מעשי אבות סימן לבנים                                                     5-2008            

אין כמו היהדות בה יש לאמירה הזו פנים לכאן ולכאן. מי כמו היהדות העלה לדרגת קדושה את המסורת. את "והיגדת לבינך ביום ההוא". את "זאת ראה וקדש". ועוד אלף ואחת פעמים בו היהודי מצווה ללכת עיוור בדרכי אבותיו.

מיד עם כינון העם היהודי. כבר במעמד המכונן של העם, מעמד הר סיני. מבטיח ה' שני דברים מרכזיים  ומובנים בתוך עשרת הדיברות. שני דיברים הכרוכים האחד בשני וכמו בהרבה ציוויים יש בהם מראש גם איום וגם הבטחה. גם אזהרה וגם תמורה. אחד צויווי "לא תעשה" והשני ציווי "עשה". ושניהם נוגעים ישירות לאבות.

" לא תעשה לך פסל וכל תמונה... לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי יהוה אלהיך אל קנא פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי"

" כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר יהוה אלהיך נותן לך" (שמות כ' 4-5 .  12 ).

אלוהים מנצל את מעמדו של האב בחברה הפטריארכלית כדי לנסות ולהבטיח את נאמנותו של היחיד ושל השבט הן באיום והבטחה ישירים ליחיד והן באיום והבטחה לקולקטיב המשפחתי.

 כמובן שאם נאמין באלוהים, נאמין גם בכך שאלה הם דיברי אלוהים עצמו, אולם מאחר ואנו כבר יודעים מתוך קריאת האמור בבראשית ובשמות כי העם הזה הוא עם קשה עורף, עם של ממרי פה. עם שגם מנהיגיו: משה ואהרון, לא תמיד מקבלים את הדברים ככתבם וכלשונם. מנהיגים שגם מערערים על הסמכות האלוהית, וגם לוקחים לעצמם את הרשות לקבוע ולעשות דברים בניגוד לדבר אלוהים, עשיה שהבולטת בה ביותר הוא מעשה עגל הזהב המתרחש בהסכמתו של אהרון, בו זמנית עם קבלתם של לוחות הברית על ידי משה על הר סיני.

הסיפור מלמדנו כי הניסוי לא הצליח. גם ההבטחה וגם האיום לא פעלו את אשר היה מצופה מהם ושוב היה צורך לחזק את ההרתעה ולחדש את ההבטחה. העונש שהטיל משה על העם היה חמור מאוד וההבטחה היתה אקטואלית יותר (שמות לב').

אם נקבל את ההנחה כי קהלת הוא שלמה, לא תהיה לנו הברירה אלא לקבל את האמירה "הבל הבלים הכל הבל...  מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת א' 1'   9'). ולהסכים כי שלמה היה אכן חכם מאוד ואולי אפילו "החכם באדם".

ההיסטוריה של בני האדם ובתוכם ההיסטוריה של העם היהודי, רצופה בסיפורים החוזרים על עצמם.

החטא והעונש, הנקמה והסליחה. העשיה והחרטה. הולכים וחוזרים לפעמים במידה סבירה ולפעמים במידה חריגה וחריפה עד מעבר להבנה ולתפיסה של בן אנוש.

שני יהודים, שלוש דעות. אומרת הבדיחה האנטרופולוגית. זו עובדה שכדאי לקבל אותה ולהסכים איתה, כי אם לא, חיינו יהיו סיוט אחד מתמשך. מתי קורה ששני יהודים נפגשים לעיתים קרובות אם לא כשמדובר במפגשים בין בני משפחה אחת, מפגשים בין אבות ובנים ומפגשים בין אחים (גם אחיות) .

פסיכולוגים שחושבים שהם מבינים בנפש האדם ומרשים לעצמם לקבוע הגדרות למערכות יחסים בין בני אדם ובין בני משפחה, קוראים לחילוקי דעות בין אבות ובנים: "פער דורות". מי אני שאחלוק עליהם גם כאשר אני מכיר אבות ובנים שאין ביניהם כל חילוקי דעות, וכאשר מתקיימת בהם האמירה שבכותרת הכתבה: "מעשי אבות סימן לבנים". מה יהיה אז על "פער הדורות".

נכון הוא כי תופעות כאלה, של הסכמה בין אבות ובנים, או יותר נכון לומר בין בנים לאבות. הן לא רבות ולא אופיניות. ההיפך מזה הוא הנכון. כך הוא המצב בכל העולם, בכל חברה ובכל תרבות. קל וחומר הוא שכך הוא אצל היהודים. כאמור: "שני יהודים, שלוש דעות".

אין בכוונתי לעסוק באטנוגרפיה וגם לא בג'נאולוגיה וזאת מהסיבה הפשוטה שאין לי כל מושג הדברים האלה. אני גם לא יודע אם אלוהים הוא שבחר בעם ישראל או שעם ישראל הוא שבחר באלוהים. מה שאני כן יודע, ולא רק אני, זה שהיהודים באמת שונים מאחרים: "... ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם..." (אסתר ג' 8').

אנחנו באמת עם חסר מנוחה. אנחנו עם היפראקטיבי. אנחנו עם עקשן. אנחנו עם למדן ומעל לכל, אנחנו עם ווכחן. מי שיודע קצת יידיש, מכיר את המושג "מוישה קפוייר" והכוונה היא לטיפוס שכל מה שתגיד, הוא יגיד את ההיפך. וזה מה שיביא אותנו קרוב יותר לנושא.

אבות הציונות שאבותיהם דיברו יידיש, החליטו כי הם ידברו דווקא עיברית: "עברי דבר עברית". היתה יותר מסתם סיסמה. היא היתה עיקרון. אבות הציונות שחיו בעיקר במזרח אירופה, שאפו לעלות לארץ ישראל. מזרח אירופה היתה "הגלות", שבה חיו אבותיהם והם רובם נולדו שם. הייתה לא רק למקום שיש לצאת משם. אלא היתה למקום שיש לשלול אותו. "שלילת הגלות" הייתה לסיסמה שביטאה זלזול, השפלה, ניוון או כל מה שיהודי צריך לצאת ממנו, ולא איכפת היה ששם, בגלות היו ונוצרו אוצרות של תרבות יהודית ללא אח ורע באותם הימים.

הציונים, ולא רק הצעירים שעלו לארץ ישראל, שאפו ליצור יהודי חדש. שיהיה ההיפך הגמור ממה שהיו אבותיהם. הם בזו ללמדנות שהיתה בעיקרה דתית ויצרו למדנות אחרת לגמרי. הם בזו לחולשת הגוף של יהודי הגולה ויצרו ישראלי חדש, זקוף קומה ושרירי: "נפש בריאה בגוף בריא". הם בזו לכניעה שאיפשרה, ואולי אפילו "הזמינה" את הפרעות, את ההתעללות הפיסית, את האונס והרצח. היה זה המרד נגד מעשי האבות. מעשי אבות סימן לבנים היה הדבר בו מרדו. לא עוד!

שנות העשרים עד שנות הארבעים היו ארבעים שנים של נס חסר תקדים בהיסטוריה של העולם המודרני. היו אלה שנים של תחיה לאומית של עם שכאילו אבד עליו הכלח. מי שניסה להשוות את העם היהודי בגולה לעם היהודי המאכלס את דפי התנ"ך, לא מצא את הדמיון. גם מי שמצא את הדמיון וניסה להחיות את העם הזה או לפחות את הדימוי של העם הזה, נתקל בהתנגדות שנבעה בין ביטול, לבין בוז, לבין כעס שהביא לאנטישמיות. ורבים בעולם הגיעו למסקנה: אין עם יהודי!. ואם היה פעם, יותר טוב שלא יחזור להיות עוד פעם.