת אותם ערבים (פליטים) שירצו לשוב?

האם מישהו חושב לרגע שהדרישה להכיר בירושלים כבירת המדינה הפלשתינית תיעלם לפתע?

האם מישהו חושב לרגע כי דרישת ישראל להפסיק את פעולות הטרור נגדה תתקבל על ידי הגורמים השונים בעולם הערבי? (כולל האירגונים הפלשתינים).

האם מישהו חושב לרגע כי ההסתה כנגד מדינת ישראל, הציונות, או העם היהודי ככלל, תיפסק?

אפשר להמשיך ולפרט את כל הבעיות, הדרישות וחילוקי הדעות. אני מניח כי כמו שאני יכול לשאול את השאלות האלה, יכולים לשאול אותם גם כל הגורמים המוסמכים לשאול אותם וגם לנסות ולתת להם תשובות. כשאני אומר "כל" אני מתכוון גם לצד הישראלי וגם לצד הערבי (הפלשתיני והכללי) וגם לכל הגורמים הבינלאומיים שיש להם נגיעה בנושא (בין אם בזכות ובין אם ללא זכות). לכן, כמו שישראל צריכה לעשות "רגע חושבים", כך צריכים לעשות זאת כל הגורמים האחרים. יתכן כי למחמוד עבאס ידרש "רגע" ארוך יותר, כי יש לתת לו את הזמן לבסס את מעמדו, לחכות עד לאחר הבחירות לפרלמנט הפלשתיני ביוני, ואולי עוד מעט זמן לאחר מכן.

באם בסופו של הרגע הזה יהיו כל הגורמים מוכנים ונכונים לדון בכל הנושאים שעלו וגובשו על דעתם, אז, ורק אז, תגיעה השעה לעשות.

 

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים".