שחוברה לה יחדיו                                                                                      

                                                                                                             1.2.2004

 

מפה לשם עברו כמה שנים. ליתר דיוק עברו שלושים ושבע שנים. זה היה יום קיץ רגיל, כמעט כמו שאמר ביאליק: שהשמש זרחה והשיטה פרחה, אבל לשם שינוי, בימים ההם השוחט לא שחט.

הלכתי ברחוב. לא רק אני. הרבה הלכו. הלכנו מזרחה, למקום ששם תמיד עלתה השמש רק שאי אפשר היה לראות אותה. רחוב ממילא ירושלים. חלק מרצועה שהיתה המקום המוזנח ביותר בירושלים. קו הגבול שגבל בשטח ההפקר. מוסכים, מסגריות, נגריות שהשחירו את קירות הבינינים שהיו פעם "אבן ירושלמית" אצילה. שהיו "מיזי אחמר" הורודה, שהיו "מיזי אל יהוד" הלבנה, רק שאי אפשר היה לראות את הקירות האלה, הפיח והליכלוך כיסו אותם.  כשהגבהת מבט, עבר מבטך מהליכלוך אל אותות המלחמה. אל הצלקות שהשאירו הכדורים. אל הרס הפגזים שפיסלו בקירות את פיסלי הפלצות של המלחמה. היינו הולכים עד אל סוף הדרך. עד למקום שממנו אי אפשר היה להמשיך וללכת. היינו הולכים עד קירות הבטון. קירות הבטון שהגנו על אותם מסכנים שלא יכלו להרשות לעצמם לגור במקום אחר. שהגנו על אלה שאפילו חלומות טובים לא היו להם. אלה שבאו כעולים חדשים שלא היו מוכנים ללכת לגור במקומות אחרים וכל מה שהיה ביכולתם לעשות, היה לפלוש לבתים הנטושים, בתים שמפעם לפעם היו כדורי הרובים שירו חיילי הלגיון הערבי, שהיו מוצבים על חומות העיר העתיקה, מתדפקים על קירות החורבות בהם גרו, ותמיד היה זה איזה "משוגע" תורן שהיה פותח באש כדי ששלטונות ירדן יגדו שהם מצטערים, אבל שאין להם שליטה על משוגעים.

כדי שיוכלו המסכנים לחיות את חייהם העלובים הקימו הממשלה ועירית ירושלים קירות בטון. קירות גבוהים. קירות עבים. קירות שחסמו את אור היום. קירות שחסמו את הכדורים. עד היום לא ברור לי למה השאירו בקירות האלה פתחים. פתחים קטנים, אחד לכל רחוב. פתח שאפשר היה רק להתגנב בו רק כדי לראות את זוועות האשפה של "הצד השני" שמילאו את שטח ההפקר. פתח שאפשר היה להסתתר בו אך לא לעבור דרכו.

רק כמה מאות מטרים הפרידו בין קירות הבטון לבין חומת העיר העתיקה. מכאן כיעור אפור-שחור ומשם כל היופי וההוד של החומה. עיר שאת מרחק המטרים בה אפשר היה למדוד בשנות אור. יש והיינו מטריחים את עצמנו לשכונת אבו-טור. משם אפשר היה לראות חלק מחומת העיר. היינו הולכים לשם בשעה של לפנות ערב. עומדים ומחכים לראות את אור השקיעה הזורח מהחומה. הייתי כבר בהרבה מקומות בעולם, אבל אור כזה עוד לא ראיתי. לראות את צללי בין הערביים הזוחלים מזרחה להחשיך את החומה. להמשיך ולהחשיך את מדרונות הר הזיתים היוצרים במזרח אופק. לראות שהשמש כבר שקעה במערב אבל אורה עוד מאיר את המידבר שבמזרח. אחר כך היינו נאנחים והולכים הביתה. אומרים לעצמנו בפעם המאה, בפעם המאתיים, בפעם האלף, שאור שקיעה כזה עוד לא ראינו ולקוות שפעם, כשיבוא שלום, נוכל לעמוד כך שם, עטופים באור הזה. טובלים באור הזה עד רצון לטבוע בו. היינו צעירים ולא הרשנו לעצמנו אלא להאמין שעוד נזכה ונגיע לשם.

והינה היום הזה הגיע. יום קיץ רגיל, כמעט כמו שאמר ביאליק, יום בו השמש זרחה והשיטה פרחה ואנו היינו כחולמים. הינה אני הולך. לא רק אני. הרבה הלכו! כולם הלכו! לרגע אמרנו לעצמנו: עד כאן. מכאן והלאה מסוכן ללכת. אבל הלכנו. לא היו קירות בטון שיחסמו לנו את הדרך. לא היו קירות בטון שיגנו עלינו מ"המשוגע" התורן. הוא לא היה שם על החומות. נפתחה לנו הדרך, נפתחו לנו השמיים. את אופק קירות הבטון החליף אופק חומות העיר העתיקה. אי אפשר היה להאמין. אך אמרנו לעצמנו כי אשרי המאמין כי הנה התגשם החלום והעיר חוברה לה יחדיו. ירושלים חוברה לה יחדיו!

זה היה אז, לפני שלושים ושבע שנים. רק לפני שלושים ושבע שנים. אז למה נראה לי שזה היה בעידן אחר? למה?! כי הנה בימים אלה הולכים וניבנים קירות בטון אחרים. לא במערב העיר, אלא במזרח העיר. קירות שאולי לא יסתירו את השמש בזריחתה. אבל יסתירו אותה בשקיעתה. שימנעו מבני אדם. טובים כמונו, רעים כמונו, ככלל, כמונו. שימנעו מהם לנוע בחופשיות כמונו, אבל בשונה מאיתנו. לנו לא תהיה בעיה לראות את חומות העיר העתיקה. לנו לא תהיה בעיה לראות את כיפת הזהב של כיפת הסלע או את הכיפה המשחירה של מיסגד אל אקצה, שלנו הם לא אומרים הרבה. הבעיה תהיה של הערבים. של אלה שהכיפות האלה אומרים להם כמעט את הכל. האם מישהו מאמין שהם יסכימו אי פעם לוותר על המראה הזה. אני לא מדבר על המקום, אני מדבר רק על המראה. האם מישהו חושב שזיקת אבו דיס, אל עזריה, ראס מוכבר ועד בית סחור ושאר שכונות מזרח ירושלים, היא פחותה מזיקת פיסגת זאב, הגיבעה הצרפתית, ארמון הנציב ואפילו עד הר חומה ומעלה אדומים. אלה גם אלה הן חלק אינטגרלי של מרחב ירושלים.תושבי מקומות אלה כמו תושבי אלה, לא ירצו ולא יוכלו לחיות בלי הקשר האישי, העיסקי והריגשי אל העיר הנהדרת  המפלצתית הזו?

אז אימרו לי בכנות. שכנעו אותי שקיר הבטון המוקם עכשיו ממזרח לירושלים.קיר "עוטף ירושלים". (עוטף, מילה נהדרת) האם הוא עוטף אותה ברחמים. האם הוא עוטף אותה בערמות אשפה חדשות שמאפיינות איזור הפקר שכאלה. אימרו לי מה תוסיף החומה הזו? התוסיף שלום? התוסיף ביטחון? לא. היא תוסיף רק שינאה, ומסכנות, וכיעור.

זיכרו! נשבענו כולנו כי העיר הזו לא תחולק עוד לעולם.

זיכרו! כי בשם החיים ובשם המתים. גם שלנו וגם שלהם. ובשם ההיסטוריה והתרבות והקדושה והיופי. שלנו ושלהם ושל כל העולם קראנו לה: "העיר שחוברה לה יחדיו".