שילך כל אחד הביתה                                                      2008. 3. 4  

 

זה סיפור מקסים. זה סיפור שהייתי מספר לילדי כשהיו קטנים. זה סיפור שמקובל היה לחשוב שהוא סיפור משעשע. בשנים האחרונות הסתבר לי כי בקריאה אחרת, זה סיפור בכלל לא משעשע, זה סיפור על מציאות קשה, אבל רק אם נרצה לראות אותו כסיפור על המציאות.

 

הצב והעקרב

פעם היה עקרב, אמנם היה קטן, אבל כבר היה רע מאוד, כל הזמן היה מתהלך בין האבנים וצועק: היזהרו! אני עוקץ! וגם צובט! ולפעמים נושך!

כולם ברחו ממנו, כמובן, ואף פעם הוא לא עקץ ולא נשך. רק צעק.

פעם יצא העקרב הזה, אמא שלו היתה קוראת לו מותק, אבל האחרים קראו לו בכל מיני שמות נוראים שלא יפה להגיד אותם.

אז פעם הוא יצא בבוקר כדי לצעוק ולהפחיד, והנה פגש בצב.

לצב היה מצב רוח רע והוא היה עצוב. הוא עמד לפני פרח חצב, הוציא את ראשו, הציץ על סביבותיו וכירסם פרורי מצה שמצא ליד הצריף הצהוב.

ניצב העקרב לפני הצב וצווח בקול צרוד: זוז מכאן, אני צריך לעבור פה. הצב פיהק בצער, עצם עין אחת בעצלתיים ואמר: חצוף!

העקרב כעס מאוד וצרח: אתה רוצה עקיצה?

הצב הפסיק לרגע לכרסם, פיהק שוב ואמר: כן.

העקרב הקטן הסתכל בשיריון העבה של הצב והבין שאי אפשר לעקוץ אותו, או לצבוט אותו, או לנשוך אותו. אז שינה את קולו ואמר במתיקות: מה אתה זולל, צב?

הצב הביט אליו לאט לאט ואמר: אם לא תפסיק לפטפט, אני אשב עליך ואתה תתקמט מאוד.

העקרב נבהל קצת ואמר: מה- אני סתם שואל מה אתה אוכל!

אבל הצב אמר בשקט: תסתלק! עכשיו!

העקרב פנה והחל רץ וצועק: פנו דרך! אני עוקץ מאוד!

אבל לא היה שם איש.

וגם צובט!

אבל לא היה שם איש.

ולפעמים גם נושך! חזק!

אבל לא היה שם איש. אז הוא חזר הביתה, לבדו.

הצב לא הלך הביתה, הוא כבר היה בתוך ביתו.

 

מתוך ,הספר הגדול" של עודד בורלא. הוצאת עם עובד.

 

קטן, או לא קטן, עקרב ארסי נושא איתו את הארס גם כשהוא קטן.

כמו בהרבה דברים אחרים, התברך המזרח התיכון ביותר מעשרים מינים שונים של עקרבים. יש ביניהם ארסיים יותר ויש ארסיים פחות. יש ביניהם מפחידים יותר ויש מפחידים פחות. בהכללה לא מדוייקת אפשר לומר כי יש יחס הפוך בין הארסיות וההפחדה. העקרבים השחורים עם הזרועות העבות הם מפחידים יותר אבל הארס שלהם מסוכן פחות ולהיפך. לצהובים עם הצבתות העדינות יותר יש ארס מסוכן יותר. אולם ברוב המקרים אין בארס העקרבים סכנת חיים, אבל יש בו כאב רב.

מה ענין העקרבים? מה ענין הסיפור על הצב והעקרב?

אין הם אלא משל.

המזרח התיכון עשיר במדינות/עקרבים ובאירגונים/עקרבים. רבים מאלה עוקצים האחד את השני, צובטים האחד את השני. עקיצות וצביטות אלה אינן ייחודיות ליחסי ישראל עם המדינות והאירגונים הערביים. הן קיימות גם בין המדינות והאירגונים הערביים לבין עצמם. לא שונה המצב גם במערכות המאבקים בין אירגונים ישראלים בינם לבין עצמם ובין האירגונים השונים לבין המדינה.

ננסה להפריד את הדיון ולהתרכז בסיכסוכים המרכזיים במאבקים/מלחמות שבין ישראל לעולם הערבי.

"נשמיד את מדינת ישראל" "ישראל תיעלם מהעולם" "נמחק את מדינת ישראל מעל מפת העולם"—אלה הם איומים טוטאליים שאותם אנחנו והעולם שומעים בכל יום ויום. את ה"עקרב" הזה אני מייעד לאירן. עם כל כוחה וגודלה אני מעריך כי לא היא הסכנה הישירה , האמיתית והמיידית לקיומה של מדינת ישראל. על אף היותה הקולנית שבין המאיימים על ישראל, אין היא יכולה לפגוע בישראל אלא במידת יכולתם של הסורים, החיזבאללה ובמידה מסויימת החמאס לפגוע בה כשליחיה של אירן. אני אפילו לא בטוח כי היא המפחידה ביותר, אלא אני חושב כי מסיבות שונות ישראל משמיעה קולות של פחד אימתני. קולות ולא יותר.

סוריה חדלה להיות "עקרב" בסיום מלחמת יום כיפור, כלומר מ-1973 אין היא מהווה אף לא צל צילו של האיום שהיתה עד אז. הנזק היחיד שהיא יכולה לגרום כיום מותנה במידת הכוח שתוכל להפעיל באמצעות החיזבאללה כגוף השולט למעשה על דרום לבנון, כוח שהיינו עדים לו בזמן מלחמת לבנון השניה, שלהערכתי היה "צנוע" לעומת מה שאני חושש שיהיה לה במלחמה הבאה.

ה"עקרב" המסוכן ביותר הוא החיזבאללה, שלדעתי, במקרה של מאבק מלחמתי חוזר יחבור אליו החמאס מרצועת עזה ואולי גם משטחי יהודה ושומרון. הלוואי ואתבדה, אולם אני חושש כי אם תגלה ישראל חולשה ניכרת, עלולה ישראל לעמוד גם בפני "התעוררות לאומית" של ערביי ישראל. אני מסרב בשלב זה להשתמש במילים "התקוממות לאומית".  

כנגד כל אלה עומדת ישראל שהיא מעין הכלאה בין הצב והעקרב. וכמו שקיים בטבע, אף אם יצליחו מדענים/אשפים ליצור הכלאה שכזו, תהיה התוצאה כמקובל עקרה!

בתחום האיומים, ישראל/עקרב אינה שונה מכל העקרבים האחרים. אין יום ואין רגע שמישהו בישראל אינו מאיים איומים נוראיים. אהוד אולמרט ואהוד ברק והרמטכ"ל, או כל קצין ואיש ציבור, גם אם אין לו מושג קלוש על מה הוא מדבר, כולם, כולם ביחד וכל אחד לחוד, מאיימים. נוסח האיומים המקובל מדגיש עד כמה תהיה תגובת ישראל כואבת, אבל תמיד הם גוררים הסתייגות שישראל תגיב במקום ובזמן שיראה לה. את זה למדו גם כל המאויימים עד שנעשו לא מאויימים. הנוסח ידוע "זאב ! זאב !"

 לא רק זאת, הסתבר כי השריון הישראלי, על אף עוביו, הוא חדיר למדי. הערבים למדו את זה היטב. אני לא בטוח שהישראלים למדו את זה, כמו שלא למדו עוד דברים רבים אחרים.

כאמור יש במזרח התיכון יותר מעשרים מינים של עקרבים, שבניגוד לעקרב הקטן מהסיפור הם גם עוקצים וצובטים ונושכים. אני לא יודע מי יזכה בבכורה, החיזבאללה, החמאס, או ישראל.

 אל נשכח כי ישראל היא גם צב. יש לה שיריון והיא כבדה יותר מכל העקרבים האחרים.כך שהיא יכולה לאיים גם את האיום היחודי של הצב. היא יכולה לשבת על כל עקרב אחר ולקמט אותו. אולם, מעשה כשפים, לא חשוב כמה זמן היא תשב על מישהו ועד כמה היא תקמט אותו, מרגע שהיא תקום ממנו, תוך זמן קצר יתישרו הקמטים ועקיצתו/צביטתו/ונשיכתו ייעשו חזקים ומכאיבים יותר מאשר לפני כן.

האיום הישראלי העכשוי והאהוד על כל המאיימים הוא: "פעולה קרקעית". אכן, אף סיכסוך צבאי לא הוכרע אלא על ידי פעולה קרקעית. לא חיל אוויר, לא חיל שריון ולא כל חיל אחר לא הכריעו איזה שהיא מלחמה. את ההכרעה מביא בסופו של דבר "הפיון" הקטן. החיל הפשוט, הכובש ברגליו על הקרקע, את הקרקע שמתחת לרגליו.

אני מניח כי אם צהל למד והסיק מסקנות ממלחמת לבנון הוא הבין כי חיל האויר לא הביא ולא יכול להביא את הנצחון. (ראה המלחמה של האמריקנים בעירק) אני מקווה שהבינו כי גם אם היו נכנסים לפעולה קרקעית בלבנון לא בשישים השעות האחרונות למלחמה אלא בתחילת המלחמה עם חיל רגלים בסיוע השריון וחיל האויר, ולא מבזבזים את חיל האויר בהפצצות חסרות תועלת חוזרות ונישנות ימים על ימים, לא היו תוצאות המלחמה אחרות, כי שריון לא יכול לחסל מחילות ובונקרים. את זה יכול לעשות רק חיל רגלים כשכל החילות האחרים מסייעים לו.

הנה היום שוב מאיימים בכניסה לפעולה קרקעית לרצועת עזה. הנה היום מגדירים את מטרת הכניסה הזו

לפי העיתונות כ"מניעת שילוח הקסאמים לאשקלון" (אני לא רוצה לומר את דעתי על כך שלא חשבו על כך בכל השנים האחרונות כששלחו את הקסאמים רק לשדרות ולישובי עוטף עזה. אלה היו "הפקר").

האם זו היא מטרה המצדיקה פעולה קרקעית? האם מטרה זו עדיפה על כל המטרות הקודמות שדיברו עליהן, "חיסול תשתית הטרור" "הרחקת משגרי הקסאמים אל מעבר טווח השילוח שלהן" וכו'. הרי צה"ל כבר נכנס לפעולות קרקעיות ללא ספור, החל מפעולות התגמול, דרך כל המלחמות, לכל אורך ימי קיומה של המדינה. אך בכל המקרים לא הושגו המטרות האלה. ימי הטרור ארוכים מימי חייה של המדינה. האם שאל מישהו את השאלה המתבקשת: למה המטרות האלה לא הושגו אף פעם? הן לא הושגו כי הן היו לא רלוונטיות למלחמות אלא לאמצעים הטכניים בלבד.      

תשתית הטרור היא בראש ובראשונה בני האדם. אפשר לקרא להם טרוריסטים. אפשר לקרא להם לוחמי חופש. אפשר לקרא להם לוחמים ואפשר לקרא להם חמושים. אך האמת הפשוטה היא שהם כולם במהותם אזרחים, דבר שמלכתחילה יוצר בעיות מוסריות, משפטיות ומצפוניות. תשתית הטרור הם לא רק אלה העונים להגדרות שלעיל. תשתית הטרור היא האוכלוסיה כולה. האוכלוסיה היא המקור לגיוס כל אלה שרק לצורך הקיצור אקרא להם טרוריסטים. אף טרוריסט או אירגון טרור לא יכול לפעול ללא סיוע האוכלוסיה בה הם פועלים, אוהדת אותם ומצדיקה אותם.

בחלומותי הגרועים ביותר אני לא מוכן לראות, אם כן, את פתרון בעיות הבטחון של ישראל בחיסול תשתית הטרור הזו, כלומר בחיסול האוכלוסיה האזרחית. אני יודע כי בשעת כעס ועלבון ישנם כאלה המבקשים את הפתרון הזה, לא בהכרח בחיסול פיסי, יש כאלה הרואים בטרנספר את הדרך הנכונה. שתי דרכים אלה אינן ברות ביצוע ולכן רצוי להוריד אותן מסדר היום אפילו כרעיונות.

אם כך, שוב אנו נשארים עם חיסול האמצעים הטכניים ואני מתכוון לחיסול רב ככל האפשר. בלית ברירה אני מקבל גם את הפתרון של חיסול ממוקד, אך צריך להיות זהיר מאוד מאוד בבחירת המטרות.

חיסול האמצעים הטכניים אפשרי רק בדרך של פעולה קרקעית. לצערי, עד היום לא הבין איש מקובעי המדיניות או מאנשי הצבא את משמעות המילה "חיסול".

עוד לפני מלחמת לבנון ראו הכוחות הלוחמים כי המדובר הוא לא בפעולה קרקעית אלא בפעולה תת-קרקעית.

מפעם לפעם היה מישהו מזכיר את המנהרות החפורות מתחת לציר פילדלפי. מפעם לפעם היה מישהו מעלה איזה רעיון לחיסול מינהרות אלה, מינהרות שבמידה רבה שימשו להעברת אמצעי לחימה לרצועה, אמצעים שבלעדיהם לא היה אפשר לטרוריסטים לקיים את פעילותם. אולם שום דבר רציני לא נעשה בנידון.

 אני מרשה לעצמי להעלות את הסברה כי הדבר לא נעשה כדי לא לפגוע ביחסי השלום המדומה עם מצרים, שלהערכתי לא ניסתה לפעול כנגד במנהרות אלא אף היתה שותפה בעידוד, או בהעלמת עין, בקיומן—כולל בהעברת אמצעי הלחימה עצמם דרכן. (נושא שאולי אתייחס אליו בכתבה אחרת.)

לאחרונה התגלה כי טילי קסאם נשלחו גם מתוך מחפורות באדמה כשהם מופעלים על ידי שעונים.

חיסול המנהרות ואמצעי השילוח חייב את פיצוץ המנהרות, ולא הייתי מצטער אם הדבר היה נעשה גם אם משתמשי המנהרות היו כלואים בתוכן בזמן הפיצוץ. נכון הדבר גם לאותם המקרים בהם היו פיחי המנהרות בתוך בתים, תוך גירוש או מעצר תושבי הבתים האלה.

על קיומן של המנהרות בגבול הרצועה היה ידוע כל הזמן אך משום מה לא נעשה דבר לחיסולן. מצב זה יכול היה להצדיק גם חיסול ממוקד של המנהיגים המקומיים האחראים לכך בקרב הערבים והעמדה לדין חמור של הגורמים הישראלים שהיו מוכנים להשלים עם כך.

בלבנון היה המצב חמור הרבה יותר. בכל השנים שמאז נסיגת צה"ל ב-2000 ועד מלחמת לבנון גבל המצב בהפקרות פושעת."גילוי"העולם התת קרקעי בדרום לבנון, עולם תת-קרקעי שנחפר מתחת לאפם של כל גורמי הצבא שחייבים היו לדעת והם לא ידעו על כך ולא הזהירו ולא התריעו על כך. בין אם ידעו ולא הזהירו ובין אם לא ידעו חייבים הם לתת את הדין על כך. ובהדחה לא די.

גם במקרה זה חייבת היתה להתבצע פעולה קרקעית מייד עם גילוי המחילות והבונקרים, ולא לחכות עד שהחיזבאללה ישגר מאזור זה כ-4000 טילים במשך יותר מחודש ימים ויפגע בכל חלקה הצפוני של מדינת ישראל. אם כי מספר הנפגעים מהטילים לא היה גדול במיוחד, הוא חשף תופעה חסרת תקדים שחייבת להדאיג מאוד את המנהיגות והחברה הישראלית. היתה זו הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל שכמיליון תושבי צפון הארץ ברחו מבתיהם.

הנסיגה מדרום לבנון על פי הנחייתו של אהוד ברק פינתה את השטח והכשירה את הקרקע להתבססותו של החיזבאללה בדרום לבנון, התבססות שבמידה רבה איפשרה את עמידתו כנגד כוחות צה"ל והביאה לסיום המלחמה כפי שהיה. אולם גם מכך לא למדה המדינה ולא למד הצבא את המינימום הנדרש. צה"ל נסוג מבלי להבטיח שהחיזבאללה לא יוכל לחזור ולהתבסס בדרום לבנון, ואף חמור מכך עשרת מונים: כל מערכת המחילות שהצבא לא הצליח לנטרל אותה בזמן המלחמה נשארה במקומה ונתפסה מיד עם נסיגת צה"ל.

הפסקת האש היתה חייבת להכנס לתוקפה רק לאחר השמדת המערכת הזו. אולם ישראל אפילו לא דרשה את חיסול העולם התת-קרקעי הזה, וכוחות האו"ם כנראה לא חשבו כי פיצוץ המערכת הזו, או מניעת כוחות החיזבאללה מלהיכנס מיד לחלל שנוצר, הם חלק מתפקידם. ואכן, המצב בדרום לבנון חמור היום יותר ממה שהיה לפני המלחמה.

אם כך היה המצב בציר פילדלפי. וכך היה המצב בדרום לבנון, מה הטעם בחזרה פעם נוספת על פעולה קרקעית?

פעולה קרקעית כרוכה בלקיחת סיכון רב והיא רצויה רק אם מטרתה  והסגת המטרה הזו מצדיקות את לקיחת הסיכון הזה.

רבים וטובים מבין הישראלים חוזרים ואומרים כי פעולה צבאית לא תביא לחיסול הטרור, כמו שלא הביאה לפתרון הסכסוך. האם יכולה ישראל בכח הצבא לחסל את הטרור ואת הסיכסוך הישראלי-ערבי? תשובתי היא, ואני אומר אותה במלוא פי ובאחריות מלאה: כן! ולהערכתי, אם ישראל תהיה מוכנה לשאת בתוצאות המדיניות שעלולות לנבוע מהכרעה צבאית שכזו, הדבר גם לא צריך לקחת יותר מכמה ימים.

אני מבסס את דברי אלה בעיקר על מערכות היחסים הקיימות עם מצרים וסוריה. אם מישהו חושב שאנואר סאדאת בא לירושלים מתוך אהבה אמיתית של השלום, הוא טועה טעות מרה ומסוכנת. כבר מאז מלחמת השחרור מצרים מהתלת בישראל, ולי נראה כי מצב זה מקובל ורצוי לישראל (לא יודע למה) ולמצרים. כמספר הסכמי הפסקת אש ושביתת נשק שנחתמו בין ישראל למצרים כן מספר ההפרות.

הדיו עוד לא יבש על הסכמי שביתת הנשק ב-1949, וכבר נעשו פעולות טרור על ידי הפדאיון. בהסכמים הסכימה ישראל לשחרר את הצבא המצרי הנצור בכיס פלוג'ה, שאחד מחייליו היה גמאל עבדול נאצר, שבו פגשנו עוד פעמים רבות. אי-חיסול הצבא המצרי הוא שאיפשר שיקום מהיר של הצבא שנלחם בישראל כעבור שנים מספר במלחמת סיני. אבל ישראל לא למדה את הלקח.

טרור הפדאיון השתולל עד מלחמת סיני. ישראל בשיתוף בריטניה וצרפת יצאו למלחמה. אבל עוד לפני שגמרו לחפור את העמדות נאלצו חיילי ישראל לסגת בלחץ ידידתנו הגדולה ארה"ב, ומי שהיתה ידידתנו לפניה, ברית-המועצות. ישראל מיהרה לסגת מבלי להבטיח את בטחונה. עוד לפני שהחייל הישראלי האחרון עזב את אדמת סיני, כבר חודשו פעולות הטרור נגד ישראל. אבל ישראל לא למדה את הלקח.

ישראל התפתתה להאמין כי הנה הגיעו ימי  השלום. פעולות טרור התנהלו נגד ישראל, שהמשיכה להגיב בפעולות תגמול שהביאו לגינויים רבים נגדה כנוקטת טרור בעצמה. מהלומות הוחלפו וגבו את חייהם של רבים-רבים משני הצדדים. ישראל לא הבינה כי סוג כזה של פעילות צבאית לא יכול להביא לצורה כל שהיא  של הפסקת מה שנקרא פעולות האיבה. ישראל המשיכה לשלם בחיי אזרחיה וחייליה. אבל ישראל לא למדה את הלקח.

משום מה לא ידעה ישראל לדרוש ולעמוד על דרישתה למנוע כל חימוש מחדש של צבאות ארצות ערב. אי- עמידה זו איפשרה התעצמות מיידית של צבאות אלה בנשק חדיש ומסוכן יותר. ככל שהתעצמו הצבאות כן התעצמו האיומים. ישראל הבינה כי לא תהיה לה ברירה אלא לצאת למלחמת מנע. אך לא ברור למה היתה צריכה לחכות עד מלחמת ששת הימים. ברור היה כי כל יום שעובר מגביר את הסיכון לישראל. אבל ישראל לא למדה את הלקח.

את הנצחון המדהים של מלחמת ששת הימים אפשר היה לייחס רק לעזרה שהגישה השכינה: "אל צבאות אדוני, אל צבאות הופיע". וכמו שהשכינה הביאה את הנצחון, היא בוודאי תביא גם את השלום. אולם מהר מאוד הסתבר כי לא כך הוא. במקום שהתדהמה תביא את ארצות ערב לרצות בשלום, היה הדבר הפוך. הדבר רק הגביר את הרצון לנצח במלחמה נוספת ולהשיב את הכבוד האבוד.

 שוב לא השכילה ישראל ליצור מצב שבו אף כוח לא יוכל להתקיים במזרח התיכון לבד מכוחה שלה, דבר שהיה מחייב השמדה טוטלית של כל כוח צבאי ערבי עוד בשלבים הראשונים להיווצרותו, אפילו אם הדבר מחייב יציאה חוזרת ונישנית למלחמת מנע. אפילו אם הדבר יעורר את כל העולם נגדה. אבל ישראל לא למדה את הלקח.

הרצון בנקם ובהחזרת הכבוד הלאומי שאבד הביאו בסופו של דבר לפרוץ מלחמת יום כיפור, על תוצאותיה הקשות למדינת ישראל. לפתע הסתבר שמדינת ישראל לא למדה לקח כל שהוא, ואפילו את הדברים שהיא כן ידעה ושהיו אבני יסוד לתפיסתה האסטרטגית היא שכחה. ישראל שכחה שבגלל ממדיה הקטנים היא חייבת תמיד לפתוח במלחמת מנע, שהיא חייבת להעביר את המלחמה במהירות האפשרית לטריטוריה של האויב, שהיא חייבת להביא לסיום מהיר את המלחמה כי אין באפשרותה לשתק את המשק והכלכלה לימים רבים.

לאחר המלחמה לא חזרה סוריה לאיים על ישראל. לא שהיא לא רצתה, היא לא יכולה לעשות זאת ישירות, אלא רק בעקיפין על ידי הפעלה של גופים אחרים ובראשם כוחות פלשתינאים לא סדירים היושבים בלבנון. עם כל הרצון שלי בקיום יחסי שלום עם העולם הערבי, כולל סוריה, אני חושב כי אין על ישראל לבקש שלום איתה. כי אין, ואני לא מאמין שיהיה, רצון אמיתי מצידה לקיים יחסי שלום עם ישראל. כפי שאין ולא יהיה רצון אמיתי מצידה להכיר במדינת לבנון.

יחד עם זאת, אני לא חושב כי מדינת ישראל צריכה לאיים בכל צורה שהיא על סוריה. אך אם אהיה בטוח כי האיום של החיזבאללה על ישראל נובע ישירות ורק מתוך כוונה לשרת את האינטרס הסורי, לא אהסס להכות את סוריה מכה ניצחת ככל שצה"ל יוכל לעשות.

פשוט עוד יותר הוא המצב עם ירדן. המלך עבדאללה למד כנראה את תורתו של המלך חוסיין. חוסיין ידע, ולכן אני מעריך כי גם עבדאללה יודע, כי חייו האישיים, חיי מלכותו, וחיי ממלכתו תלויים באופן מוחלט בכוחה של ישראל להגן עליו. נכון שמדי פעם הוא חייב לשלם מס-שפתיים לענין הפלשתיני, כל עוד הענין הפלשתיני לא מאיים על קיומו. לאור זאת ברור כי ירדן אינה יכולה ואינה רוצה לאיים על ישראל ולכן היא היחידה מבין ארצות ערב שהשלום איתה מתקרב במהותו ליחסי שלום נורמליים בין מדינות.

מלחמת יום כיפור היא אולי הביטוי המיוחד והמורכב ביותר במערכת היחסים המשולשת מצרים/ ישראל / הפלשתינים. זו היא מערכת סבוכה בה נאחזים שלשת הגורמים האלה בעבותות של הרג ודם. אין אלא לייחד למערכת זו דיון מיוחד, רק אומר בשלב זה כי על אף הסכם השלום בין ישראל ומצרים, יש לשתי המדינות עניין ואינטרס שלא לקיים את השלום הזה.

גם לישראל וגם למצרים וגם לפלשתינים יש ענין לקיים את המתח הרצחני ביניהן. לכן שלושת העקרבים הללו הם המעגל הסובב, וכנראה שגם ימשיך לסוב, עד חיסול אחד מהגורמים; והכוונה היא לא למצרים אלא לישראל או לפלשתינים. רק הפרדה טוטלית בין שתי הישויות האלה תוכל להביא ליציבות באיזור. אני מדבר על יציבות ולא על שלום. שלום פרושו אינטרס משותף, אך כל אינטרס משותף יהיה כרוך תמיד באי-שלום. סיום הסכסוך נובע מבסיסו. זה סיכסוך של או/או ולא של ו/או.

שלושת העקרבים האלה ימשיכו לאיים האחד על האחרים, ימשיכו לעקוץ ולצבוט ולנשוך כי הם לא יכולים האחד בלי האחרים קיומם או אי קיומם תלוי בסימביוזה ביניהם.

כאשר אני מדבר על החיזבאללה בלבנון או על החמאס ברצועת עזה, ששניהם מוצאם ונאמנותם קשורים לאירגון האחים המוסלמים שבסיסו הוא במצרים, אינני מדבר על הפלשתינים. שני אירגונים אלה קיימים כגורמים אחרים שעניינם הוא בעיקר ענין מוסלמי כלל-עולמי וככזה הם לעולם לא יהיו אירגון מדיני אחד. המלחמה בין האירגונים המוסלמים השונים ימשיכו להתקיים בין אם תקום מדינה פלשתינית ובין אם לא תקום.

אירגונים אלה השתלבו בסיכסוך הישראלי ערבי שהוא סיכסוך לאומי. אין זה מקרי ששניהם זוכים לחסות ולתמיכה של אירן שהיא היום מעצמה מוסלמית שאינה סובלת מחוסר בסיס לאומי. נוכל אולי להבין זאת אם נוכל להסביר לעצמנו את מלחמת אירן/עירק בעבר ואת מלחמת השיעים והסונים המתקיימת כיום בעירק תוך התחשבות ואי-התחשבות במלחמה שמנהלת ארצות הברית בעירק. כמו גם באפגניסטאן בה מעורב אירגון מוסלמי עולמי נוסף, אל-קעידה, אירגון שגם הוא מנסה להיות מעורב בסיכסוך במזרח התיכון, ולמזלנו— ללא הצלחה עד כה.

נחזור אל הפעולה הקרקעית. לאור כל האמור לעיל צריך שיהיה ברור שמלחמתנו היא רק מלחמה שולית במלחמה רחבה הרבה יותר, אולם אנו צריכים לנסות ולקיים את עצמנו. קיומה של ישראל חשוב כבית לאומי לעם היהודי. אני מתעלם כרגע מההגדרה, שלדעתי היא לא כל כך חשובה והיא תולדה של טיפשות פוליטית פנים-ישראלית. חיוני שישראל תהיה בית לאומי לעם ישראל בין אם תהיה יהודית/דמוקרטית ובין אם תהיה יהודית פחות דמוקרטית. כי היהדות חשוב שתמשיך להתקיים גם אם לא תהיה דמוקרטית. וזאת כי כמו שישנם זרמים שונים ביהדות, ישנן גם דמוקרטיות שונות.

אם כך, המטרה המרכזית של הפעולה הקרקעית חייבת להיות מותנית בנצחון על כל גורם המנסה להשמיד את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. מחיר פעולה שזו מטרתה הוא שיקול משני, ואם השגת המטרה יביא לפגיעה קשה בפלשתינים זה לא צריך להיות גורם המחליש או שולל את נכונות כל האוכלוסיה היהודית לפגוע קשה בפלשתינים. זו לא שאלה של מוסר או שאלה של מצפון, זו שאלה של קיום.

ישראל/מצרים/פלשתינים ימשיכו לעקוץ ולצבוט ולנשוך ולו מהסיבה שאף אחד מהם לא יכול ללכת לביתו, כי כל אחד מהם כבר מצוי, לדעתו, בביתו; ובסיכסוך הישראלי/פלשתיני, הצד השני הוא שאינו מצוי בביתו ולכן צריך לעקור אותו ממקומו ולשלוח אותו לביתו. את הישראלים דורשים הפלשתינים לשלוח חזרה לאירופה, ואת הפלשתינים דורשת ישראל לשלוח, במקרה הטוב, חזרה לירדן, ועדיף להחזיר אותם למקומות מוצאם ברחבי העולם הערבי.