דע מאין באת                                                  1/4/2008

 

(בעקבות הרשימות "מוצא השבטים" מאת יאיר קורן)

 

כבר אמרו שאין דבר יותר קבוע מהזמני.

"ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ" (בראשית יב' 10 ). בלי להכנס לפרשנות המקובלת המפרשת כי "לגור" מלמד שלא באו להשתקע אלא רק לגור באופן זמני, ברור לכל מי שרוצה להבין כי מדובר בתקופה בה חיו בני האדם בארץ ישראל, או כנען ובכל המזרח התיכון חיי שבטים נוודים שעיקר מקורות המחיה שלהם היו מרעה של בעלי חיים: צאן, בקר, חמורים, אתונות וגמלים. כמו כן צריך להיות ברור כי אם מדובר ברעב הרי שהוא תוצאה של שנות בצורת והעדר מרעה.

מי שמכיר ולו במעט את חיי הנוודים החיים גם כיום על תוצרתם של בעלי החיים הביתיים, יודע כי הנדידה אינה נובעת מהרצון להיות חפשי (כפי שיש כאלה החושבים כך בטעות הנובעת מתוך ראיה רומנטית), אלא מהצורך למצא מזון לבעלי החיים ולהבטיח בכך את מזונם שלהם. ברוב המקרים, עם חלוף תקופת הבצורת וחידוש המרעה באיזורים שנפגעו, נוהגים השבטים לחזור למקומם הרגיל. ואכן, "ויעל אברם ממצרים... וילך למסעיו מנגב ועד-בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחילה בין בית-אל ובין העי" (שם יג' 1 , 3 ).

ארץ ישראל והארצות השוכנות לצידה הינה ברובה אזור אקלימי אחד. מצפון לה ומדרום לה קיימים איזורי אקלים שונים במהותם ושאינם תלויים באקלים המקומי. בצפון מדובר בעיקר במקורות המים של הנהרות הגדולים: הפרת והחידקל. בדרום קיים גורם ייחודי יותר והוא נהר הנילוס שהוא עורק חיים הנבדל מסביבתו, המדברית ומבורך באיזור דלתה נרחב מאוד שבו כמויות גדולות של מים הבאות ממרכז אפריקה ושאינן תלויות באקלים המקומי.

רק שני קטבים אלה יכולים לשמש מיקלט לתושבי השטחים שביניהם בזמנים של בצורת. אך טבעי הוא, אם כן, שמשפחתו של אברם, שמוצאו המקורי הוא בצפון, באור כשדים, (בראשית יא' 31') נדדה לאחד מהם, במקרה זה למצרים.

כאן יכולה היתה להסתיים מערכת היחסים בין אברם ומצרי, ובכך היו אולי מסתיימים גם יחסי אותה המשפחה/שבט, שאז עוד לא היה יהודי ואברהם עוד לא עבר את ברית בין הבתרים ונהיה אברהם. ואולי כלל לא היינו יכולים לדבר על יחסי ישראל ומצרים. אבל לא כך רצתה ההיסטוריה.

קשה, קשה בימינו להבין את משמעות המרעה לחיי הנוודים שחייהם הם הצאן והבקר והחמורים והגמלים. (בוודאי זה גם שורש הבעיות שיש לישראל עם הבדואים החיים בנגב.) המרעה הוא שאלה של חיים ומות. רועה אמיתי יאבק וילחם על גישה למרעה מספיק ומספק. גדרות לא יעצרו אותו כמו גם חקלאים אחרים. לא בכדי מדובר לאורך הדורות על "מלחמת המזרע והישימון", על מלחמת הרועים בעובדי האדמה, על קין והבל.

לכן גם כל כך קל להבין את נדידת הרועים ולראות עד כמה היה ברור ומובן לאברהם לקום ולרדת למצרים, על אף המרחק.

רק דור אחד עבר ושוב ידעה הארץ רעב. "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם..." (שם כו' 1 ). כדי להשלים את גבולות הטריטוריה שה' הבטיח לאברהם ומאוחר יותר לכל בני ישראל, אלוהים אוסר על יצחק לרדת מצרימה. מתוך איסור זה אפשר להבין כי האופציה הטבעית היתה לרדת למצרים ששם בוודאי יש מרעה.

יחד עם זאת אפשר לראות איך נוצר, כאן וכבר, הקשר הכמו-גורדי בו מסובכת ישראל עד היום. אולם ההסתבכות הזו לובשת צורה מובהקת לא רק כלכלית אלא גם חברתית, מדינית ופוליטית. חברתית, מדינית ופוליטית בתוך ישראל עצמה, ובמערכת היחסים עם כל הגורמים האחרים החיים במזרח התיכון ובעיקר עם מצרים.

 

ראוי לציון הוא הנוסח הזהה של סיפור הירידה מצרימה של אברם- פרק יב'—לירידה של יצחק לגרר שבארץ פלישתים - פרק כו'.

אברם ויצחק ירדו מאיזור מושבם מסיבות כלכליות – רעב—ויצאו ממצרים מבוססים מאוד מהבחינה הזו. שונה לחלוטין היא הירידה השלישית. אברם ויצחק נדדו עם משפחותיהם, כפי שהיה נהוג בזמנו בתקופות של מצוקה, כאשר ההנחה היא כי יחזרו למקומם עם שינוי המצב לטובה.

אינני יודע מה היא המחזוריות של שנות הבצורת באיזורים חצי-שחונים, אך ברור כי ישנה מחזוריות שכזו. כאן, כנראה לצורך הסיפור, חוזרת הבצורת ואיתה הרעב במרווחי זמן של דור.

יוסף הגיע למצרים לאחר סיכסוך משפחתי, כמי שנמכר לעבדות והוא בן בלי שם.

שוב עובר דור עד לרעב הבא שבפעם הזו הוא חמור במיוחד, כי בפעם הזו גם במצרים יש רעב (פתרון החלומות על שבע הפרות ושבע השיבולים על ידי יוסף). "... ויהי רעב בכל-הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם: ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם... והרעב היה על כל פני הארץ... ויחזק הרעב בארץ מצרים" (שם מא' 54'-56' ). על אף הרעב גם במצרים, נראה היה כי כל תושבי הארצות הסמוכות ידעו כי רק שם יוכלו לשבור שבר.

בשונה משתי הפעמים הקודמות (אברם ויצחק) לא יורד יעקב למצרים עם כל השבט ובעלי החיים. " ויאמר יעקב לבניו... וירדו אחי-יוסף עשרה לשבר בר ממצרים" ( מב' 1', 3' ). כמו כן אין הוא שולח את בנימין הצעיר אחיו של יוסף (מב' 4').

שוני נוסף בעל משמעות מיוחדת הוא כי בפעם זו היתה הירידה רק לצורך קניית מזון. לקנות, לשלם, וללכת. "וישאו את שברם על חמוריהם וילכו משם" (מב' 26' ). "אחיכם האחד הניחו אתי ואת-רעבון בתיכם קחו ולכו" (מב' 33'). אין זו נדידה אלא: "... ואת הארץ תסחרו" (מב' 34'). כלומר, רק יחסי מסחר מנוכרים. לא מגע וקירבה אל יושבי מצרים.

הדבר בולט במיוחד לאור השוני ביחסים שחל עם התוודעות יוסף ואחיו ובואו של יעקב לחיות עם בנו יוסף בעל המעמד הגבוה המיוחד במצרים. "ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם אחזה בארץ מצרים במיטב הארץ..." (מז' 11'). " וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (מז' 27'). כלומר כאן מדובר על אפשרות של ישיבת קבע (הגירה) וזאת לכאורה בניגוד להבטחת אלוהים לאבות האומה שעוד לא קמה, אך עומדת לקום בעתיד הקרוב.

מיד לאחר ברכת יעקוב לבניו (מט')  משתנה תוארם של "בני יעקב", או "בני ישראל" ומכאן הם "שבטי ישראל" שמניינם שנים-עשר (מט' 28'). יחד עם זאת, כאשר יוצאים יוסף ואחיו וכל אצולת מצרים לקבור את יעקוב באחוזת קברי המשפחה בשדה המכפלה, הם משאירים בארץ גושן את ילדיהם, צאנם ובקרם. (נ' 8'). וזאת לציין ולדעת כי ארץ גושן היא מקום מושבם הקבוע. כאמור, אין דבר יותר קבוע מהזמני, של בני ישראל.

סביר היה כי עם התיישבות בני יעקוב במצרים והצלחתם הרבה הם ייעלמו כיחידה אתנית נפרדת וייטמעו בסביבתם, אולם לא כך מספר לנו הטקסט. קריאת הטקסט הפופולרית מסתפקת בציטוט פסוק 8 בספר שמות . פרק א', פסוק האומר לנו: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוםף". פסוק זה היה לכל כך פופולרי עד כי רבים נוטים להתעלם מהאמור בפסוק 6 שקדם לו: "וימות יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא". סביר היה, אם כן, כי כל מה שהיה יכול לאפיין את בני ישראל, לא יהיה קיים יותר. (ראה נדודי ישראל במדבר ארבעים שנה כדי שלא ישאר אפילו אחד מבני הדור שהיה במצרים ואשר חווה ואולי הטמיע באופיו את היותו דור עבדים.) יחד עם העלמות המאפיינים האלה, ייעלם גם השבט/משפחה/עם שישא בעתיד את השם "ישראל".

לא נדע מה היו המאפיינים של בני ישראל. אולי היה זה לבוש שונה מלבושם של שאר האנשים. אולי היה זה סיגנון שער או זקן כפי שאפשר לראות בציורים שנשארו ונמצאו בממצאים ארכאולוגים שונים. אולם ברורים שני דברים מפורשים. כבר בפרק הראשון של ספר שמות נאמר כי זהותם של בני ישראל ידועה, דבר נוסף הוא כי כבר בתחילה בני ישראל מוגדרים כ"עם", שזו הפעם הראשונה שהם מוגדרים כך: "... הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו"

מפתיע יותר הוא כי מלך מצרים ומאוחר יותר, משה, מגדירים בצורה ברורה יותר את העם. " ויאמר מלך מצרים למילדת העברית ... ויאמר בילדכן את העבריות... ותאמרן המילדת אל פרעה כי לא כנשים המצרית העברית כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו". (שמות א' 15'-19 ).

 גם בת פרעה במצאה את התיבה יכלה מיד להחליט כי משה בתיבה "מילדי העברים זה". (ב' 6'). וזאת כנראה מתוך ידיעת גורלם של ילדי העברים.

כאשר גדל משה "ויצא אל אחיו ויראה בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (ב' 11').

ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים ניצים ויאמר לרשע למה תכה רעך" (ב' 13').

מכך אנו למדים כי משה, על אף שגדל בבית פרעה ויש להניח כי קיבל חינוך מצרי ברמה של בית המלוכה, ידע את מוצאו האתני. דבר נוסף הוא כי קל היה לזהות את היהודים ומראה עיניים הספיק לכך.

רק עוד דבר אחד מרכזי היה חסר כדי להגדיר את העם העברי כעם עברי (מאוחר יותר היה ה"עברי" ל"יהודי") והוא קבלת אלוהים כאלוהי העם.

לסיכום כל האמור עד כאן אפשר לומר כי בראשית היתה משפחה: אב ואימהות ואחים שהיו "בני ישראל".

אחרי תהפוכות משפחתיות ולקראת מותו של יעקב שהיה אבי המשפחה, היה כל אחד מהבנים/ האחים לאב משפחה משלו, וכבר הוגדרה המשפחה לשבט. עד כאן תואם המצב את אופייה של חברת השבטים הנודדים שאיכלסה את המזרח התיכון. ייחודה של המשפחה/השבטים הזו הינו הגורל המיוחד של יוסף ופעילות המשפחה הזו בתוך המסגרת הממלכתית של מצרים.

אפשר אם כן לומר כי החיים במצרים כפי שהיו, הם שהביאו לגיבוש, אם כי עוד רופף, של המשפחה והשבטים לעם, כאשר להערכתי תפקידה של מצרים היה גדול מחלקם של בני ישראל, ושל אלוהים שאימץ את עצמו להיות אלוהי העם הזה.

והינה, תוך כדי כתיבת הכתבה הזו, הופיעה באתר "אימגו" רשימה חדשה הנושאת את הכותרת "מוצא השבטים – חלק א'" מאת יאיר קורן.

הכתבה כתובה במתכונת כמו-מדעית, אולם נראה לי כי היא מבוססת יותר על אמירות סתמיות, וזאת על אף הבאת ציטוטים שונים. במקרים רבים ציטוטים אלה, האמורים להוות אסמכתות, אינם מובאים בצורה נאותה.

כותב יאיר קורן, פיסקה שלישית: "המקור העיקרי העוסק במוצאו של עם ישראל הוא התנ"ך, והוא לצד מקורות ארכיאולוגיים צריך לספק לנו את המידע על תקופה זו. הבעיה בסיפור התנכי שהוא בלתי אפשרי, [א.ח.] כלומר משיקולים ולו הפשוטים ביותר עולה שלא יתכן שעם ישראל "נוצר" במצרים, יצא כעם אחד, שהה 40 שנה במדבר, כבש את הארץ והתנחל בה... אילו חי כל העם יחד בארץ-גושן היה נוצר עם אחיד והומוגני. [א.ח.] העובדה שבראשית ההתנחלות היה העם בנוי משבטים השונים מאוד זה מזה מוכיחה שהשבטים באו ארצה מאזורי מחיה שונים ומרוחקים זה מזה."

אין כמו כותב הכתבה לשלול את מרבית האמירות שלו.

אם היה הכותב מתייחס לאמור בפרקים המתחילים בפרק יב' ועוקב אחר מוצאן של הנשים והפילגשים של האבות ושל כל בני השבטים היה מגלה כי הגיוון במוצאן הוא רב כל כך והדברים כתובים במפורש, מתוך כך היה מבין כי לא יכול היה להיווצר "עם אחיד והומוגני" גם לאחר כמה מאות שנים של חיים באזור אחד – ארץ גושן. יחד עם זאת, תוך הצטברות של ארועים יחידים ושאינם יחידים לכלל מסורת שבטית/עממית יהיו הסיפורים בחלקם אחידים ובחלקם שונים במידה זו או אחרת האחד מהשני. הדבר נכון גם ביחס לעמים אחרים שחיו בשכנות קרובה או רחוקה. אין ספק כי היו השלכות גומלין של סיפורים ומסורות בכל העולם העתיק.

בשלב מאוחר יותר, בתאור היוצאים ממצרים, כתוב:"ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש-מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף: וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד" (שמות יב' 38-37' ).

מתוך הנ"ל אפשר וצריך להבין כי לא יכול היה להיות עם אחיד והומוגני. אך אם אנחנו מקבלים את ההגדרה כי כל בני האדם שיצאו ממצרים היו "עם", הרי שהעם הזה הוא עם שנוצר בארץ מצרים, ושבעתיד היה הבסיס לאותו הציבור אשר נכנס והתנחל בארץ ישראל, ושגם לאחר ההתנחלות המשיך להתערב בתושבי במקום בתהליך בלתי פוסק של נשואי תערובת.

בשלב זה אין לי כל כוונה להתדיין על משמעות המילים "כיבוש" ו"התנחלות". כי אני מקבל שישנן הגדרות שונות לשתי המילים האלה שהפכו להיות מושגים פוליטיים ולא מהותיים לנושא בו אנו עוסקים.

תמוהות ביותר הן המסקנות אליהן הגיע הכותב אותן הוא מגדיר כ"מרכזיות":

1." במאות השנים קודם לתקופת ההתנחלות שלטה מצרים בכנען. ארץ זו נראתה כ"מצרים" בעיני השבטים הנוודים שהגיעו בתקופה זו לכנען (הישראלים). והמאורעות שהתרחשו ב"מצרים" התרחשו למעשה בכנען..."

מצרים, בתקופות הקדומות (כמו גם בימינו), לא היתה איזו שהיא פרובינציה שולית. מצרים נזכרת במקרא אין-סוף פעמים תוך הזכרת והדגשת המאפיינים שלה ובעיקר נהר הנילוס (היאור). לא סביר אם כן, שמישהו שחי אז באזור המזרח התיכון, לא ידע באיזה מדינה מדובר. מהיותה מעצמה צריך להיות ברור כי לא היתה מדינה באזור שלמצרים לא היתה השפעה עליה, הן בימי שלום והן בימי מלחמה, בין אם היא עצמה היתה מעורבת בארועים ובין אם לא.

מי שמנסה למצא איזה שהוא דמיון, ולו הקלוש ביותר, בין מצרים וכנען, כנראה שאין לו כל מושג איך נראית מצרים ואיך נראית כנען. אין לו כל מושג מה הוא האקלים במצרים ומה הוא האקלים בכנען. (דבר מפתיע בהתחשב ברקע של הכותב.) מה שברור מתוך הכתוב בתנ"ך בדבר הרעב, אותו אני מייחס לתקופת בצורת שייתכן ונמשכה שנים מספר, דבר שכיח למדי באזור הים התיכון. לא ייתכן כי אברם ובני משפחתו "ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען" (בראשית יב' 5') ובפיסקה הבאה (יב' 10') "וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ". מתוך הכתוב אפשר להבין כי אברם ידע באיזה ארץ הוא נמצא: "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ" (יב' 6'). לאור הדברים האלה ברור כי למסקנה הראשונה הנ"ל אין ולא יכול להיות כל בסיס וכל הגיון.

אף כי הכותב מציין כי הגיע לשתי מסקנות מרכזיות (מספר 1 מוזכר לעיל). הוא מוסיף עוד שתי פסקאות: 2 ו-3, אותן הוא מייחס לעבודתו, אשר קשה למצוא את הקשר ביניהן.

2. "השבטים המרכיבים את עם-ישראל הגיעו ארצה מאזורים גאוגרפיים שונים... והם התגבשו לשבטים ולעם רק בזמן ולאחר ההתנחלות." אם השבטים התגבשו רק בזמן ולאחר ההתנחלות, איך יכלו להגיע לארץ כשבטים מאזורים גאוגרפיים שונים? יכול להיות אם כן כי ישנה פה סתירה, או שזו רק בעיה של ניסוח לא נכון.

3. "מיזוג יסודות מרוחקים זה מזה יצר מחד את המתחים הבין-שבטיים... אך מאידך יצר גם את "הלחץ האבולוציוני"(מה זה?) ליצירת מורשת היסטורית משותפת לכולם...". אם כדברי הכותב לא התגבשו השבטים כשבטים וכעם אלא רק לאחר ההתנחלות, מתי היה זה שנוצרה להם מורשת היסטורית משותפת לכולם, לרבות האמונה המשותפת באל אחד, שהפכה במרוצת השנים לאמונה המונותיאיסטית." (מה ההבדל בין אמונה באל אחד לבין אמונה מונותיאיסטית?)

מה היתה אם כן הסיבה אשר דחפה שבטים שונים, מאזורים שונים, שביניהם מתחים עזים עד כדי "הפילוג בעם" (איזה עם?) לנדוד ולהתקבץ במשך תקופה ארוכה לארץ קטנה אחת מוכת רעב וזאת מבלי שתהיה להם מורשת משותפת ואמונה באל אחד?

אני נוטה להניח כי דוקא הישיבה ארוכת-השנים בארץ גושן, כבני משפחה זרים לאוכלוסיה המצרית הסובבת אותם ומעמדם החברתי, גם בתקופה בה זכו לפריווילגיות ולכבוד וגם בתקופה המאוחרת יותר כאשר איבדו את מעמדם והיו לעם של עבדים מבוזים, הם שני המצבים ההסטוריים שגיבשו אותם כיחידה משפחתית/שבטית/לאומית שהיתה לחוצה ובמצוקה רבה. מכאן הצורך המובן להאמין באל שהוא שונה ויריב לאלוהיהם של המצרים הלוחצים אותם.

בתקופה המאוחרת יותר, לאחר ההתנחלות, אנו עדים להתבוללות בני השבטים ביושבי ארץ כנען, כולל התרחבות התופעה של אמונה דתית באלוהים אחרים, אלוהי השבטים שישבו בארץ לפני הכיבוש. כלומר, התפוררות לאומית ולא התגבשות, מלווה באבדן האמונה באל האחד והמיוחד לעם ישראל בפרט, וחזרה לאמונה באלים/אלילים רבים.

נראה לי כי דברים אלה שוללים את מסקנותיו של הכותב.

נראה כי יאיר קורן אכן ניסה לעשות עבודת מחקר רצינית. את הדימוי של הרצינות הוא בונה על הרבה מובאות, אולם נראה כי פעמים רבות המובאות אינן מבססות את דבריו, מה גם שהן בחלקן אינן שלמות, דבר ההופך אותן להיות סתמיות. לדוגמה:

"על מנת להסביר את הסיפור השני נסביר להלן רק את סיפור מוצאם של הפלשתים. על פי בראשית פרק י' מוצא הפלישתים מ-ה-מצרים. מקובל על החוקרים ששיוכם של הפלשתים הוא לקבוצת "גויי הים" אשר ברובם באו מהצפון בדרך היבשה. הפלשתים לעומת זאת באו בדרך הים. נחתו בלוב, כלומר ממערב למצרים, ולאחר שנהדפו ממצרים הגיעו בדרך היבשה לאזור התנחלותם הידוע בשפלת החוף הדרומית. מכאן שנקודת ההשקפה של המספר היא של תושב ארץ-כנען אשר יודע שהפלישתים הגיעו ממצרים ובכך הוא מסתפק לגבי מוצאם... דיון אחרון זה על ההיסטוריה של הופעת הפלשתים באזור העיר עזה נראה שהוא מחייב ידע שלא עמד לרשותו של המספר..."

בראשית פרק י' 14' 13' אומרים, "ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתחים: ואת פתרסים ואת כסלחים אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתרים". חשוב לדעת עד לאיזה דקויות בציטוט צריך לרדת. יאיר קורן כותב כי לפי הפרק האמור מוצא הפלשתים מהמצרים (ראה הדגשה שלי לעיל) בעוד שבכתובים נאמר "ואת כסלחים אשר יצאו משם פלשתים". נכון הוא כי נאמר שמצרים ילד את כסלוחים, אך אין הדבר אומר מאומה על כי מוצאם של הפלשתים הוא מהמצרים.

זו הפעם הראשונה אך לא האחרונה שיאיר קורן משתמש במילה "החוקרים". אני חושב שאני יודע לאיזה חוקרים הוא מתייחס. אולם מכוון שיאיר קורן מסתמך על החוקרים, רצוי כי גם אנחנו, הקוראים, נדע באיזה חוקרים מדובר ולא נצטרך לנחש מי הם. העלמת שמות החוקרים יכולה ללמד על כמה אפשרויות: האחת, שיאיר קורן מתייחס לחוקרים שאין הוא יודע מי הם. השניה היא שהחוקרים אליהם הוא מתייחס אינם אמינים אפילו עליו והוא מתבייש לומר לנו מי הם; או שהם כל כך שוליים בעולם מחקר המקרא עד שלמעשה אי אפשר ללמוד מהם דבר.

חוקרים אחרים כדוגמת שמואל זנד, ישראל פינקלשטין ועוד מוכנים גם הם לעשות כל מניפולציה כדי שתתמוך בתיאוריות שלשהם. קורן מגייס להוכחת התיאוריה שלן אלמנטים שונים שהעיקריים בהם הם: 1. איפיון מקור של שמות האנשים השונים. ו-2.  הפרדה מוזרה ובלתי מבוססת בין "קבוצה של רועי צאן: שבטי בית-רחל. לעומת  שבטים רועי בקר ("לאה פרושה באכדית פרה").

שמות האנשים: קריאה פשוטה ושטחית ביותר של הכתוב מציגה בפני הקורא את השמות השונים (ספר שמות פרק י') של בני האדם ואת מוצאם, ו/או את הטריטוריה הקרויה, או שתיקרא על שמם בעתיד. כבר בשלב זה אפשר לסווג את השמות כשמות דרומיים או צפוניים, או ככאלה שאין לנו כל רמז אם היו דרומיים או צפוניים. אולם מאחר ואנחנו מניחים כי מדובר בתקופה של בתי-אב שיבטיים שחיו חיי נוודים על פני כל המזרח התיכון, סביר להניח כי שבט "צפוני" במקורו נדד מכאן לשם ומשם לכאן, והדבר אמור גם לגבי השבטים ה"דרומיים" במקורם.

ניקח כדוגמה את השבט בו אנו עוסקים. "תרח הוליד את אברם ואת נחור ואת הרן והרן הוליד את לוט: וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים [א.ח.] (בראשית יא' 28'-27'). "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם ויצאו אתם ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם: ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה וימת תרח בחרן:" (שם יא '32' – 31') ..."ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען: ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ ...ויעתק משם ההרה מקדם לבית-אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ...ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה: ... ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה" ( שם יב' 9' – 5').

הארכתי בציטוט רק כדי להראות מה היו הנדודים שעבר אברם ובני משפחתו בעשרים וחמש שנות חיים.

כלומר, מוצאם בצפון, באור כשדים. בדרכם דרומה הם מתעכבים בחרן, כלומר הם עדין בצפון, שם הם עושים רכוש ונפש. משם הם ממשיכים עד מקום שכם עד אלון מורה, דהיינו ארץ כנען בה יושב העם (שבט) הכנעני. משם הוא עובר להר ממזרח לבית-אל ומתישב במקום בו בית-אל ממערב לו והעי ממזרח לו. משם הוא ממשיך לנוע דרומה, ובזמן הרעב הוא יורד למצרים.

אפשר לנסות ולהעריך את משך הזמן שעבר מאז עזבו את הצפון ועד שהגיעו לדרום. הזמן המדוייק לא כל כך חשוב, אך ללא ספק הדבר לקח זמן רב הנמדד בשנים. במשך הזמן הזה הם נחשפו לתרבויות שונות, למסורות שונות, לשפות שונות ולדתות שונות. האם לאור כל זאת אפשר לומר כי השמות שניתנו "לנפש אשר עשו בחורן" או בכל מקום אחר לאורך הזמן והדרך, הם שמות האופיניים לארץ המוצא של המשפחה? או שהם מתאימים לשמות הנהוגים בארצות בהן עברו ו/או שהו בשנות הנדודים?

 תשובה לשאלה זו, ותהיה איזה תשובה שתהיה, מעמידה בספק את האפשרות שהשמות יהיו אינדיקציה למקום מוצאם של נושאי השמות.

עד כאן עסקנו רק באברם ומשפחתו הישירה ורק לאורך תקופה מסויימת. בדיקה של כל מה שעבר על הדורות הבאים של אותה משפחה, על יצחק ומשפחתו, על יעקב ומשפחתו, ועל כל אחד מבני ישראל ומשפחותיהם, תבהיר לנו כי לא יכול להיות ברור לנו, רק לפי מוצא השמות (כפי שמנסה לעשות יאיר קורן) מה יכול להיות מוצא השבטים בזמן יציאת מצרים.

תמוה יותר הוא ניסיונו של יאיר קורן לסווג את השבטים לפי קבוצה של רועי צאן לעומת שבטים רועי בקר, ובהתאם לשבטי בית-רחל לעומת שבטי בית-לאה והלאה מכך, לקבוע כי שבטי בית רחל הם שבטים דרומיים לעומת שטתי בית-לאה שהם שבטים צפוניים. יאיר קורן מבסס קביעות אלה על הכתוב בבראשית פרק יג' 2' "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". אולם אם היה הכותב קורא גם את האמור בפרק יב' 16' "ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחות ואתנת וגמלים", אולי לא היה מסווג את שבטי ישראל לפי הקריטוריון הזה.   

למען האמת לא הייתי נכנס לכל הדיון הזה. נכנסתי כי כעבור ימים מספר פירסם יאיר קורן חלק שני לכתבתו. בחלק הראשון "מוצא השבטים – חלק א'" בה הוא קובע כמה קביעות מוחלטות כמו "הבעיה בסיפור התנכי שהוא בלתי אפשרי" או "הפרדוקס הגדול" אותו הוא מייחס לאפשרות שעם ישראל התהווה תוך 430 שנים ממשפחה של 70 נפש. לעומת זאת ב"מוצא השבטים – חלק ב'" הוא מרבה בפילפולי מילים ושמות מקומות. כמו כן הוא חוזר אין סוף פעמים על המילים "אולי" ו"יתכן" וכו'. חוקרים רבים אוהבים להשתעשע בזיהוי מקומות, אולם בולטת  התופעה שכאשר הדבר מתאים לתזה, הזהוי מקובל על המזהים. אולם אם השמות לא מתאימים, הרי שאפשר לסרס אותם.

כל נסיון שלי להתייחס לכל דוגמה ודוגמה יאריך את הכתבה לממדים כאלה שאפילו לי לא יהיה הכוח והרצון לקרא אותה. לכן אפנה בקצרה להיגיון שיראה קווים לנסות ולמצוא באמצעותם רעיונות מה יכול היה להיות מוצא השבטים ומה היה המסע האפשרי אותו עברו בני ישראל בדרכם ממצרים לכנען.

מספר אלמנטים מתחייבים כדי שאפשר יהיה לבחון את מסע הנדודים של העם:

א.     מים.

ב.      מרעה.

ג.      עבירות.

ד.      בטחון.        

מהיותי בעבר רועה צאן, מהיכרותי היכרות נרחבת ביותר את דרום הארץ ובמידה פחותה מכך את סיני,

מהיותי סייר ומדריך נוער הובלתי מסעות וטיולים במדבר, הובלתי סקר מרעה בנחל הבשור ובנחל לבן, השתתפתי במחקר בוטני בהר הגבוה בסיני, השתתפתי במסגרת הנח"ל בהקמת האחזויות בארותיים (עזוז) ואשלים.  כמו כן הנני חובב ארכיאולוגיה ואוהב תנ"ך.

על רקע זה אני מרשה לעצמי לחשוב על הנושא הזה. אין לי את ההכשרה, כמו שאני חושב על חוקרים אחרים שפיתחו תיאוריות החלטיות בנושא, שגם להם אין את ההכשרה ואולי את ההבנה הדרושה.

אני מאמין כי אם יימצא מסלול בו האלמנטים האלה עונים לצורך של נדידת עם גדול, מורכב מילדים, נשים, קשישים וחולים, כבד בבעלי חיים וברכוש רב, זה יהיה המסלול. מכוון שאני איני מכיר מסלול שכזה, אפשר להניח שתי הנחות סבירות. האחת שיציאת מצרים היתה בשלבים והתארכה שנים רבות. והשניה שמסע הנדודים היה בו-זמני, בראשים רבים ובמסלולים שונים.