אבטיח אבטיח

www.nu-az-ma.blogspot.com          מתוך האתר המחודש:        אבטיח אבטיח  

 10.7.13

שניים ירדו לעולם חבוקים זה בזה. ירדו ביום חם וזה לא הפריע להם ולא לאף אחד אחר. להיפך, הם אולי הסמל המובהק ביותר ל"אחדות הניגודים" ...אבטיח קר ותירס חם.

 

"אבטיח אבטיח                                    "בים בם בם   

לא על עץ ולא על שיח                         תירס חם תירס חם                         

על הארץ הוא גדל                               בים בם"

גם בשמש גם בצל".    שמואל בס                                                 מרים רות

 

נוסח אחר לסיום

 

"בחוץ ירוק בפנים אדום

אין כמוהו ביום חום."

 

אוך! אוך! אוך!!! תירס חם. עוד זכור לי טעמו של התירס החם כפי שהיה לפני עשרות שנים. תירס שכיום אפילו בהמות משק לא יהיו מוכנות לאכול אותו. צהוב, קימחי, קשה גם לאחר שעות של בישול, קלחים עם שיניים ענקיות, צהובות (נראות כאילו שמעולם לא צוחצחו) ש"ישבו" בתוך דוד כביסה מלא במיים עכורים מחוממים בפרימוס שהיה מובער מידי פעם לחדש את רתיחת המים. היינו עומדים רועדים בקרירות הערב הירושלמי, מקווים שהמוכר יתעכב כדי שיהיה לנו עוד רגע לחמם את גופנו לפני שיגיע הרגע "לשרוף" את ידינו. המוכר היה "שולה" מהדוד קלח, מניח אותו בחלקי גלומה, בוזק עליו מלח גס כאילו זו פיסת פרווה העומדת להיות משומרת, דוחף את התירס אל מול פנינו, וכבר הוא פונה לשרת את מי שלא יהיה העומד מאחרינו ודוחף אותנו קדימה כדי להזמין לעצמו את קלח התירס הבא שהוא חשב שהוא הוא זה ש"הזמין" אותו.ולא עזר כמה שנזהרנו, תמיד היה עודף המים שנצבר בגלומה נוזל ומרטיב את המכנסים והקור של המכנסים הרטובים היה מציק. אבל... הנחמה הבאה עם אכילת התירס... היה שווה! תאמינו לי שהיה שווה!

נכון, התירס היה אוכל של חוץ, כמו פלאפל למי שהיה כסף לקנות או כמו ביגל (קאעק) למי שהיה לו פחות כסף, אבל היה בעיקר אוכל של בית למי שלא היה לו כסף או למי שכמעט לא היה לו כסף, או בלשון פחות עדינה, למי שהיה עני. אל העוני הזה הצטרף אז בשימחה האבטיח.

אם התירס היה אוך, אוך, אוך! הרי שהאבטיח היה אך! אך! אך!!! הוא היה לא רק אוכל, הוא היה בעיקר קינוח. מה יש? כבר אי אפשר שקינוח יהיה גם, או בעיקר אוכל? אפשר!!! אפשר לאכול אותו עם לחם ועדיף עם לחם שחור, עם מרגרינה ו/או גבינה לבנה שעושים בבית ומי שיכול להרשות לעצמו אפילו עם קשקוול.

אבטיח שהיה פעם, תמיד היה מתוק, הוא היה קטן ועגול ודרש "מומחיות" מסויימת, ואם לא היתה לך המומחיות הזו היית יכול להביא הביתה אבטיח לבן וחסר טעם. ויותר מכך, עם קליפה עבה וגרעינים לא מלאים ולא בשלים. ו"מה הועילו חכמים בתקנתם" כולו: כלום, ו"נאדה" ו"זילצ'" וכיוב"ז. לא אוכל ולא קינוח.

לקנות אבטיח, כאמור, זה לא סתם. צריך שיהיה לך פרצוף מיוחד. גם אם אתה לא מומחה, כדאי שתראה כמו מומחה. אתה ניגש לערימה. כן, בזמנו האבטיחים תמיד היו מונחים בערימה. מסתובב מסביב ומסתכל. לא, בשלב הזה אתה עוד לא נוגע בשום דבר. בשלב הזה צריך שהמוכר יבחין בך.שיחשוב שאתה מומחה. אין לזלזל במוכרים. יש להם חוש ויש להם עין בוחנת ויש להם את "חכמת המכירה". הם יודעים מה אתה חושב הרבה זמן לפני שאתה בעצמך יודע מה אתה חושב אבל הם יודעים להעמיד פנים כאילו הם עוד לא ראו אותך והם רק מחכים שאתה תפנה אליהם ואז הם "ירוצו" לשרת אותך.

דבר ראשון תבחר אבטיח ש"הצ'ופצ'יק", כלומר קצה הגבעול שחיבר בעבר את הפרי לצמח, הוא יבש. אם הצ'ופצ'יק ירוק, יש סכנה יותר ממקרית שהפרי עוד לא בשל. שים את האבטיח על כף יד שמאל ובכף יד ימין טפח קלות על הפרי. הצליל שיבקע מבטן הפרי "ידבר" אליך. יש להניח שבשלב הזה המוכר כבר יעמוד ליד הכתף שלך ובפיו אתה תהיה המומחה הגדול ביותר ושלא יהיה מאושר ממנו אם רק יהיה הוא עצמו שווה חצי ממך. חייך אליו חיוך גדול, חיוך לא עולה כסף וגם המוכר יודע בדיוק כמה שווה החיוך שלך.

גם אם נראה לך שהבחירה הראשונה שלך היא הטובה ביותר, אל תמהר. קח אבטיח נוסף וחזור על ההקשבה. יש להניח שהמנגינה תהיה שונה. זכור, אותה המנגינה נשמעת אחרת לאוזן אחרת. קח את האבטיח, הצמד אותו אל האוזן ולחץ אותו בין שתי כפות ידך. רחש מיצים יגיע לאוזנך. תוכל להבחין אם אתה אוהב את הרחש או שהוא נשמע לך רכרוכי כזה, עיף כזה. אם כן, שים אותו בצד. מבחן זה הוא מבחן למוכר יותר מאשר לאבטיח. מוכר טוב ירצה תמיד להיפטר מסחורה ישנה. הנה הוא כבר ניגש אליך עם סכין גדולה ביד: "מתוק כמו דבש! אדום כמו שושנה! לפתוח?" לא נעים לך. אתה יודע שאת האבטיח הזה אתה לא תקנה. "על הסכין!" הוא מנסה לשכנע אותך. אולי הוא חושב אותך לפראייר.

מזל שלא שאלת את כל מי שאתה מכיר. קיימת סכנה שמספר התשובות שהיית מקבל היה זהה למספר האנשים שהיית שואל, וכמעט בטוח שכל אחד מהם היה מוכן להישבע שהדרך שלו היה הנכונה והיא שהוכיחה את נכונותה. כך או אחרת, קנית את מה שאתה החלטת לקנות וכבר אתה רץ הביתה לראות האם הצדק היה איתך. והיה אם צדקת, מה טוב. ואם טעית, הרי שיש לך מספיק זמן להאשים בטעות את כל מה ומי שתרצה. העיקר שאף אחד לא ידע.

גם כדי לפתוח את האבטיח ישנן דרכים שונות. אבל תמיד תמיד צריך להיזהר. אבטיח הוא פרי ממזרי. משום מה לא תמיד עושה הסכין את מה שרצית שיעשה. יש לסכין דרך משלו לחתוך את הפרי, ולא אחת קרה שקשה היה להבחין אם הצבע האדום הוא צבע האבטיח או צבע הדם.

יש מי שדבר ראשון הוא מוריד את הכיפה. לא מהראש אלא מהאבטיח. חיתוך שני הוא לאורך האבטיח כאשר נקודת ההתחלה היא המקום בו היה הגבעול. מכאן והלאה שיטות החיתוך הן שונות:

כל חצי נחתך לחצי. כל רבע נחתך לפרוסות גיזרה. קטנות בקצוות וגדולות יותר עד למרכז הרבע.

כל חצי נחתך לפרוסות חצי סהר.

בשני חיתוכים אלה אפשר להשאיר את הפרוסות בתוך הקליפה, אך אפשר גם להפריד את הקליפה ואת הפנים האדום לחתוך לרצועות, למשולשים, למעויינים או לכל צורה אחרת, למיטב הדימיון של החותכים. את הקליפות יש להשאיר לשלב הבא.

את חלקם הפנימי האדום של החצאים והן של הרבעים ניתן להוציא ולחתוך בצורות שונות או "לחפור" באמצעות כף או כפית, ושוב יש להשאיר את הקליפות לשלב הבא..

אל יקל לבבכם בקליפות. את הקליפות רצוי לנקות היטב מחלקן הפנימי עד שישאר רק הצבע הלבן הצמוד לקליפה החיצונית הירוקה. חלק זה של הקליפה הוא קשה ולכן מתאים בהחלט לכבישה. "חמוצים" אפשר לעשות לא רק ממלפפונים, מעגבניות ירוקות, מזיתים, מכרוב, מכרובית, מלפת, מסלק, משזיפים ירוקים, ממשמשים ירוקים, מפטריות, מצלפים, לימונים ועוד.

חשבתם שגמרנו? חכו! עוד העיקר לפנינו! השאור שבעיסה!

פעם חשבו שהם מיטרד. התייחסו אליהם בזלזול, אפילו באיבה. מיטב המוחות החקלאיים, מכליאי ההכלאות עשו ככל יכולתם להפטר מהם. אשפי הגנטיקה חיכו לפרסים רק על כך שהם יעלמו מעיננו. כל אלה עושים היום מאמצים כדי להחזיר אותם לחיכנו.

"פ-פ-י-ט-א-ס"!!! "גרעינים טובים"!!! "כוח ללילה"!!! שבת בלעדיהם היא גרועה מיום של חול. לא היתה פגישה של ה"חברה" מבלי שהחברה היו ממלאים כיסים. זקנים, בעיקר מבני עדות המזרח, הרגישו כי הנה הרעב בפתח.

לא רק גרעיני אבטיח. גם גרעיני הדלעת. גם אחיהם הקטנים, גרעיני המלונים. מפצחי הגרעינים ה"אציליים" פיצחו גרעיני אבטיח. גרעיני החמניות היו כמעט על תקן של בררה. לא אומר פסולת, אבל המומחים, אלה שיודעים איך ומה, אלה, רק גרעיני אבטיח.

יש שחורים ויש חומים ויש לבנים. לא ממש לבנים, כאלה שצבעם לבן-מלוכלך וגם עם פס שחור מעטר את שוליהם הצרים, מקום היפרדם של שני קצוות קליפת הגרעין.

אוספים אותם. את האבטיח אוכלים בהנאה קיצית, בחורף הוא איננו. את הקליפות הכבושות אוכלים אבל רק כתוספת לאוכל אחר. את הגרעינים אוספים כל הקיץ ומפצחים כל השנה.

 רוחצים אותם. מיבשים אותם. ממליחים אותם. קולים אותם. בערבי הקיץ יושבים על המרפסת במכנסים קצרים וגופיה, אוכלים חלקי אבטיח צונן. מקנחים בסיגריה ובין לבין משפרים בגרעינים. בחורף יושבים בחלוק צמר מול התנור.אוכלים מאפה ממולא ירק או בשר. מקנחים בסיגריה ובין לבין משפרים בגרעינים.

תגידו, יש חיים טובים מזה! שרק יהיה לבריאות!

פורנוגרפיה

 

נו אז מה?                                                     2004. 9. 15 

רשימות

 

זוכרים? זוכרים איך עמדנו נפעמים מול  פסל "דוד" של מיכלאנג'לו באופיצי שבפירנצה?

זוכרים? זוכרים איך עמדנו הלומי יופי מול תמונת "ונוס העולה מהגלים" של בוטיצ'לי בלובר שבפריס?

זוכרים? איך התגלגלנו בצחוק כשראינו בכל שוק בטורקיה את הפסלון של האיש הקטן עם הזין הענק?

זוכרים? איך עמדנו משתוממים מול פסל אלת הפיריון בעלת אין ספור השדיים?

מאז ומעולם ובכל מקום אנו רואים יצירות אומנות של נשים וגברים בערום ואף פעם לא התייחסנו אליהם כאל פורנוגרפיה. לא כל ערום הוא פורנוגרפיה אפילו אם הוא מופיע באתר פורנוגרפי!

קראתי את כתבתה של יעל פז-מלמד העוסק כביכול בתצלום הערום של ויקי כנפו. למה כביכול? כי למעשה עוסקת הכתבה בגברים, ובחברה הנשלטת על ידי גברים, ואיזה גברים. כבר בכותרת אנחנו קוראים כי מה שיתפשט (יתרחב א. ח.) הוא לא "המחאה החברתית" אלא "החיוך של הגברים החרמנים" (ההדגשה שלי א.ח.) ברוב צניעות פותחת יעל פז-מלמד את הכתבה ב: "לכאורה מי אני שאשפוט את ויקי כנפו"? באמת, מי את שתשפטי אותה, או את הנשים החד-הוריות (מה זה בדיוק?), או את הגברים, או את החברה הישראלית. באמת מי את ??? "אחת שכותבת מאמרים פוליטיים ... כתבות אישיות בנושא פנאי ואוכל, מתמקדת בעיקר בהעלאת השקפת העולם של השמאל ( איזה ? ), במאבק נגד הכיבוש..." ועוד בלה-בלה-בלה. עם הרקע הזה ויהיה מגוחך ככל שיהיה, באמת מי היא שתשפוט ולא חשוב את מה ?

את דרכה של ויקי כנפו היא מגדירה "דרך מוזרה, שלא לומר טיפשית, שממש לא לומר מטומטמת" אפילו שלי לא ברור הסיגנון "שלא לומר" אני מוכן להסכים איתה שהדרך היא גם מוזרה וגם טיפשית וגם מטומטמת ובעיקר היא ביטוי למסכנות ולאומללות. כבר אמרה יעל פז-מלמד כי אין לה זכות לשפוט את ויקי כנפו לכן לא ברור למה היא חושבת שיש לה זכות לשפוט את דרכה? אבל גם בלי הזכות היא קובעת כי המסר, בדרך הזו, לא חדר "אל ליבנו" (ליבו של מי?)  וכי ויקי כנפו "בחרה לחדור לעולמם של גברים חרמנים, שמחפשים את סיפוקם באתרי פורנו באינטרנט". אז יש לי חדשות בשבילך הגב' פז-מלמד. ויקי כנפו, לבושה או ערומה, לא מסוגלת להתחרות אפילו במכוערת שבין הנשים המופיעות באתרי הפורנו (ותהיה לכך הסיבה שתהיה) ואם הגברים האלה נכנסים לאתרי הפורנו אז זה לבטח לא כדי "להציץ בכל הציצים שלה ובעוד כמה מקומות" מענין לדעת כמה ציצים יש לויקי כנפו וכמה מקומות אחרים. או שזה לא בתחום התמחותה של פז-מלמד. אז אולי כדאי להוסיף גם את התחום הזה ל"רזומה" שלה. בהמשך מגלה יעל פז-מלמד סימפטיה למי שרק לפני שורות מספר הגדירה בעקיפין כטיפשה ומטומטמת והיא פונה אל "ויקי יקירתי" מה קרה לך "נפלת בגדול. שיחקת לידיים של גברים ממולחים... נפלת לתוך השיטה הגברית המקוממת שמנסה למכור לנשים כמוני וכמוך (פתאום שתיהן באותה הקטגוריה) את הזיונים כמשהו שיש בו אמירה חברתית...הפסדת במאבק ההרואי שלך... מפני שאיש מחברת הגברים המנהלים..לא מתייחס ברצינות למאבקים של נשים . יותר נכון לא מתייחסים ברצינות לנשים בכלל..."

לא!!! "לא ביבי הוריד אותך לזנות... את הורדת את עצמך. (האם גם כאן תופס "הכמוני כמוך"). אז ויקי יקירתי הטיפשה והמטומטמת. אז "תעזבי את הכל...תחזירי את הכסף שקיבלת, אם קיבלת... אולי תעזבי את מצפה רמון. תבואי למרכז... תמצאי עבודה, פרנסה, חיים בכבוד. אל תהרסי את חייך... הגברים, אם לא ידוע לך, מריחים מרחוק אישה במצוקה ומנצלים זאת בדיוק כמו שניצלו אותך...".

עד כאן. מילא. מה כבר יש להתייחס לאישה טיפשה אחת שכותבת על אישה טיפשה, ובעיקר מסכנה, אחרת.

עזבתי את מעריב לקרא מה כתבו המשתתפים ב"רשימות". אורי קציר גם הוא מספר לנו את סיפורה של ויקי כנפו. הוא לא מעריך במיוחד את המעשה, אבל הוא מכיר ב"זכותה לעשות בגופה כרצונה... ואם היא אף מרוויחה סכום נאה. גם זה בסדר". אבל אופס!!! הגעתי לתגובות והינה תגובה של מישהי שמסתתרת מאחרי השם "אשתו". לא להאמין!!! "תגיד, אורי, רוצה תמונת ערום מלאה שלי? בעלי מספר שאני אטרקטיבית לאללה, מחאתית במידה רבה מידי, פמיניסטית משוגעת ונורא מעצבן אותו שאני בוכה בלילות על נשים רבות כל כך שנפגעות יום יום – הרבה הרבה הרבה יותר מגברים – בעולם המחורבן שיצרתם כאן ...די התפקעה לנו הואגינה מגברים צרי מוחין שכמוך, (אורי א.ח.) שכופים עלינו עולם של גברים... לך (אורי א.ח.) חפש לך קצת סטטיסטיקה ותגלה שכל אישה שלישית נאנסת/מותקפת מינית. שכל יום מתרחשים 5 מיקרי אונס... עם 200 אלף נשים מוכות... שהן צריכות לחשוב על למכור את הכליה שלהן בשביל להאכיל את ילדיהן.כשהן יורדות לזנות בגלל מצב כלכלי דפוק... כנס לאתר של הלמ"ס... תעשה קצת שיעורי בית לפני שאתה זורק את הרפש שלך. תפגוש פעם את ויקי כנפו ותבין מאיפה היא מגיעה.."

לסיום מספרת לנו מי שמסתתרת מאחרי "אשתו" ששמה הוא "אלה". אז גברת אשתו –אלה. כדאי שתרגעי ויהיה יפה ומכובד אם תתנצלי בפני אורי קציר. אחרי הכל אנו עומדים בפני עשרת ימי תשובה. שתהיה לך ולכולנו שנה טובה.



על התפילה והברכה

 

נו אז מה?                                                           2004. 9. 16

רשימות

 

תאמינו לי. זה שנים רבות שלא אחזתי בידי ספר תפילה. זה יובלות שלא פתחתי ספר תפילה. לא שיש לי משהו נגד סיפרי תפילה, אבל יש לי גם יש לי רבות נגד הממסד הדתי במדינה ובכלל.

אז מה פתאום?

בימים אלה אני מסיים מעבר לבית אחר. זה כבר כמה ימים שאני מתמודד עם אלפי הספרים ומנסה לעשות קצת סדר במדפים שתמיד תמיד הולכים ו"מצטמצמים" ונעשים קצרים יותר ויותר. אינני יודע מי אחז במי,אני במחזור התפילה לראש השנה ויום כיפור, או אולי היה זה המחזור שאחז בי וטלטל אותי אל ימים רחוקים בהם היה אבי מעיר אותי בשעות השינה המתוקות ביותר של הבוקר וגורר אותי לבית הכנסת. אחזנו זה בזה, אני במחזור והמחזור בי, אחיזה שהעלתה בזכרוני את המון התפילות.

וזאת התפילה: כמנהג ספרד.

" ויום טוב היה עושה (הכהן הגדול) בצאתו בשלום מן הקודש: אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי אלהיו.ובכן כמו ששמעת תפילת כהן גדול בהיכל. כמו כן מפינו תשמע ותושיע:

יהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבותינו שתהא השנה הזאת הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם. שנת אורה. שנת ברכה. שנת גילה. שנת דיצה.שנת הוד. שנת ועד טוב. שנת זמרה. שנת חדוה. שנת טובה. שנת ישועה. שנת כלכלה. שנת למוד. שנת מנוחה. שנת נחמה. שנת ששון. שנת עלצון. שנת פדות. שנת צהלה.שנת קוממיות. שנת קבוץ גליות. שנת קבול תפלות. שנת רצון. שנת שלום. שנת טלולה גשומה. שנת שובע. שנה שתוליכנו בה קוממיות לארצנו. שנה שתדבר בה עמים תחתינו. שנה שתכתבנו בה לחיים טובים. שנה שלא יצטרכו עמך בית ישראל לפרנסה זה לזה ולא לעם אחר.שנה שתעצור המגפה והמשחית מעלינו ומעל כל עמך בית ישראל. שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה:

וזאת התפילה: נוסח אשכנז.

"וכך היתה תפלתו של כהן גדול ביום הכפורים בצאתו מבית קודש הקדשים בשלום בלי פגע: יהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבותינו שתהא השנה הזאת הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל. שנת אוצרך הטוב תפתח לנו. שנת אוסם. שנת ברכה. שנת גזירות טובות מלפניך. שנת דגן תירוש ויצהר. שנת הרוחה והצלחה וקימים. שנת ויעוד בית מקדשך. שנת זול. שנת חיים טובים מלפניך. שנת טלולה וגשומה אם שחונה. שנת ימתיקו מגדים את תנובתם. שנת כפרה על כל עונותינו. שנת לחמנו ומימינו תברך. שנת משא ומתן. שנת נבוא לבית מקדשנו. שנת שובע. שנת עונג. שנת צאתנו ובאנו תברך. שנת קהלנו תושיע. שנת רחמיך יכמרו עלינו. שנת שלום ושלוה. שנה שתוליכנו קוממיות לארצנו. שנה שלא תפיל אשה את פרי בטנה. שנה שתעלנו שמחים לארצנו. שנה שלא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה ולא לעם אחר. בתתך ברכה במעשה ידיהם: ועל אנשי השרון היה אומר. יהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבותינו שלא יעשו בתיהם קבריהם: ..."

גמרתי לקרא והרגשתי מבוכה גדולה. איך זה נעשינו "קמצנים" קפוצי ידיים שכל מה שאנחנו יודעים לומר האחד לשני הוא "שנה טובה" ויש גם נדיבים המוסיפים "גמר חתימה טובה".

אני לא זוכר מתי בדיוק היו האנשים מברכים האחד את רעו.

וזאת הברכה:

"תיזכו לשנים רבות נעימות וטובות"

איזה יופי!!!

 

הערה: על מנת שלא תקום צעקה גדולה על אפליה הבאתי קודם את "מנהג ספרד" ובהדגשה.



יונים

 

נו אז מה?                                                                      2004. 9. 21 

רשימות

 

מוגש בתודה לעמי בן בסט על כתבתו "מהר יותר. גבוה יותר. חזק יותר" מ 04. 9. 21

עמי, דבריך נוגעים בנימי נפשי.

להלן קטעים מתוך הפרק "אהבת טבע – יונים" בסיפרי "נעורים עד תום". אני מקווה שעל אף אורך הקטעים, יביא הדבר להנאת הקוראים.

 

עמ'  65  " תמיד רציתי שיהיו לי יונים משלי. יונים שאוכל לאחוז בכפות ידי, שאוכל לעקוב אחר התפתחותן מהטלת הביצים ועד לבגרות. שובך יונים, להקת יונים, יונים צחורות , שאוכל לקרא להן, שינחתו מן השמיים, שיעמדו על ראשי וכתפיי, שיאכלו מכף ידי. היה זה נושא למחלוקת ארוכת שנים ביני לבין אבי. אני הייתי חוזר ומבקש ואבי היה דוחה וחוזר ודוחה את בקשותיי. אבי לא אהב יונים. הן היו גורם מפריע, גורם מלכלך, גורם לעבודה רבה ומפרכת. אפשר לומר כי תמיד חיינו ב"צל" היונים מבלי שתהיה לנו שליטה עליהן. בגג הרעפים של ביתנו שכנו תמיד יוני בר (יונת הסלעים) אפורות-שחורות. הייתי יושב בגינה וצופה בהן מרחוק, מקשיב להמיית גרגורן. למדתי להבחין בין גרגור- חיזור היונים הבוגרות, לבין המיית-גרגור הנקבות וגרגורם של הזכרים בעת חיזור ובעת מאבק בין הזכרים לבין עצמם. אוזני היתה קולטת את המייתן החרישית של הנקבות בגישתן אל הגוזלים, או בעת שהיו מתרצות לחיזורם התוקפני של הזכרים. הייתי מתמלא שמחה כאשר הייתי מזהה את ציוצם- צווחתם של הגוזלים, רואה בעיני דמיוני את הסתערותם פעורת המקור לקראת הוריהם תפוחי הזפק. הייתי שומע את טפיפת ציפורני רגליהן על פח מרזב הגג..."

עמ'  68  "עם כל אהבתי לאפרוחים והבנתי את התועלת שבגידול תרנגולות, לא הרפה ממני רצוני לגדל יונים. בכל פעם שהעליתי את הנושא, היה אבי מציב בפני את השאלות:  איפה אגדל אותן? מי יקנה להן אוכל? מי יטפל בהן? ברור היה שהאחריות צריכה להיות שלי וברור היה, שאבי אינו מוכן לשאת בהוצאות האכלתן. התרנגולות היו חשובות יותר ולי לא היו מקורות כלשהם. אולם תמיד פיעמה בי התקווה שגם ההזדמנות הזו תגיע.

הבית היה נקי ומסודר, השולחן ערוך ומוכן. חזרנו מבית הכנסת בערב ליל הסדר. ישבנו אל השולחן לערוך את הסדר. טקס מסורתי על כל פרטיו ודקדוקיו. הגיע זמן נטילת הידיים. רצתי מהר, חזרתי וגנבתי את האפיקומן, ישבתי עליו. אבי חזר מנטילת הידיים כשחיוך על פניו. כללי המשחק היו ידועים: הארוחה מגיעה לסיומה ואבי מגלה בתמיהה מעושה שהאפיקומן איננו. הוא קם לחפשו, כי בלעדיו אין לסיים את הסדר, אך האפיקומן אינו במחבואו. הוא מציץ לכל הפינות המקובלות, אך האפיקומן לא נמצא. מתחיל משא ומתן ואני מבקש יונים. אבי מרצין. מעולם לא הרחקתי לכת עד כדי כך. "לא בא בחשבון" אמר אבי. "אין יונים אין אפיקומן" העזתי פנים. אבי החל לכעוס. הפרתי את כללי המשחק. הוא חוזר לחיפושים אחר האפיקומן, הוא לא ייכנע בקלות. אני יושב על מקומי מפחד לזוז פן יתגלה קצה המפית העוטפת את האפיקומן, או פן יישמע רעש האפיקומן המתפורר תחת משקל גופי. אבי חוזר לשולחן, הכעס ניכר בפניו. אמי מניחה ידה על זרועי, מבט מבקש בעינייה. לא כדאי לקלקל הכל בגלל בקשתי. אבי שוקל בענין, מבטי נעוץ בפניו. הוא מתרכך. הוא מסכים. בשמחה הוצאתי את האפיקומן מתחתיי. אבי נדהם. זה כמעט חילול הקודש. סיום ליל הסדר לא היה חגיגי כבכל שנה.

חסר סבלנות חיכיתי לחול המועד כדי לקבל את היונים. הימים עברו. אבי לא הזכיר את היונים ואני חששתי להעלות את הנושא.

שעה לאחר ארוחת הערב, ישבתי ליד השולחן הגדול שבחדר הקדמי, מנסה להכין את שעורי הבית. אבי ואמי ישבו בפינה שליד הרדיו, משוחחים ביניהם בלחש. "אתה עוד חושב שמגיע לך לקבל יונים?" שאל אבי לפתע. הפניתי מבטי אליהם. "כן" עניתי. "טוב, לך וקח אותן. הן על אדן החלון." קפצתי ממקומי. על אדן החלון, מוסתרות על ידי קופסת התפירה של אמי, היו מונחות שתי יונים. כנפיהן סבוכות זו בזו ורגליהן קשורות בחוט. הן היו קרובות אליי כל הזמן ואני כלל לא שמעתי אותן, כה שקטות היו. האחת, לבנה כשלג והשניה, לבנה עם קצות כנפיים שחורות. יפות ועדינות. קווי המתאר של ראשיהן היו כה מושלמים. המקור קצר, בהיר וורדרד. עיניהן עגולות ושחורות... זמן ללכת לישון. סיימתי בחיפזון את שעוריי והלכתי לישון חולם על יוניי הנפלאות... המשכתי להשליך פנימה זרדים והן המשיכו לאסוף אותם. ידעתי, הן בונות קן. כעבור זמן מה הן הזדווגו. הלבן היה הזכר, והלבנה עם קצות הכנפיים השחורות הייתה הנקבה. המשכתי בהשלכת הזרדים והן המשיכו בבניית הקן. הנקבה נשארה בתא והזכר היה מביא לה זרד אחר זרד.הוא היה לוקח זרד בפיו, עף אל פתח התא ומשאיר את הזרד בתא. הנקבה הייתה מסדרת את הזרדים בצורה הנוחה לה וביום הרביעי לבואם, הוטלה הביצה הראשונה. הייתי מאושר..."

עמ'  70  "... בניתי צוהר קטן לשובך. היונים היו חופשיות. הן היו חגות מעל לביתנו, נוחתות בשדה הסמוך, מלקטות מזון וחוזרות לשובך שבעות ובריאות. למזלי, לא נהגו לנחות על גג ביתנו, דבר אשר היה מעורר את זעמו של אבי. כשהייתי חוזר מבית הספר, הייתי ממלא כיסיי בזרעוני דורה, יוצא אל השדה ושורק. היונים היו באות מכל הכוונים. הלהקה שהייתה בחוץ הייתה מגיחה מאי שם. יונים אשר שהו בשובך היו ממהרות לצאת ולעוף אל השדה. הייתי עומד ומפזר סביבי זרעונים. בכל פעם בכמות קטנה. מרחף הייתי, עומד בענן יונים שסבבו את רגליי, אצות רצות לאכול את הזרעונים, מכות-טופחות בכנף, מנתרות מצד לצד, רבות בינן לבין עצמן. יונתי הראשונה שמרה לי אמונים יותר מכל היונים האחרות. היא הייתה חוששת ממערבולת היונים. הייתי כורע על ברכיי וקורא לה. היא הייתה אצה-רצה, מנווטת את דרכה בתנועות חדות ובנפנוף כנפיים, עומדת לידי ואוכלת מידיי. כל היונים האחרות היו מתקנאות בה. הן היו קופצות עליי, עומדות על גבי, כתפיי, ראשי וברכיי, טופחות ומנפנפות בכנפיהן, חובטות על פניי. אני הייתי כורע כך בשדה, מוצלף ונרמס ברגליי  יוניי, צוחק בהנאה וקורא קריאות גיל..."

עמ'  72  "...יונתי הראשונה בגרה והזקינה מיום ליום. כנראה שהייתה כבר מבוגרת בעת שנקנתה על ידי אבי. בתחילה היו בוקעים מביציה שני גוזלים בריאים ונאים. במשך הזמן, הפכו ביציה לבלתי פוריות, ומכל הטלה היה בוקע רק גוזל אחד. חיוניותה הלכה ופחתה ויונים צעירות ממנה היו מתנכלות לה ומנסות לגרשה מתאה. הזכר היה מגרשן ונלחם את מלחמתם לבדו, בעוד היא נסוגה ומסתתרת בתוך התא. באחד הימים, כשיצאתי לשדה וכיסיי מלאי זרעונים, לא ראיתיה בים היונים שסבב אותי. הלכתי אל השובך ומצאתיה שוכבת בתאה, התא הראשון אשר בניתי עבורה. היא הייתה קרה ונוקשה, רגליה פשוטות לאחור. קברתיה מתחת לעץ הערבה הגדול, במקום שבו נהגתי לשבת ולהתבונן ביונים."

שנים מספר עברו ואני כבר מזמן שלא גרתי בבית אבי, אך בליבי המשכתי לשאת את יוניי והוא היה להן שובך. כשהייתי בצבא, בחופשתי היחידה משרותי בדרום, הבאתי איתי לאשלים זוג אחד מצאצאי היונים שחזרתי לגדל. עברו עוד שנים ובאחת ההזדמנויות בהן ביקרתי בדרום הלכתי לראות ולחפש סימן וזכר ואכן מצאתי שוב את צאצאי היונים האלה מעופפות בשמי הנגב.

עד כאן סופר בספר הנזכר.

עוד שנים רבות עברו ואני שוב בירושלים. מרגע ששוב היה לי בית משלי, חזרתי לגדל יונים. בפעם האחרונה היה זה בשנים שלפני בוא השלום עם מצרים. את אחרוני יוני הפרחתי מעל בנין הכנסת לכבוד בואו של אנואר סאדאת. אני מקווה שצאצאי צאצאיהן עוד ירחפו בשמי ירושלים לכשיבוא השלום לארץ ושיהיה זה שלום של אמת. 



היום השביעי

 

נו אז מה?                                                                      2004. 9. 30

רשימות

אימגו

 

"וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו..." בראשית ב' 2.

זכותו של כל אדם להחזיק בדעתו הפוליטית ולפעול בדרכים דמוקרטיות לקידומה. זכותו של כל אירגון או קבוצת אנשים להחזיק בדעה פוליטית ולפעול בדרכים דמוקרטיות  לקידומה. יותר מכך, מותר לכל אחד מאלה: אדם, אירגון, או קבוצת אנשים לשנות את דעתם הפוליטית ולפעול בדרכים דמוקרטיות לקידום הדעה החדשה. רצוי, למען היושר הציבורי, לנסות להסביר ולנמק מה הביא לשינוי הזה. בכל מקרה רצוי להגדיר בצורה ברורה וחדה מה היא הדעה הפוליטית העכשווית כדי שאפשר יהיה לבחון אותה בייחס לדעה הישנה, שגם היא צריכה להיות מוגדרת בצורה ברורה וחדה לפחות בעת שהיא היתה הדעה ה"עכשווית".

אני יודע שזה נאיבי לחשוב ולבקש דברים שכאלה, הרי במציאות הפוליטית שבה אנחנו חיים ואותה אנחנו יוצרים, הבהירות, הכלליות, העמימות ואפילו הדו או הרב משמעויות, הן הכלל הראשון.

לא שאלתי אם הם "שמאל" ולא היה איכפת לי אם הם "ימין". דיברה אליי סיסמתם החוזרת בקביעות ונאמנות על עצמה: " להתכנס למדינה יהודית דמוקרטית". ברור היה לי כפי שברור מעצם המצב ההיסטורי- פוליטי-דמוגרפי של מדינת ישראל, כי לא ניתן להגיע להפרדה מוחלטת בין יהודים וערבים שהם, אלה גם אלה, אזרחיה של מדינת ישראל. אך ברור היה לי כי ה"התכנסות" בה מדובר, מטרתה היא הפרדה בין אזרחי ישראל, כולל הערבים החיים בה מאז כינון המדינה, לבין הערבים תושבי השטחים שנתפסו ב-1967. בכוונה אינני קורא לערביי ישראל ולערביי השטחים האלה "פלשתינים" וזאת רק מהסיבה שבמציאות הקיימת הגדרה שכזו אינה יכולה להיות חדה וברורה. אבל אם מדובר בהתכנסות שמביאה להפרדה, הרי שהמונח המקובל כיום כוונתו היא "היתנתקות". כלומר בפינוי המתנחלים היהודים מאותם השטחים שנתפסו ב-1967. אולי לא מכולם, כי כבר אמרנו שאין הפרדה מוחלטת ואין פינוי מוחלט. כמו כן ברור היה כי אם הדבר יעשה, תתקיים האפשרות של הקמת מדינה שכנה לצד מדינת ישראל. לתושבי המדינה הזו מותר יהיה לקרא לה פלשתין ולעצמם כעם, מותר יהיה לקרא פלשתינים, או כל שם אחר שיבחרו לעצמם. וצריך שיהיה ברור ליהודים ולערבים ולפלשתינים ולכל העולם, כי מדינה זו תתקיים לצד מדינת ישראל ולא במקום מדינת ישראל.

כבר הזכרתי אחת מתכונות ה"אופי" של המציאות הפוליטית. תכונה נוספת של מציאות זו היא הציניות שלפי דעתי היא גם אחותה של עיוות הדברים, במיוחד, כאשר יותר מבכל תחום אחר, היא באה לידי ביטוי במדיה. ראויים לציון מיוחד בתחום הזה הם מנסחי הכותרות בעיתונים בין אם הם הכתבים עצמם ובין אם אלה העורכים. ובכן, קראתי בעיתון "הארץ" שכ-200 אנשי שמאל הצטרפו לליכוד. בגוף הכתבה נזכרים כמה שמות שלידיעתי הם מחברי ומדוברי האירגון/קבוצה נושא השם "היום השביעי". אינני יודע אם יש חפיפה בין חברי האירגון/קבוצה לבין המצטרפים לליכוד או שרק חלקם מצטרף או אולי אלה אחרים שמצטרפים. או שבכלל אין הם מצטרפים, אלא רק תומכים.

למען האמת אין זה מעניני אם אנשים תומכים בליכוד, אבל מצער אותי אם אלה הם אנשי שמאל, או אותה קבוצת אנשים הפועלים להתכנסות למדינה יהודית דמוקרטית. להבנתי זה ניסוח אחר להתנתקות או להיפרדות מהשטחים, אפילו אם בשלב הזה מדובר בעיקר בשטחי רצועת עזה. גם אם תהיה זו מה שנקרא "התנתקות חד-צדדית", אתמוך בה. כי זו הגדרה שאין מאחריה ולא כלום, משום שבמצב הקיים אין, ולא יכולה להיות "חד-צדדיות", כי כל מי שיש לו דעה ומעמד בעולם, בוחש, או מנסה לבחוש בקדירה הזו.

כהמשך לכתבה הנזכרת, ותוך יומיים בלבד, מיהרה גם עמירה הס להביע את דעתה, והיא רואה בתמיכת הקבוצה הזו בתכנית שרון "אהדה מסוכנת". נו טוב. את דעותיה המוגבלות של עמירה הס כולם מכירים.

את דעתי על המדיניות של אריאל שרון, גם אני מעולם לא הסתרתי. אבל אם אכן תכנית ההתנתקות היא כפי שמציגים אותה, אני מוכן להצהיר שאני תומך בה, זאת על אף כל מגרעותיה, על אף היותה תכנית של אריאל שרון וחלק ממדיניותו. אני מרשה לעצמי לומר כי הליכוד הוא לא אריק שרון ואריק שרון אינו הליכוד. הוא עצמו הינו מיעוט בתוך הליכוד, כפי שלמדנו מתוצאות ההצבעות של חברי הליכוד לאישור, או יותר נכון לומר לדחיית תכניותיו, ובעיקר תכנית ה"התנתקות". הליכוד הוא בנימין נתניהו ותומכיו, ואולי עוד יותר מהם עוזי לנדאו וחבריו "המורדים". אחסוך לי ולכם את רשימות השמות של מי בעד הנגד ומי נגד הבעד.

כדי שלא נשכח מי הם "אנשי השמאל" שהצטרפו או לא הצטרפו לליכוד אומר כי שמחתי לקרא את תגובתו של דני רשף, מדוברי קבוצת "היום השביעי" לדבריה של עמירה הס. התגובה הופיעה באתר "אימגו" תחת השם "מנחשת העתידות". " תמיכתנו באריק שרון אינה עיוורת ובלתי מותנית. היא נתונה כרגע למהלך יחיד שהוא ישים". מכאן אני מבין  כי לא מדובר בהצטרפות לליכוד כפי שפורסם בעיתון "הארץ", אלא רק בתמיכה בתכניתו של שרון להתנתק ואין בכוונת "היום השביעי" לשבות ממלאכתו להביא "להתכנסות למדינה יהודית דמוקרטית", שתביא בהמשך להקמת מדינה "פלשתינית" לצד מדינת ישראל.

 

כל ההדגשות הן שלי א.ח.

 

אפשר לקרא כתבות אחרות העוסקות בנושאים שהועלו כאן באתר שלי "נו אז מה?"  



והמבין יבין

 

נו אז מה?                                                                 2004. 11. 11

רשימות

אימגו

 

כנראה שככלות הכל הוא עוד לא נשאר לגמרי לבד. טוב, גם לפני כן הוא לא נשאר לגמרי לבד. איך שהוא, לאחרונה, יש לו הד נאמן בדמות מישהו הקורא לעצמו "אחד העם", ורק באנגלית Ehad Haam                       שלא מפסיק לפרסם את דעתם (דעתו שלו ודעתו של יוסי ביילין) בעיתון "מעריב" ולא כמאמר או כתבה, אלא רק כתגובות למה שאחרים כותבים או מגיבים.

את עבד רבו, השותף הישיר שלו, אף פעם לא שמענו יותר מדי. גם את עמי איילון וסרי נוסייבה כבר לא פוגשים בשום מקום. אני משוכנע שאם תגידו היום "הבנות ז'נבה" כמעט ואף אחד בישראל לא יזכור ולא ידע מי הבין ומה הבינו שם. היה גם זמן קצר שקראו לזה "הסכם הבנות". אז כדאי שנדע כולנו כי בז'נבה לא הסכימו על שום דבר ולעניות דעתי גם לא הבינו שום דבר, לא כל צד, הישראלי והפלשתיני, בפני עצמו, ולא שני הצדדים יחד.

לא הייתי נדרש שוב לנושא אלמלא הופיע בעיתון "הארץ" מיום 04. 10. 11 מאמר חדש בכותרת "ציונות אחרת". בכתיבת יצירת הפאר הזו עסקו, לא דוקטור אחד (יוסי ביילין), אלא שניים: דוקטור פונדק ודוקטור קליין. אפשר כמעט לומר הידד לאחוות הלוחמים הזו, כי כתוב לנו בסוף הכתבה כי שני אלה הם מיוזמי "הבנות ז'נבה" ויפה שלא השאירו את יוסי ביילין ואת "אחד העם" בודדים במערכה. מכיוון שכבר אמרתי לעיל כי לעניות דעתי אף אחד בז'נבה לא הבין שום דבר, אז אחזור ואומר כי לדעתי גם שני הדוקטורים האלה לא הבינו, לא אז כשיזמו, וגם היום אין הם מבינים שום דבר, ולא רק ב"הבנות ז'נבה", אלא בנושא הציונות בכללותו. ולמה? כל משפט ומשפט במאמרם הנזכר של השניים מלמד על רמתם, הן האינטלקטואלית והן האקדמית, ותסלחו לי אם אאריך בניתוח המשפטים האלה.

"ההאחזות בקרקע, שהיתה בלב המפעל הציוני, מסכנת כעת את עתידה של המדינה". כלומר, אותה האחזות בקרקע של אז, כלומר לפני קום המדינה כשעוד לא היו גבולות, אפילו לא הקוו הירוק, היא זאת שכעת מסכנת את קיומה של המדינה בעתיד. נו טוב נסלח להם על הניסוח, כי אולי הרעיון שרצו להביע יש בו משהו. אך נדמה לי שמאנשי אקדמיה, דוקטורים, נדרשת רמת ניסוח טובה יותר.

כמו כל ישראלי טוב וביחוד מי ששרת בצה"ל גם הם מחלקים כל דבר לשלושה חלקים: גם "הציונות הקלאסית" נבנתה על שלושה יסודות. א. הגירה למולדת....ב.השתלטות על קרקעות... ג. הקמת בית לאומי. אז שנבין. אם זו "מולדת היסטורית" או "ארץ ישראל ההיסטורית", אז אולי המילה "הגירה" היא לא המילה הנכונה ומתאים יותר לומר למשל שיבה. ואם זו "מולדת היסטורית" או "ארץ ישראל ההיסטורית", אז איפה פה ה"השתלטות", אולי זו רק חזרה הביתה.

"ההשתלטות הציונית על קרקעות נעשתה באמצעות קניה, התישבות, כיבוש צבאי ואמצעים ביורוקרטיים שבראשם הלאמת קרקעות...". או קיי. קניה. מה לא בסדר בקניה? התישבות. מה לא היה בסדר בהתישבות?. כיבוש צבאי. הלאמה. (= אמצעים ביורוקרטים). מתעוררת כאן בעיה של זמן. קניה והתישבות יכולות היו להתבצע גם לפני הקמת המדינה וגם לאחריה. כיבוש צבאי והלאמה יכלו להתבצע רק אחרי קום המדינה. בהמשך קובעים הדוקטורים המלומדים כי: "ב-1948 , עם תום המלחמה שבה נקבעו דה-פקטו גבולותיה המוכרים  של ישראל..." נו, זו לא היסטוריה כל כך רחוקה. אפילו הם היו, ואולי עוד יכולים לנסות וללמוד איזה גבולות נקבעו ועל ידי מי. אני מוכן לעזור להם ללמוד. הגבולות האלה לא נקבעו. לא דה-פקטו ולא בכל צורה אחרת כגבולות מוכרים. לא מובנת לי הקביעה/הערכה או הניחוש "כי הקניה והכיבוש הצבאי הפכו לנחלת העבר..." אבל נשארת בעינה השאלה: מי היה הצבא הכובש לפני מלחמת השחרור ומי הלאים קרקעות כשהמדינה עוד לא היתה קיימת. גם לא ברור למה היתה הקניה לנחלת העבר בעוד שכולנו יודעים כי היא נמשכה אחרי מלחמת השחרור, ונמשכת גם כיום.

ההיסטוריה לא עומדת במקום אחד. גם לא השפה וביחוד לא המושגים , שבישראל יש להם תכונה מדהימה: הם מתחלפים במהירות בלתי רגילה. לא ברור בכתבה אם התנחלות והגירה הם אותו המושג או שהם מושגים שונים, אם השתלטות וכיבוש הם אותו המושג או שהם מושגים שונים, אם קניה ורכישה הם אותו המושג או שהם מושגים שונים. ירשו לי חברי המלומדים להעיר כי שימוש במושגים מתחלפים ו/או לא ברורים, צריך להיות רק נחלת הרחוב, אבל בשום אופן אסור שיהיה נחלת אנשי האקדמיה אם הם רוצים שיבינו אותם ויתייחסו לדבריהם ברצינות ובכבוד. אני מסכים כי ה"קומפלקס צבאי – התנחלותי – ביורוקרטי" חונק את הפלשתינים, אך לא ברור לי איך, בהקשר הזה, זה חונק "גם את עתידה של מדינת ישראל". ובפיסקה הבאה כותבים הכותבים: "צודקים מנהיגי המתנחלים שהם באו מטעם המדינה ובעזרתה, ולשיטתם, הם מגלמים את הציונות הקלאסית", ומיד לאחר מכן הם (הכותבים) מדברים על "משבר" מבלי לומר מהו, אבל אנחנו (הקוראים) צריכים לדעת שהוא (המשבר) "אינו רק נחלת הציונות הדתית, אלא הוא משבר לאומי". אז אנא רבותי, אל תפחידו אותי עד מוות, כי לא כל כך איכפת לי המשבר בציונות הדתית, אבל משבר לאומי!!!.

"איום על חיי ראש הממשלה" זה לא דבר חדש במחוזותינו. "הצהרותיהם על מלחמת אחים." שמענו כבר הצהרות כאלה מכל הצדדים. מימין ומשמאל (אבשלום וילן למשל) מלמעלה (נבחרי ציבור) ומלמטה (הציבור הרחב). וכן יש חשש בצה"ל מסרוב פקודה. תבינו! זו היא הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים במושג "סרוב פקודה". אז מה לעשות? אני שואל, כי האתגר העומד בפני המדינה הוא "גדול בהרבה והוא הציונות של היום שאחרי". אחרי מה ? אנא הגידו לי. "על ישראל להגדיר מחדש את מטרות הציונות של שנות ה-2000 וליצור זהות ציונית חדשה.לא עוד ציונות של דונם ועוד דונם...". ואני חשבתי כי אמרתם מקודם כי הציונות הזו עברה מהעולם. אנחנו הרי כבשנו! השתלטנו! התנחלנו! מה זאת ציונות של דונם ועוד דונם?!  אנחנו כבר שכחנו את הציונות הזו! אז מה היא הציונות החדשה אליבא כדוקטורים: "ציונות המעמידה במוקד את האדם באשר הוא ונותנת עדיפות עליונה לחינוך, לבריאות, לשרותי רווחה, לתרבות, לשיפור תשתיות פיסיות וגם לאיכות הסביבה." אז תרשו לי, דוקטורים יקרים, לרענן את זיכרונכם או אולי לגלות לכם את מה שלא ידעתם מעולם. מה עשתה הציונות הקלאסית, בעיקר הזרם הסוציאליסטי:

חינוך: זרם העובדים בחינוך כולל רשת עמל. חינוך שהפך מאוחר יותר לחינוך ממלכתי חינם.

בריאות: קופת החולים הכללית של ההסתדרות אליה הצטרפו מאוחר יותר כל קופות החולים האחרות והיום, חוק בריאות ממלכתי (גרוע ככל שיהיה).

שרותי רווחה: בתי הבראה, בתי זקנים, יד עזר לקשיש,משען, בנקים לעזרה הדדית, דיור מוגן ועוד.

תרבות: הוצאות ספרים (הקיבוץ המאוחד, הפועלים, עם עובד). ספריות ציבוריות. תקציבים לתיאטרון, קולנוע, תזמורות וכו'.

שיפור תשתיות: כבישים (יש מי שטוענים שלא מספיק ויש הטוענים שכבר כל הארץ מכוסה בהם). תחבורה ציבורית מהטובות שבעולם. חברת תעופה מהטובות והבטוחות שבעולם. בניה צבורית ופרטית רחבת היקף.

אני האחרון שאומר שהכל טוב ושאין מה לשפר. יש ויש והרבה.

"הסכמי אוסלו היו אמורים להניע את תהליך השינוי..." אומרים לי כותבי המאמר. אז יסלחו לי הכותבים, תהליך השינוי, אם צריך להניע אותו, צריך להיות מונע על ידי מדינת ישראל עם או בלי הסכם אוסלו, ואין לי כל רצון להכנס עכשיו לדיון על ה-"הסכם" הזה. מיד הכותבים מוסיפים ואומרים: "הצלחת המהלך הנוכחי..." לאיזה מהלך הם מתכוונים? הרי אם הוא נוכחי, הרי שהוא כבר כאן, מונע על ידי מישהו וברור שלא על ידי הסכם אוסלו עליו השלום.

ובכל זאת למה נזעקתי להגיב?

לדעתי, אחד המסמכים הגרועים ביותר ככלי לסיום הסיכסוך הישראלי-פלשתיני ובמיוחד מבחינתה של ישראל הוא מסמך "הבנות ז'נבה". ואני?! לי מספיק סעיף 6.  במסמך, סעיף העוסק בשאלת ירושלים. סעיף זה מספיק לי לא רק לשלול את המסמך אלא ממש לדחות אותו בשאט נפש ולהוקיע את מחבריו. אינני "ימני" בהשקפותי, מעולם לא הייתי ולעולם ,אני מאמין, גם לא אהיה. ההיפך מזה!!! אבל בנושא ירושלים תרשו לי קצת סערת נפש, אחרי הכל אני בן ירושלים, "איבן באלאד" כמו שאומרים. "אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני. תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי". ואם באנשי "הבנות ז'נבה" מדובר. תשכח היד שכתבה אותן והצביעה בעדן. ואם הם בעלי "ידיים שמאליות", שיעשו את ההתאמה הנדרשת, ולשונם שתדבק לחיכם ובמיוחד בנושאים פוליטיים.

לא פעם אני תמה אם אין לשנות את הקריטוריונים להענקת או לקבלת תואר דוקטור.

 

עוד בנושא הכתבה "פינת הילדים" באתר שלי.

 

נ. ב.  רק לאחר שקראתי את הכתבה שנית נדהמתי לראות כמה פטריוטיות עוד טבועה בי.

 



על דמוקרטיה – פמיניזם – ופורנוגרפיה   ב'

 

נו אז מה?                                                               2004. 10. 13

רשימות

אימגו

 

גופים רדיקליים נוטים לעבור תהליכים שהם מנוגדים אך ברוב המקרים מביאים לאותה התוצאה. הרבה גופים רדיקליים נוהגים לגלוש מעבר לגבולות שקבעו לעצמם, או להיפך, להתכנס ולהתבצר יותר ויותר בתוך הגבולות שקבעו לעצמם. אני כשלעצמי לא מכיר גופים רדיקליים שלא עברו אחד מהתהליכים האלה ועל אף החשש לחטוא בהכללה טוטלית אני אומר כי האופייני הוא שלבסוף התהליכים האלה הם שמביאים לחורבנם ולהעלמם של הגופים האלה. ככל שהגופים האלה רדיקליים יותר ופנאטים יותר כך הם, בדרך כלל, מזרזים את הסוף של עצמם. בין אם שיחד עם העלמות הקבוצה, נעלמת גם האידאולוגיה שלה (השתמשתי במילה אידאולוגיה אם כי אפשר גם במילים אחרות כמו אמונה דתית או חילונית וכו') ובין אם האידאולוגיה ממשיכה להתקיים ולהיות נישאת על ידי קבוצה אחרת שמידת הרדיקליות שלה תקבע את מהירות המשבר שאותו היא תעבור עד להעלמותה. יחד עם זאת יכול להיות מצב ששרידים של קבוצה ימשיכו להחזיק באמונתם על אף היותה לאנכרוניזם.

את המאבק על חופש הביטוי אימצו לעצמן אין סוף קבוצות של פעילים בכל העולם. קבוצות רדיקליות יותר ורדיקליות פחות, יחד עם גופים אזרחיים כאלה ואחרים, חסרי אידאולוגיה ספציפית. במקומות רבים הפך חופש הביטוי למציאות יום-יומית שאין צורך לדבר עליו, לשכנע בנחיצותו, או להלחם בו. במקומות רבים בעולם, בהם הדמוקרטיה היא המציאות הפוליטית המקובלת והמובנת, מהווה חופש הביטוי חלק אינטגרלי מדמוקרטיה זו. בברקלי, המקום בו זכה חופש הביטוי לניצחון הפוליטי המדהים ביותר, בתקופה בה היתה ארצות הברית, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, תחת משטר האימים של המקרתיזם, אשר באופן לא כל כך ברור ולא כל כך שיגרתי, הצליח להתקיים ליד ובתוך הדמוקרטיה. והיא, הדמוקרטיה, גם היא המשיכה להתקיים מבלי שרוב הציבור האמריקני ראה והבחין כי ישנה סתירה תהומית בין שני אלה.

ברקלי כבר מזמן אינה אותה ברקלי שהכרנו בשנות השישים והשביעים. ברקלי שוב אינה מרכז של ההיפיז ו/או הביטניקים שאינם קיימים עוד ולא כאן המקום לדון במשותף להם ולמבדיל ביניהם. ברקלי הפכה להיות שמרנית במהפכנות שלה. חופש הביטוי הוא נושא שעוד נישא בלהט בקרב קבוצות מסויימות וביחוד של אנשים שכבר אינם בגיל הסטודנטים. גם הסטודנטים החדשים מנסים לשמר את האופי המיוחד שהם חושבים שעוד שולט כאן. אך חופש הביטוי ועוד דברים שבחלקם אגע בהמשך, הפכו להיות נחלת הלוחמים לקיומם ובא לידי ביטוי לא במתן במה לבעלי דעות אחרות ושונות מדעותיהם, אלא על ידי סתימת פיות בצורה בוטה ולעיתים אלימה. אחד הנושאים הלוהטים כאן, כמו במקומות אחרים בעולם, הוא הסיכסוך הישראלי-פלשתיני. מטבע הדברים קיימות כאן קבוצות רבות אנטי-ישראליות, שאגב, הרדיקליות שבהן הן של יהודים מקומיים ושל ישראלים לשעבר. עמירה הס התקבלה פה בזרועות פתוחות. אדוארד סעיד מילא אולם גדול. אפילו יוסי ביילין הצליח למלא חדר הרצאות באוניברסיטה. אבל כשביבי נתניהו רצה להופיע פה רתח הרחוב ורק כוחות גדולים של משטרה הצליחו לחלץ אותו עוד לפני שנכנס לאולם בו אמור היה לדבר.

ככלל מושתתת הדמוקרטיה האמריקנית על שיטה של שתי מפלגות: הדמוקרטים והרפובליקנים. בברקלי, או כפי שנקראה פעם "הרפובליקה העממית של ברקלי" People's Republic of Berkeley , כלל לא קיימת המפלגה הרפובליקנית.  כאן המאבק הפוליטי הוא בין הדמוקרטים והרדיקליים. אמנם שני שמות שונים, אבל מבחינת הרדיקליות אין ביניהן הבדל. אם בתחום הפוליטי, חופש הביטוי כבר קיבל פנים שונות, הרי שבתחומים אחרים בא חופש הביטוי כחלק מהנהדרות המטורפת של ברקלי, כפי שאמרתי. פעם בשנה, בסוף חודש ספטמבר, מתקיימת תהלוכה ברחוב "יוניברסיטי", הרחוב הראשי של ברקלי, תהלוכה שאם אפשר הייתי מתרגם את כותרתה לעברית והיה מתקבל "כמה ברקלי אתה יכול להיות"                                    בה מיוצגים כל מי שרוצה להיות מיוצג על ידי עצמו: סוחרי החנויות ההודיות מ"ליטל אינדיה" מציבים להקת רוקדות ריקודי בטן על גבי משאית. מכבי האש ניצבים בגאווה על כבאית ענק (יותר מתמיד אחרי אירועי ה-11 בספטמבר). קבוצה של קאובויס שחורים (אפרו-אמריקנים) רוכבים על סוסים הולכים-טופפים. "האיש הוורוד" מלהטט על חד-אופן. מכוניות ועוד מכוניות מקושטות בשגעונות אוריגינליים. נציגות "המכון לחינוך ארוטי" צועדות נושאות דגם בגובה שני מטר של איבר המין הנשי בצבעים עזים של סגול וורוד. פה ושם, לאורך התהלוכה, אנשים בעירום מלא. חלקם בקבוצות וחלקם ביחידים ורובם בגילים שבהם טוב יותר, לדעתי, היה אם היו לבושים/ות. אבל הם/ן מפגינים/ות את זכותם/ן לחופש הביטוי כפי שעשו בימים ההם בהן הם/ן היו צעירים/ות יותר. מראות שכאלה כבר מזמן אין לראות בתחומי האוניברסיטה. היפות כבר לא משתזפות על הדשאים בעירום. אפילו "הסטודנט העירום", שהופיע לשעורים עירום כביום היוולדו ורק תרמיל הספרים על גבו, גם הוא נכנע לדרישת משטרת הקמפוס (למשטרה הרגילה אסור להכנס לקמפוס מאז ימי מהפכת הסטודנטים) והסכים ללבוש ...בנדנה. גם סערה ציבורית שהתעוררה כאשר המשטרה ביקשה מקבוצה של פמיניסטיות לא לרקוד עירומות על הרחבה שבראש המדרגות העולות לבית העיריה לא הועילה, והמשטרה סילקה, אנמם בצורה פיסית מאוד מאוד עדינה, את הרוקדות. לא בגלל העירום, אלא בגלל הפרעה לציבור ליהנות משרותי העיריה. אינני יודע אם זה כורח המציאות או רק מקריות, אבל בשנים האחרונות מתרכז חופש הביטוי בשני תחומים. תמיכה בפלשתינים וגינוי חריף של ישראל (נושא נפרד) ובזכותן של הפמיניסטיות להמשיך ולהופיע בעירום. לאחרונה נוסף לכך אלמנט חדש והוא דרישה של קבוצת פמיניסטיות להפוך את הזנות לחוקית והנימוק העיקרי לזה הוא הנימוק הפמיניסטי המקובל כנגד הזנות ש"זכותה של האישה על גופה". אינני רוצה לעורר עלי את זעמן של כל הנשים בעולם ולהעריך כי התופעה של "פמיניזם-סקס-פורנוגרפיה" יכולה להתקיים גם מחוץ לברקלי. אפילו בברקלי אני בטוח שלא זה הקשר בין הדברים בכל שכבות הציבור, אבל הקדמתי ואמרתי בחלק א' שברקלי היא עיר מטורפת ונהדרת. עיר שהיא יחידה ומיוחדת. עיר שבה חופש הביטוי הוא הצעקה האחרונה. עיר שבה הדמוקרטיה היא "דמוקרטיה עממית מודרכת" (למי שזוכר את הדמוקרטיה בימים הטובים של ברית המועצות). עיר שבה הקשר "פמיניזם-סקס-פורנוגרפיה" קיים כשלפעמים הוא נחבא מאחרי מסכות של חינוך ואומנות.

ברקלי. עיר קטנה שבה חיים כמאה אלף תושבים (כבר אמרתי) קיימים שני ערוצי טלוויזיה. שני ערוצים שכל כולם... ברקלי. לקראת הכתבה הזו כפיתי על עצמי לצפות מידי ערב בשידורי הערוצים האלה מקווה להבין את הצדדים החינוכיים והאומנותיים שבהם. אני מוכרח להודות שזה היה קשה ושלא הצלחתי להבין. הערוץ האחד משדר "דמוקרטיה". צילום סטטי מנקודת צילום קבועה של הדיונים האין-סופיים המתנהלים בוועדות השונות של העיריה. כלומר דמוקרטיה המתנהלת לעיני הציבור המוכן לסבול ולצפות בדיונים המשעממים במשך שעות. הערוץ השני פתוח לכל מי שיש בידו סרט ווידאו כלשהו שהוא רוצה להציג. חופש ביטוי זה חופש ביטוי!!! עד השעה עשר בלילה משודרים בערוץ כל מיני סירטי חובבים באיכיות נוראות.  מהשעה עשר משודרים בו כמעט בכל לילה קודם תשדיר של "המכון לחינוך ארוטי" מוגש בלעדית על ידי מנהיגת הקבוצה, זו הנושאת בתהלוכה את דגם אבר המין הניקבי הענק. משום מה רוב ה"חינוך הארוטי" הניתן הוא על זכותה של האישה ליהנות מאוננות, דבר שאין לי כל התנגדות אליו, ולהיפך. החלק השני מוקדש ו"מקדש" את המזוכיזם הרך הנקרא בשידור "ספנקינג" שהוא בעיקר נשים הסוטרות על ישבניהן של נשים אחרות בעירום מלא או חלקי, תוך שילוב של קטעי סירטי פורנו "קשה". כמעט בכל תכנית מזכירה המנהיגה- מגישה-מחנכת את הצנזורה ואת זכותה לחופש ביטוי בתחום החינוך הארוטי. בהמשך הלילה מוגשת תכנית ארוכה ארוכה המציגה נשים ערומות המקיימות טקס/פולחן כל שהוא שהוא בעיקרו "ריקוד" של אחת, שתיים, או שלוש הנשים הערומות המסתיים בקיום יחסי מין, פרוורטיים לדעתי, עם אדם מסכן, נכה חולה בשיתוק מוחין היושב בכסא גלגלים ומנפנף בזרועותיו ניפנופים חסרי שליטה. מסביבם, בחדר מלא אנשים, נשים וגברים, המשמיעים צרחות וצלילי מוסיקה צורמניים שלעניות דעתי אין הם נכללים בקטגוריה: "מוסיקה". מנהיגת הקבוצה הזו היא אותה מנהיגה של קבוצת האנשים הצועדים בתהלוכה עירומים. התכנית הזו מוצגת תחת הכותרת "אומנות". אם תשאלו לדעתי אין כאן לא חינוך ולא אומנות. יש כאן פורנוגרפיה!

אגב, הערוצים האלה הם הערוצים הציבוריים היחידים המציגים עירום ללא טישטוש האברים המתאימים.

 

ברקלי עיר נהדרת ומטורפת. אני אוהב אותה.