השלום עליו השלום.

 

כל חיי, והם כבר ארוכים למדי, אני שומע את המילה הזו. אלפי פעמים, אולי אפילו עשרות אלפי פעמים. מכל הכיוונים,  בכל המשמעויות. מיוצגת על ידי כולם ולא מייצגת אף אחד. קבורה תחת מיליוני מילים שנכתבו עליה. מתפוצצת מרוב חוסר תוכן שיצקו לתוכה בכל הדורות. עטופה בכל המחלצות כשהעלו אותה על נס, וכרוכה בכל התכריכים כשקברו אותה, גם בעלי הכוונות הטובות וגם בעלי הכוונות הרעות.

" שלום " מילה אדירה! ככל שהיא גדולה יותר, אין בה כלום. לכן אולי קל יותר לכל אחד שאין לו מה לומר, או שרוצה לומר דברים שאף אחד לא יבין, להשתמש בה.

משחר ההיסטוריה היא חוזרת ומופיעה בכל הזדמנות. מי לא דיבר על שלום? מי לא הכריז על רצונו בשלום? ויותר מכולם, מי אם לא אנחנו, היהודים. מי אם לא מי שזקוק לשלום יותר מכולם? שמתפלל לשלום יותר מכולם? שמטיף לשלום יותר מכולם? משחר ההיסטוריה ועד היום זה אנחנו. אנחנו שנתנו לעולם את ספר הספרים. את ספר המוסר. את חכמת הדורות. אנחנו שינקנו את השלום עם חלב אימותינו (הרי השלום הוא בעיקר ענינן של האימהות). אנחנו! אז הלכתי ולקחתי לידי את ספר התנ"ך, אולי שם אמצא את המובן המיוחל, את הפרוש החסר, את המשמעות היסודית, האמיתית. מה מצאתי?!

שלא נדע צער. רק התחלתי. כבר בפרק ד' פסוק 8 של ספר בראשית, קם קין והרג את הבל אחיו. ומאז כולם הורגים את כולם. לא עברו הרבה פרקים וכבר המלחמה הראשונה. פרק יד' פסוק 9. ואם יש לנו מלחמה, אז בא גם השלום. פרק טו' פסוק 15. ושוב הרג ושוב שלום, פרק כו'  פסוק 30. גם עשו רצה להרוג את אחיו (פרק כז' פסוק 41). הבאים היו בני שכם ושלא נדע למה הרגו אותם ואיך הרגו אותם (פרק לד'). יוסף נשלח לראות את שלום הצאן (פרק לז' פסוק 14). אחיו רק ראו אותו וכבר החליטו להרוג אותו (פרק לז' פסוק 20). אבל כל זה היה רק בהתחלה. באמת עוד לא ידעו איך לעשות מלחמה ואיך לעשות שלום. כי עד עכשיו זה רק בין יחידים. בספר שמות זה כבר אחרת. הספר רק התחיל וכבר המצרים מפחדים ממלחמה  שאליה יצטרפו גם בני ישראל, וכדי שזה לא יקרה, מתחילים להרוג ילדים. זה מה שהולך. קודם המצרים הורגים ילדים יהודים, אחר כך משה הורג איזה מצרי כדי שבסוף אלוהים יהרוג ילדים מצרים.

כאן, בספר שמות, זה כבר שונה. כאן כבר אין שלום  אבל יש מלחמה ויש הרג שהם כבר על רקע לאומי ודתי. שוב לא האדם הוא היוזם את המלחמה, הוא רק מבצע אותה בהוראת האלוהים, שאין גדול ממנו. המלחמה הבאה גדולה מכולן ויש בה אלמנט חדש, יחיד ויחודי. "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" (שמות יז' פסוק 14). היום היו קוראים לזה "השמדת עם". מענין ומכאיב לדעת שעד היום צריכים אנחנו, היהודים, לזכור ולהזכיר גם את יציאת מצריים וגם את אשר עשה לנו העמלקי ועוד להתפאר בזה. יחד עם זאת כשמגיעים לעשרת הדיברות, לא סתם עוד סיפור, עשרת הדיברות! פתאום אומרים לנו "לא תרצח" אבל מלמדים אותנו "ונתתה נפש תחת נפש: עין תחת עין: שן תחת שן..." וכן הלאה. הבנתי שהרבה על השלום אני לא אלמד מהתנ"ך, כי אפילו כשכבר היתה איזה תקופה שלא היתה בה מלחמה, גם אז אמרו "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". ארבעים שנה ללא מלחמה, זה המון זמן בעולמנו. אז היה שקט  אבל לא היה שלום. גם היום אומרים "לילה שקט עבר על כוחותינו" או "שקט שרר בכל החזיתות" אבל במקרים האלה מובן שמדובר רק על איזו הפסקה קצרה במלחמה, לא סיום המלחמה ובוודאי לא " שלום".

אפילו בחזון הגדול מכולם, חזון אחרית הימים, נאמר, "וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".  חס וחלילה שיאמר שיחיו בשלום, חס וחלילה מלבטא את אחרית הימים בגישה חיובית, גם כאן "השלום" הוא על דרך השלילה: "לא ילמדו עוד מלחמה".

אישית וחברתית זה באמת לא שינה לנו הרבה. אנחנו שגדלנו בשמאל ממילא לא כל כך האמנו בתנ"ך. אנחנו האמנו בשלום אחר, באחוות עמים. גם אנחנו ידענו שיהיה השלום שאנחנו רוצים בו אשר יהיה, אבל ידענו שצריכים קודם להלחם עליו. ושאולי יהיה זה הקרב האחרון. וכ"ציונים-סוציאליסטים" למדנו שאם רצוננו בשלום עלינו להיכון למלחמה, וגם כאן האמנו כי אולי יהיה זה הקרב האחרון. אחר כך גדלנו להיות "ילדי הפרחים" ולצעוק בריגושי לב "עשה אהבה ולא מלחמה". ובאמת את החלק הראשון של הקריאה ביצענו בלב שלם וגם די בהצלחה, רק שמשום מה לא הצלחנו לבצע את החלק השני. אולי מפני שבאמת לא ידענו מה זה "שלום". אבל זכרנו ששרנו "השלך נא את כלי זינך למצולות נהר... לא ילמדו עוד מלחמה", וזה החזיר אותנו מיד אל יהדותנו ואל התנ"ך. וידענו כי אין עוד עם עתיק כעמנו ושאם עד היום העם הזה עוד לא הגיע אל המנוחה והנחלה זה לא נורא כל כך. כי ההיסטוריה היא ארוכה ואולי פעם גם נגיע לכך שיהיה שלום. ושוב נזכרנו שבעצם אנחנו לא יודעים מה זה בדיוק ומיהרנו לנסות ולמצא הגדרה לשלום שנדע לאן אנחנו הולכים, ומיד הצטברו אין-סוף הגדרות כי אף אחד לא ידע מה זה שלום, אבל אף אחד לא רצה להודות בכך, אז יש לנו "שלום עכשיו" שלא אומר מה זה שלום וגם לא אומר מה זה עכשיו. כי השנים עוברות וה"עכשיו" נשאר. ויש לנו "גוש שלום" אבל אפילו כמה אנשים זה "גוש" עוד אף אחד לא הגדיר. והיה לנו "דור שלם דורש שלום" רק שלא היה שם דור ולא חצי דור ולא בכלל. וגם כמה "בנות שלום" יש לנו אף אחד, חוץ מהן, לא יודע. אבל היה לנו " שלום חם" עם מצרים וירדן, רק שהוא מיהר להצטנן. והיה לנו "שלום של אמיצים", רק שאחד מהאמיצים נרצח משום שהיה מישהו שלא רצה בשלום הזה ולא בכל שלום אחר. והוא נרצח כשליבו מרטט במחשבה על השלום שיבוא ושפתיו רעדו כששר את השיר לשלום. ואולי היו אלה רטט ורעד של תפילה, אך מי שרצח, רצח בשם אלוהים, אז נראה שגם לאלוהים ולמאמיניו לא ברור לגמרי מה זה "שלום".

נו אז מה עושים? הרי צריך לעשות משהו אם לא רוצים שהמצב ימשך כך לנצח. אז אולי בשלב ראשון נפסיק ל ק ש ק ש. נפסיק לדבר על השלום שאנחנו לא יודעים מה הוא ואף אחד אחר לא יודע מה הוא. אולי נרד מהמילה הגדולה הזו שכאמור מחזיקה בכל ולא מחזיקה בשום דבר, ואת העובדה הזו, שאף אחד לא יודע מה זה "שלום", כולם יודעים. לכן ברגע שמשהו מזכיר אותה, מיד יודעים כל האחרים ששוב הולך להיות פה איזה שקר. בואו, לשם שינוי, נדבר על משהו שאנחנו כן יודעים. בואו נדבר על מלחמה. בזה כולם טובים, בזה כולם מבינים. לא תמיד אנחנו יודעים על מה אנחנו נלחמים, אבל איך לעשות מלחמה אנחנו יודעים. ואם אנחנו וכולם יודעים איך לעשות אותה, אז אפשר, במעט רצון טוב, גם לדעת איך לא לעשות אותה. אני עוד לא מציע להשליך את כלי המלחמה למצולות נהר. אני גם לא מציע לכתת חרבות לאיתים וחניתות למזמרות, עוד לא. בואו ננסה, לשם שינוי, להבין על מה אנחנו נלחמים וכאשר אני אומר אנחנו, אני מתכוון לכולם, לכל הצדדים הנוגעים בדבר,ובמקרה הפרטי שלנו, אני מתכוון לעצמנו ולערבים, לא לפלשתינאים, לערבים.

ולמה לערבים? טוב, אז אני שם את נפשי בכפי. למה? כי לדעתי הבעיה הפלשתינית אינה הבעיה של הפלשתינאים בלבד, אלא בעיה של כל עמי המזרח התיכון. בעיה של כל ארצות ערב הסובבות לישראל, של ישראל ושל ערביי ישראל. אני אפילו מוכן להעיז ולומר שהבעיה הפלשתינית היא יותר בעיה של מצריים לגבי ערביי רצועת עזה. ויותר בעיה של ירדן לגבי ערביי מה שנקרא הגדה המערבית.  ויותר בעיה של לבנון כולה וביחוד של דרום לבנון. וגם לסוריה יש בעיה עם הפלשתינים, אלא שלסוריה יש דרכים משלה לפתור את הבעיה. ולישראל יש בעיה עם מה שנקרא "ערביי ארץ ישראל". הינה אני כבר מגיע למצב בו יהיה מי שימהר להגדיר אותי כ"ימני" או כל מיני הגדרות אחרות על ידי אלה שאוהבים להגדיר את עצמם כ"שמאלנים" וימהרו לשפוך עלי אש וגופרית. (אז רק כדי למנוע שפיכות דמים רוחנית אומר למי שירצה לשמוע, שלדעתי מה שמוגדר היום "שמאל" אין בו שום דבר "שמאלני" ולא עוד כמה דברים ממין הענין, אלא שלא כאן המקום לדון בהם) אז רק כדי להבהיר, ואנא אל תרצחו אותי, את הפליטים יצרו כל תושבי האזור, הערבים והיהודים. את "בעית הפליטים" יצרו הערבים (תושבי מצריים, וירדן, וסוריה, ולבנון, ועירק, וערביי ארץ ישראל, ותוסיפו לכך את כל מי שתרצו).

אני לא אומר שהבעיה לא קיימת. היא קיימת והיא דורשת פיתרון, ואפשר למצא לה פיתרון. אבל לדעתי, הרוויה בצער, כל זמן שנמשיך לדבר על "שלום" ונמשיך לרמות את עצמנו ואת כל העולם בנושא המלחמה, שלום לא יהיה פה. אם לא נכיר בכנות בגורמי המלחמה, אם לא נגדיר מפורשות מה הם ה א י נ ט ר ס י ם  האמיתיים והמדומים, שבשמם ולמענם או נגדם אנחנו נלחמים, לא יהיה שלום! ותתפלאו, גם לא איכפת לי אם לא יהיה שלום. איכפת לי שלא תהיה מלחמה. איכפת לי שאנשים יוכלו לחיות פה, ולהתפרנס פה, ולאהוב, ולהוליד ילדים שיגדלו להיות חיילים, (אבל שלא ילחמו) ושיתבגרו, ויזדקנו, וימותו מוות טיבעי. אם נדע להגדיר את האינטרסים, לא את האמונות והמאויים, והשנאות. אם נלמד להכיר שלכולם יש אינטרסים, לפעמים זהים ולפעמים מנוגדים. אם נדע לקבוע במשותף סידרי עדיפויות לאינטרסים האלה, לאופן בו אנחנו מוכנים לטפל בהם, ללוח הזמנים שאנחנו, כלומר כולנו, מוכנים לפעול לפיהם, אנחנו עשויים להיות מופתעים, כמה מהאינטרסים הללו משותפים לכל עמי האזור. עד כמה חלק מהאינטרסים עליהם מתנהלת המלחמה, אינם אינטרס של אף צד ובכלל הם לא קיימים כאינטרס. עד כמה השנאות הקיימות מיותרות ומזיקות לכולם. זה לא אומר שממחר בבקר נתחבק ונתנשק האחד עם השני, אבל זה מבטיח שלא נמשיך לשנוא האחד את השני רק משום שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים לשנוא האחד את השני.

אז באמת, בואו נניח ל"שלום". שינוח בשלום על משכבו. בואו נעשה את מה שאנחנו ממילא עושים כל יום. כלומר סתם נחיה. ניוולד, ונגדל, ונעבוד, ונקים משפחות, ונבנה בית, ונוליד ילדים, ונפרנס את עצמנו ואת ילדינו. באמת, דברים פשוטים שאין בהם לא גבורה ולא הקרבה. סתם חיים משעממים. ואין לי ספק שבאחד הימים עוד יקום ילד קטן וישאל אם לא אלה הדברים שאליהם מתכוונים כשאומרים "שלום". ואני בטוח שמיד יקפוץ מישהו ויאמר "אבל...." אז כדאי שמיד נתעורר ונאמר לו לשתוק. נאמר לו שאנחנו לא מחפשים פירושים חדשים. נאמר לו שאנחנו לא רוצים לדבר על השלום שיש לו כבר יותר מידי פירושים. שכבר לפני אלפי שנים דברו עליו יותר ממה שהיה צריך. נאמר לו שאנחנו פשוט רוצים לחיות את חיינו ושלא איכפת לנו אם לא יקראו לזה "לחיות בשלום".

 

כתבה זו מוקדשת באהבה לכל מחפשי השלום, ורודפי השלום, ופעילי השלום, ואפילו לכל הלוחמים למען השלום, גם כבודדים וגם כאירגונים  וגם כתנועות.

 

פשוט, עשו טובה לאנושות ותפסיקו להתקיים.