פורסם במכתב העתי של אהוד בן-עזר.

אהרון חבֵר

"הידד למשק עין חרוד / האשכולית טובה מאוד!"

כותב לנו בלפור חקק [גיליון 530] – "תפוח זהב הוא הזהב האמיתי. געגוע אל ארץ התפוז, עולמם של החלוצים" *

באהבה רבה הוא כותב על האנתולוגיה "בארץ התפוז". אין זו אהבה לתפוזים לכשעצמם, זו אהבה לארץ שהתפוז היה שגרירה הזהוב ברחבי ארצות אירופה. "תפוזי יפו" היו אלה שהביאו קרן שמש בימים שאירופה היתה שקועה בקור ובשלגים של החורף. (ראה הערתו הנכונה של אהוד בן עזר).

לא אצטט את כל האמור בכתבה. רק אצטרף לציטוט שהוא מביא משירה של נעמי שמר: "התפוזים התפוזים / טובים באלף אחוזים / מן הזהב הנעלם / שמחפשים פה לחינם." התפוז היה סמלו וגאוותו של השרון. לנו, בעמק, היתה אחותו הבלונדינית רחבת הירכיים – האשכולית. אותה אשכולית שזאב חבצלת הביא לה את פירסומה בשירו – "אשכולית".

אשכולית היא אשכולית צהבהבת

נערה היא נערה.

אשכולית את אדמתה אוהבת

נערה את נערהּ.

אדמת העמק לא האירה פנים לתפוזים. הפרדסים שהשתרעו לרגל הגלבוע היו פרדסי אשכוליות. וכמו שכתב המשורר אברהם ברוידס (לפי בלפור חקק) "ובפרדס בין העלים / פני תפוז שם צוהלים", אפשר לומר: "ובפרדס בין העלים / פני אשכולית שם זוהרים" (א"ח.).

כשקראתי את דבריו של בלפור חקק התלבטתי אם להתייחס אליהם בכתב, אך כשקראתי את הדברים המובאים ב"ממקורות הש"י (שירות הידיעות)" של המכתב העיתי של אהוד בן עזר [גיליון 531] – "ברצוני לבשר לנמענינו כי השנה היה יבול השמוטי מוצלח במיוחד והוא אף נשלח לעלות על שולחנה של אליזבט השנייה מלכת אנגליה ובעלה הנסיך פיליפ וגם של בנם הנסיך צ'ארלס ואישתו השניה היפהפייה קמילה..." החלטתי לספר בקיצור את סיפורה של האשכולית מפרדסו של קיבוץ עין חרוד שבעמק.

כשקרבו ימי סוף השנה האזרחית, ישבו מחשבי העיתים לדעת מתי יש לשלוח אונייה עמוסת אשכוליות, כך שתגיע לאנגליה במועד מתאים לפני חגיגות השנה החדשה. כי זאת לדעת, המחירים שאפשר לקבל עבור פרי הדר שיגיע לשוק האנגלי בימים המתאימים יהיו כל כך גבוהים, שהדבר עשוי להשפיע לטובה על ההכנסות המשק מענף הפרדס ובכך להיטיב את רמת החיים של כולם.

בתאריך שנמצא מתאים סגרו את הלימודים בכיתות הגבוהות של בית הספר. כל ענף נדרש לשחרר את החברים שאפשר היה לשחרר מבלי שייגרם נזק גדול. כל חבר שלא היה חולה או בלתי כשר מסיבות פיסיות, גוייס לעבודה. כולם נרתמו למבצע שנקרא: "קטיף עשרת הימים."

המומחים המיוחדים החלו מיד בבניית ארגזים למשלוח. לא אכנס לפרטי הבנייה. רק אומר כי זו מלאכה שרק המיומנים באמת יכלו לבצע אותה. החברות התיישבו לאורך מסלול ההסעה הבנוי גלגיליות, עליו הוסעו הארגזים שעלו ריקים וירדו מלאים. בידיים שנועדו וידעו ללטף היו אוחזות באשכולית ביד אחת ובשניה היו אוחזות בגיליון נייר ספוג בחומר חיטוי המונע ריקבון. בתנועות מרהיבות היו עוטפות את הפרי ומניחות בארגז. כשנמלא הארגז היו שלוחות אותו על מסלול הגלגיליות ישר לידיהם האמונות של בוני הארגזים, שהיו סוגרים את הארגז ומניחים אותו בערימת הארגזים המוכנים למשלוח.

אנחנו, פשוטי העם, תלמידי בית הספר, היינו פושטים על הפרדס לפי סדר שהורו לנו הפרדסנים הקבועים. רתומים לשקים מיוחדים ומצויידים במקטפות ביד אחת ובחישוק מתכת ביד השנייה הסתערנו על העצים. מי שחושב שהיתה זו עבודה פשוטה טועה. העונה היתה בראשיתה. רוב האשכוליות עוד לא היו בגודל מתאים לקטיף. כל אשכולית היתה נמדדת על ידי חישוק המתכת. אם היא עברה דרך החישוק, אסור היה לקטוף אותה. רק אלה שהיו רחבות וגדולות מהחישוק נקטפו. המזמרה הקטנה ששימשה לקטיף נקראה "מקטפה".

כעבור המבצע חזרו החיים למסלולם הרגיל.

 קטיף עשרת הימים היה תמיד – הצלחה! וכמו שהיה נהוג אז, כל מבצע שהצליח חייב מסיבה. אחד השירים היה השיר/פזמון התמים הזה:

 

"במקטפה במקטפה

נקטוף נקטוף אשכוליה

האשכולית הצהובה

היא טובה גם טעימה

נשים אותה באונייה

נשלח אותה לאנגליה

המלך ג'ורג' יאכל אותה

וגם אישתו העדינה

וכל שריו הבטלנים

יעשו ממנה מטעמים

הידד למשק עין חרוד

האשכולית טובה מאוד!" **

 

כעבור חודשים אחדים, כשהאוויר בעמק בצהרי היום נעשה לוהט כנשיפה של תנור, היינו אנחנו, הרועים/החולבים, שולחים אחד מאיתנו אל מעבר לכביש (דיר הצאן ובית הקרור היו בנויים משני צידי הכביש העולה אל מרכז המשק ואל חדר האוכל) להביא אשכוליות אחדות מהקרור. היינו חוצים את האשכולית לרוחבה, מפזרים מעט סוכר, חותכים בעדינות סביב סביב להפריד בין הפלחים והקליפה ובכפית שולפים את חצאי הפלחים אחד לאחד. לאחר מכן היה כל אחד סוחט בשתי ידיים את המיץ שנשאר בקליפה ישירות אל הפה הפעור כלפי מעלה.

אוי!!! המיץ הזה המתוק/מריר!!! אם יש "טעם גן עדן" הרי שהוא אחד מהטעמים האלה.

 

*"בארץ התפוז" הוצאת דפי אופקים.

** ידוע לי על נוסחים אחרים לשתי השורות האחרונות של השיר בהתאם למקום בו הושר.

 

אהוד: בדיוק כפי שאתה מתאר, כך עד היום פתיחת ארוחת הבוקר שלי, כולל הסחיטה של הקליפה בסוף, אמנם לא ישירות אל פי אלא לקערית שבה נחה לה קודם מחצית האשכולית. באחד הירידים באוקספורד אף מצאתי סכין פלדה בעלת קת עץ עתיקה ומעוגלת, ולקראת קצהו – הלהב המשונן מעוקל במקצת, כדי שיהיה קל להפריד בו את מחציות הפלחים של האשכולית החתוכה לרוחבה, ואחר-כך לשלוף אותן בכפית. לאורך הלהב מוטבעות המילים:

STAINLESS STEEL / GRAPE FRUIT KNIFE / MADE IN SHEFFIELD, ENGLAND

ואני מתאר לעצמי שהוא שווה היום כמה עשרות פאונדים, בתור ענתיקה. בנעורינו לא היו בנמצא אשכוליות אדומות, ואילו כיום טעמן כל כך נהדר שאני מעדיף לערוך בהן את טקס אשכולית הבוקר ולא באחיותיהן המבוגרות מהן, הצהובות-ירקרקות.