סמוק זם אווט                                         2-2008

 

סטטיסטיקה שראיתי פעם אמרה שנדרשו שבעשרה וחצי טונות של פצצות כדי לפגוע בוויאנאמי אחד. לא להרוג אותו, רק לפגוע בו. אף גוף רשמי לא היה מוכן לומר שזו היתה מלחמה אבל כולם ידעו שזו כן היתה מלחמה, לא סתם מלחמה, אלא אחת המלחמות הארוכות שנמשכה כעשרים וחמש שנים, מלחמה שבמהלכה נהרגו עשרות אלפי חיילים אמריקנים. אף אחד לא יודע לומר כמה חיילם ואזרחים וויאטנמים נהרגו, בציניות אפשר לומר כי זה גם לא היה חשוב לאף אחד. על תוצאות המלחמה אפשר לומר במשפט אחד: אף אחד מהצדדים הלוחמים לא השיג את התוצאות שלשמם התנהלה המלחמה. כל מה שכן "הושג" היה ועודנו שלילי מכל בחינה אפשרית.

היו כבר רבים שניסו להשוות בין מלחמת וויאטנם למלחמה זו או אחרת כאן במזרח התיכון ובעיקר בין מלחמת וויאטנם למלחמה/מות שבין ישראל ללבנון , או יותר נכון בין ישראל לגורמים שונים ומשתנים בלבנון. זאת מאחר שאף אחת מהמלחמות שהתנהלו על אדמת לבנון, לא היתה כנגד מדינת לבנון, או צבאה הרישמי של לבנון, אם כי היו מקרים שצבא לבנון היה, אולי, מעורב בצורה מינורית במלחמות ההן.

היו וישנם גם כיום גורמים או אנשים מסוימים שמתוך השקפת עולמם מנסים להשוות את המאבק/מלחמות של ישראל בגורמים השונים בלבנון. למאבק המתמשך של צרפת באלג'ירה. להערכתי, עם כל הכבוד לאירגונים ואנשים אלה, אין כל בסיס להשוואה זו.

 עם כל הרצון ואולי הצורך להגדיר ולסווג את ה"מלחמות" בלבנון ולתת להן שמות או מספרים סידוריים, אני רואה את כל המלחמות האלה כקרבות או שלבים במלחמה אחת המתמשכת עוד מהימים שלפני 1948 . יחד עם זאת, השוואה בין המלחמות בקוריאה ובווייטנאם לבין מלחמות ישראל באירגונים הערביים בלבנון, אך גם ברצועת עזה ובגדה המערבית, עשויה לשפוך אור על מהות הסיבות למלחמות אלה, על תוצאותיהן ואולי גם להמציא רעיונות בדבר הדרכים לפתרון המצב וסיום הסיכסוך, לטוב ולרע, תלוי בעיני הצדדים השונים לסיכסוך.

מטרות המלחמה/מות הדימיון והשוני:

שנים רבות היתה וויאטנאם תחת שילטון אימפריאליסטי/קולוניאלי צרפתי (כאן יש דימיון מסויים בין המצב בוויאטנטם למצב באלג'יריה היה זה רק דימיון כי אלג'ריה, בניגוד לווייטנאם, נחשבה בעייני הצרפתים לחלק אינטגרלי מהמולדת הצרפתית).

הימים הם ימי המלחמה הקרה בין העולם המערבי בארשותה של ארצות הברית לבין העולם המזרחי בראשותה של ברית המועצות. היתה זו, בעיקרה, מלחמה בין השקפות העולם,

הקפיטליסטית לבין זו הקומוניסטית, אולם לא היתה זו מלחמה אידאולוגית בלבד, היתה זו מלחמה על איזורי השפעה ושליטה על מקורות כלכליים, כולל כמובן גם על אוצרות הטבע באיזורים אלה. מובן כי לצורך גיבוי המלחמות האלה, התנהל מרוץ חימוש אדיר מימדים בו פותחו אמצעי לחימה רבים ומגוונים בהם נעשה שימוש חסר תקדים, בעיקר בוויטנאם, (כגון "אייג'נט אורנג'                 )"  :ריסוס יערות בחומר משיר עלים כדי לחשוף את איזורי ההתחפרות של הוויט קונג. או שיטות ה"סמוק זם אווט"                 )". החדרת עשן (?) לתוך המחילות בהן הסתתרו לוחמי הווייט קונג, על מנת להכריח אותם לצאת מהמחילות.

 ברית המועצות וסין היוו כוחות מרכזיים שפעלו להרחבת הקומוניזם בארצות דרום/מזרח אסיה בכוונה להפוך את מרבית השטחים הגובלים בשיטחיהן לאיזורי השפעה תחת שלטון קומוניסטי.  המאבק בין שתי תפיסות העולם מצא את ביטוי הנחרץ ביותר והמפורסם ביותר בשתי מלחמות עוקבות וחופפות בחלקן. מלחמת קוריאה ב-1950 . מלחמת ווייטנאם ב-1953 (התאריכים מתייחסים לשלב הכניסה של ארצות הברית למלחמה. אינני מציין כאן את התאריכים בהם נכנסו כוחות ברית המועצות ובעיקר כוחות סיניים לעזרת כוחות הצפון, כפי שיצויין בהמשך).   

כאמור הרקע היה אותו הרקע. שתי המלחמות היו בין שני חלקים של אותה הארץ. בשני המקרים היו המלחמות בין שני חלקים של אותה ארץ שחולקה לשניים על ידי כוחות חיצוניים. בין צפון קוריאה שהיתה קומוניסטית לבין דרום קוריאה שהיתה תחת השפעה ושליטה של ארצות הברית. בין צפון וויטנאם שהיתה קומוניסטית לבין דרום ווייטנאם שהיתה תחת השפעה ושליטה של צרפת.

שתי המלחמות פרצו ביזמת החלקים הצפוניים, כלומר הקומוניסטים. בשתי המלחמות  זכו בתחילה הכוחת היוזמים בהצלחות צבאיות ניכרות. בשתי המלחמות זכו הכוחות הצפוניים בתמיכה צבאית של ברית המועצות ובעיקר סין, בהיקפים שונים, בשלבים שונים של המלחמה. שתי המלחמות הסתיימו בהפסד עד תבוסה של הכוחות הזרים, המערביים.

אפשר למצוא עוד נקודות דמיון, אולם ישנה חשיבות לא פחותה, ואולי רבה יותר לשוני שבין המלחמות.

קוריאה חולקה עם תום מלחמת העולם השניה. קו ההפרדה היה (ועודנו) קו הרוחב ה-38 . מצפון לקו שלט הקומוניזם מדרום לקו שלטה ארצות הברית. בשלב הראשון (1950 -1951 )כבשו כוחות הצפון  חלק ניכר של הדרום  ונוצר חשש להשתלטות הקומוניזם על כל קוריאה. המצב חייב תגובה צבאית אמריקנית אולם כאן יצרה ארצות הברית תקדים המלווה את המלחמות בהן היא מעורבת עד היום.

ארצות הברית העדיפה, מסיבות שונות, לא לשאת בעצמה בכל נטל המלחמה. לכן, על אף שהיתה זו היא שנשאה במרבית הנטל, את המלחמה נגד הצפון ניהלו כוחות האו"ם.  דבר שאפיין את כל מלחמותיה בעתיד שבהן דאגה, עוד לפני כניסתה למלחמה, לארגן כוחות קואליציה רב לאומיות. (נראה לי כי את הסיבות לכך צריך לחפש מחד בתקופה בה נהגה ארצות הברית לקיים מדיניות של בדלנות ומאידך ברצונה להשתתף בפוליטיקה העולמית).

בסופה של המלחמה, לאחר כיבוש חוזר של השטחים שנכבשו על ידי הצפון וכיבוש חלקים מהצפון שהביאו לכניסת סין למחמה והדיפת כוחות האו"ם חזרה עד לקו הרוחב ה-38 . נקבע (1953 )כי קו זה יהיה קו הפסקת האש. כך שלאחר מלחמה עקובה מדם, בה איבדו את חייהם מאות אלפים רבות של אנשים, חזר המצב לקדמותו. (לגבי מספר האבדות לצפון ישנן רק הערכות כי נהרגו במלחמה יותר ממיליון קוריאנים).

בשוני ממלחמת קוריאה שלא זכתה לחשיפה נרחבת במיוחד לציבור האמריקני, חשפה התקשורת את מלחמת וויטנאם חשיפה רחבה ביותר ויש אומרים, יותר מהנדרש והמועיל.

מלחמת וויטנאם, בראשיתה, לא היתה מלחמה בה לקחה ארצות הברית חלק. ראשיתה במאבק בין צפון וויטנאם לצרפת. (בשלב זה נקראה ווייטנאם: הודו סין). היה זה בעיקרו מאבק של כוחות עממיים/מחתרתיים שפעלו בצפון ווייטנאם. (בשלב זה נקראו "ווייטמין") כוחות אלה היו בעלי השקפת עולם קומוניסטית. מטרת המאבק היתה סילוק צרפת, שנוכחותה היתה נוכחות אימפריאת מובהקת כלומר, מבחינת העם הווייטנאמי, היתה זו מלחמת שיחרור לאומית ולא רק אידאולוגית. כוחות צרפת, מבלי להכנס לסיבות, לא הצליחו לקיים את שילטונם עד כי בקרבות מכריעים ב-1953 שהתנהלו באיזור דיין ביין פו נחלו תבוסה מחפירה.

את החלל שנוצר עם תבוסת הצרפתים מיהרה למלא ארצות הברית. כניסה זו התבססה על פחדה של ארצות הברית מפני השתלטות הקומוניזם על כל דרום/מזרח אסיה. התיאוריה, או התפיסה המדינית עליה נשען הפחד הזה היתה תיאורית "הדומינו" או "אפקט הדומינו". מהותה של תיאוריה זו היתה החשש שהתמוטטות  מדינה אחת תביא לתגובת שרשרת (דומינו) ולהתמוטטן של המדינות השכנות, דבר שהיה משנה את מאזן הכוחות העולמי וישפיע על תנאי המלחמה הקרה.

בתחילה הציבה ארצות הברית כוח מצומצם אולם, כפי שקורה במקרים רבים (ראה תהליך זהה שנים רבות מאוחר יותר במלחמות ארצות הברית בעירק. או במלחמות ישראל בלבנון, רצועת עזה ונוכחות ישראל בגדה המערבית), נדרשו בעתיד כוחות הולכים וגדלים עד כי, כחמש עשרה שנים לאחר תחילת הנוכחות, מנו כוחות ארצות הברית בווייטנאם למעלה משש מאות אלף חיילים, כולל כוחות חיילות  אוויר וים רבים. גם בהיקף כזה של כוחות לא הצליחה ארצות הברית לנצח במלחמה המתמשכת, עד שב-1975 לאחר התפתחויות צבאיות, אידאולוגיות ובעיקר חברתיות, נטשה ארצות הברית את המלחמה, את דרום-וויטנאם. ונחתם הסכם הפסקת אש בין הצדדים.

אולי כאן הוא המקום להציג את הדומה ואת השונה בין מלחמות ארצות הברית בווייטנאם ומלחמות ישראל נגד האירגונים הערביים בלבנון, ברצועת עזה ובגדה המערבית.

בקוריאה ובווייטנאם נכנסה ארצות הברית כדי לשמור לכאורה על מצב קיים שנקבע לאחר מלחמת העולם השניה. (הייתה גם כוונה נסתרת להשליט על אותם חלקים של ארצות דרום מזרח אסיה שהיו תחת השפעת ברית המועצות) את השפעת המערב. זאת בעיקר על ידי עידוד ותמיכה פוליטית באישי וגופי שלטון בעלי אוריינטציה מערבית. מחד ומאידך להשקיע השקעות שיביאו לשיפור מהיר של המצב הכלכלי ובכך להחליף שילטון אימפראילי, ששוב לא היה מקובל בעולם, שבשלטון קולוניאלי שיצר איזורי השפעה פוליטית מבוססת על הקפיטליזם המערבי. (כמקבילה אפשר לראות את "טכנית מרשל" לשיקום אירופה אחרי מלחמת העולם השניה, ובעיקר את גרמניה המערבית, בעוד גרמניה המזרחית היתה ונשארה באיזור השפעה של ברית המועצות).

מדינת ישראל, לאחר מלחמת 1967 פעלה אף היא בעיקר בשטחי הגדה המערבית, בדרכים דומות. ישראל ניסתה לנצל את המבנה השיבטי/חמולתי לגיוס תמיכה וליצירת מסלולים וצינורות השפעה. הדבר היה נפוץ עוד בימי הממשל הצבאי. אני מציין את שנת 1967 היות ועד אז הדברים נעשו בתוך שטח המדינה. (מדיניות זו היתה נהוגה כבר לפני קום המדינה על ידי התנועה הציונית אולם ביטויה הבולט ביותר היה הקמת "אגודות הכפרים" לאחר המלחמה ב-1967 ).

בלבנון נעשה הדבר על ידי תמיכה בקבוצות אטניות שונות,שגם בהן ניכרה ההנהגה המשפחתית/חמולטית.וההשתיכות הדתית של כל קבוצה וקבוצה.

אי אפשר להתעלם מהדימיון אולם הדבר מלמד כי אפשר לינקוט בדרכים דומות על מנת לספק אינטרסים שונים. לארצות הברית לא היה אינטרס ישיר באופין של קוריאה וווייטנאס. האינטרס האמריקני היה אינטרס גלובלי הנובע מהשקפת עולם כללית. אף פעם, ובשום מקרה לא היה איום ישיר וברור של המדינות האלה על קיומה של ארצות הברית.

לישראל היה, ויש גם כיום, אינטרס ישיר באופין של המדינות בהן פועלים האירגונים הערביים השונים. הדבר נכון ביחס ללבנון, לסוריה, לירדן ולמצרים. כמדינות עימות שיש להן גבול משותף עם ישראל. כמו גם למרבית מדינות העולם הערבי והמוסלמי.

 הצלחת המלחמה היתה מביאה לחיסול מדינות צפון קוריאה ווייטנאם. נצחון ישראלי על האירגונים הנזכרים היה ,אולי, מביא לחיסול הארגונים, מבלי לפגוע באף מדינה מוכרת, שברוב המקרים היה ויש גם להן אינטרס. זהה שהוא חיסול מדינת ישראל. קיימת גירסה נוספת המדגישה כי חיסול האירגונים היה מביא תועלת רבה למדינות שבעל כורחן "אירחו" אותם.

שוני גדול ובולט קיים במהותם של הצבאות. כאמור ארצות הברית העדיפה הקמת קואליציות בינלאומיות, בעיקר בחסות ובמיסגרת האו"ם. במרבית המדינות אשר שלחו צבאות, הצבאות הם מקצועיים., כולל יחידות המילואים שלהן. על אף היותן של הצבאות כפופים ישירות לפיקוד מדינותיהן, היה הפיקוד המרכזי ברוב המקרים, פיקוד אמריקני ומרבית הכוחות הלוחמים היו חיילים אמריקנים והמימון היה מימון אמריקני.

מדינת ישראל חזרה והדגישה כי אין היא רוצה שחייל כלשהו שאינו ישראלי. ילחם את מלחמתה. או, שחס וחלילה, ישלם בחייו במלחמה שאינה מלחמתו. זה היה נכון בגבולות מאוד מצומצמים והיה זה יותר מס שפתיים מאשר מציאות. אמירה זו איבדה, חלקית, את זכות קיומה מרגע שנאמרה. כבר במלחמת העצמאות השתתפו במלחמה חיילים זרים כיחידים או כצוותים בודדים, ואינני מתכוון למתנדבים, יהודים ושאינם יהודים.

מלחמת סיני ב-1956 לא פרצה לפני שבן גוריון הבטיח,  כבעלות אינטרסים שלהן, את השתתפותן של צרפת ובריטניה במלחמה.

 בצורה ברורה וללא הסוואה והסתרה כל שהיא היתה הצבתן של סוללות ה"פטריוט" על ציוותיהן ב-1990 כשפרצה מלחמת ארצות הברית בעירק, מלחמה שכלל לא היתה מלחמתה של ישראל, מטרת הצבת ה"פטריוט" היתה לספק הגנה לישראל ולמנוע את השתתפותה במלחמה. (עירק שילחה בישראל 39 טילי סקאד אך הסתבר כי טילי ה"פטריוט" שהיו אמורים ליירט טילים אלה היו חסרי תועלת).

יחד עם זאת יש אמת חלקית באמירה. השרות בצה"ל הוא שרות חובה החל על כל צעיר וצעירה היכול לשרת. אי השרות של  חלקים גדולים הוא נושא חשוב מאין כמוהו אולם הוא אינו נוגע ישירות לדיון העכשוי, אלא כשנבוא לדון בתוצאות המלחמות. אם כי אין לבטל כליל את עמדתו העקרונית והאידאולוגית של החייל האמריקני המשרת בצבא במודע שהוא עלול לשלם בחיו על השתתפות זו, הרי שהגורם המרכזי בשרותו הוא היותו חייל מקצועי המקבל שכר עבור שרותו.

 לא כן הוא מצב החייל הישראלי, שלדעתי הגורם הפטריוטי בשרותו הוא בעל משקל ניכר. האמונה של החייל הישראלי, שהוא נלחם על ביתו, על חיי משפחתו ועל קיומה של המדינה. יוצרת אצלו גישה והתייחסות שונים גם אל עצם המלחמה וגם אל הצד השני למלחמה. עם כל הדיבורים על הירידה במוטיבציה של הלוחם הישראלי, עדיין קיימת אצלו נכונות להקריב רבות. להלחם כדי לנצח.

משקל נוסף התורם לשוני בין הצבאות הוא גם המרחק הגאוגרפי בין מדינתו של הלוחם למדינה בה הוא אמור להלחם. הציבור האמריקני לא תמיד הבין ולא תמיד היה מוכן לקבל את המצב בו "הבנים" נלחמים ומאבדים את חייהם למען מקומות שרוב הציבור אפילו לא ידע איפה הם , למען עמים אחרים ובשם אידאולוגיה שלא כל כך ענינה אותו. מכאן המשמעות העמוקה של הקריאה החוזרת ונישנית "להחזיר את הבנים הביתה".

החיילים הישראלים, לפחות עד עכשיו, נלחמו רק את מלחמות ישראל ורק ליד הבית (היו פעולות נפרדות גם בחלקים רחוקים של העולם אולם הן לא היו חלק ממהלכי מלחמה, אם כי יהיה מי שיאמר כי גם הן חלק ממלחמת קיומה של המדינה). המלחמות התנהלו ליד הבית בעיקר כדי לשמור על הבית. ישנם אירגונים חברתיים שונים המסתופפים כולם תחת מטרית הסיסמה והאיצטלה שהם "אירגוני שלום" או שמטרתם היא שמירה על"זכויות האזרח" ו/או "זכויות האדם", ותהיה משמעות התוארים האלה אשר תהיה.

הקריאה של הציבור האמריקני "להחזיר את הבנים הביתה" היתה לה משמעות אמיתית והייתה גם בטוי למדיניות ה"בדלנות", שהיתה בעבר המהות האמיתית של התייחסותה של ארצות הברית אל העולם שמחוץ ליבשת.

לא כן היא הקריאה של גופים ישראלים המשתמשים באותה הקריאה וזאת מהסיבה הפשוטה כי חלק מהמלחמות התנהל ממש על טרטוריה המוכרת כטרטוריה ישראלית וכי חלקים אחרים, לגיטימיים, של החברה הישראלית, רואים גם בשטחים הגובלים בגבולות המדינה ובמיוחד בכל השטחים המכונים "הגדה המכרבית" או "דרום לבנון" כטרטוריה ישראלית. לכן הקריאה "להחזיר את הבנים הביתה" אין בה כל הגיון ואין היא אלא דמגוגיה, כי הבנים ממילא נמצאים בבית.

מתחילת המאה העשרים (ניצנים נראו כבר לפני כן, אך במידה מזערית) הולכים ומתעצמים שני גורמים נוספים, שאף שאינם מלחמתיים, צבאיים במהותם, השפעתם על המחלחמות הייתה לגורם משפיע ואף מכריע על כל השלבים מההחלטה לצאת למלחמה, דרך התנהלותה ועד לתוצאותיה:

התקשורת. דעת הציבור. שני גורמים אלה ניזונים ומעצימים האחד את השני. בתחילה הייתה העיתונות הכתובה, על כל המגבלות הנובעות ממהותה של סוג כזה של תקשורת. מטבע הדברים היה מספר הכתבים מצומצם ובמיוחד מספר הכתבים הצבאיים. המוביליות היתה מצומצמת ואיטית. הצילום העיתונאי גם הוא היה בראשית התפתחותו. רק אחת מהתופעות הנובעות מכך הוא פער הזמן בין התרחשות הדברים וזמן הגעתם לידיעת הציבור. מן העבר השני, עבר זמן עד שהציבור קלט את הדברים ועוד יותר מכך עבר זמן עד שהציבור הגיב, במידה שהגיב, על הדברים.

תופעה נוספת רבת משמעות שהביאה לעיוות רב היא הסוביקטיביות של הכתבים ושל העיתונים. המגמתיות של התקשורת יצרה לעיתים תמונה שונה לחלוטין מהמציאות אותה היא בחרה להציג.

אל התקשורת הכתובה נוספה התקשורת האלקטרונית המשודרת: טלפונים, רדיו. אמצעים אלה קיצרו במידה ניכרת את זמן הדיווח. הרחיבו בנידה רבה את היקף הציבור הקולט ובמיוחד הרחיבה כמעט עד ללא הגבלה את התווח הגאוגרפי אליו אפשר להגיע ולהפיץ את אשר רצה כל גורם להגיע.

 מי אינו זוכר את מראות ציבורי האנשים הצמודים למכשירי הרדיו בזמני שידור החדשות. תופעה שהלכה והתרחבה עם הופעת מכשירי הרדיו טרנזיסטור בה נצמד הרדיו לאנשים בכל מקום שנמצאו ושהייתה בו קליטה מתאימה. היה זה גם לראשונה בה ניתן היה לשדר את הדברים בזמן אמת ישירות ממקום התרחשותם  וכבר ניתן היה במידה מצומצמת לציבור להגיב על הדברים בזמן אמת, או להגיב בהיקף רחב שלא בזמן אמת.

הוזלת אמצעי השידור וזמינותם הרחבה יותר עשתה אותם לכלי היכול לשמש ציבורים רחבים יותר ומגווונים יותר ובכך נפתח פתח לקבוצות רבות להביא את דברן אל הציבור הרחב ולתת לציבור הרחב במה להביע את דעתו.

כשם שהתקשורת שרתה את הציבור האזרחי היא שרתה גם הצרכים הצבאיים. הייתה בכך סכנה מסויימת של חשיפה לגורמים זרים ועוינים, אך גם לכך נמצאו פתרונות. התועלת שבשימוש באמצעי התקשורת היה כל כך משמעותית עד שהסכנות נמצאו בטלות בשישים. אחד מהשימושים האלה היה שידורי דיסאינפורמציה. שימוש אחר היה שידורי דהמורליזציה של האויב והידועים הם שידורי "לורד האו האו" של הגרמנים נגד בריטניה. "שושנת טוקיו" של היפנים נגד ארצות הברית בזמן מלחמת העולם השניה ולהבדיל, שידורי "בוקר טוב אמריקה במלחמת ווייטנאם.

ככל שציבור היודעים התרחב. ככל שמכשירי התקשורת היו זמינים יותר, כך גדלה הדרישה של "זכות הציבור לדעת" ככל שהציבור ידע יותר, התעצמה הדרישה וגבר הלחץ על הגורמים השונים שהאינפורמציה מצויה אצלם, לספק אותה לציבור הרחב. ככל שהאינפורמציה נמסרה לציבור כך ידעו ציבורים מסויימים להשתמש ולנצל את האינפורמציה למטרותיהם. ליצור דעת ציבור ולחץ ציבורי לא רק כדי להשפיע אלא אף לאכוף את דעתם.

כיום נוספה אל התקשורת הכתובה והתקשורת האלקטרונית המשודרת, התקשורת האלקטרונית המצולמת.

התקשורת הכתובה והמשודרת, מעצם קיומן, העבירו תמיד את האינפורמציה כשהיא "מסוננת" על ידי הכתבים והשדרים. במשך הזמן הפכה אינפורמציה זו להיות "פרשנות". פרשנות שהציגה לפנינו את דעת הכתב או את דעת העיתון או התחנה המשדרת, כשהדרך היחדה העומדת לציבור לנסות ולדעת את האמת "האוביקטיבית" היא לנתח ולהשוות בין מקורות אינפורמציה שונים. שונה במידת מה היא התקשורת המצולמת. אפשר לבחור את מה להראות, אולם כבר נאמר כי "טוב מראה עיניים מהלך נפש" או "תמונה אחת שווה אלף מילים". כאן, בתקשורת המצולמת האינפורמציה היא "מה שאתה רואה, זה מה שיש". המצלמה רק מביאה אליך את האינפורמציה כמו שהיא. (כמובן שהיו מקרים רבים של "בישול" התמונה) הדם הוא דם והגופות המרוסקות הן גופות מרוסקות. הזוועה היא זוועה והעדנה היא עדנה.

הרחבתי מעט בנושא התקשורת (על קצה של שן אחת של המזלג) כדי לומר כי את שתי המלחמות הנזכרות: מלחמת ווייטנאם ומלחמות לבנון, הכריעה התקשורת. לא החילים ולא הטנקים ולא המטוסים, את המלחמות האלה הכריעה התקשורת והלחץ הציבורי שבנה אותה וניבנה ממנה.

מרגע שהתקשורת המצולמת הכניסה לחדר האורחים ו/או לחדר המיטות של הציבור הרחב האמריקני את המראות. את שדות הקטל בהן נפלו החיילים, הבנים האמריקנים. את דרכי הלחימה של הבנים באנשי הווייטקונג. שוב אי אפשר היה לעצור את התהוות המחאה. כל טכס הלוויה צבאי בו הובאו הארונות המכוסים בדגל הלאום שבר את ליבו של האמריקני הפטריוט. כל מטח שלוש יריות הכבוד הרעיד את ליבם של הצעירים שידעו ופחדו שגם לכל אחד מהם יגיע הכבוד הזה. כל דגל שקופל ונמסר לידיה של האם השכולה סחט דמעות בכל בית ברחבי ארצות הברית.

תנועות המחאה הקיפו את כל שכבות הציבור. היו כאלה שההתנגדות לעצם המלחמה הוציאה אותם לרחובות. היום היו קוראים להם "סרבני מצפון". היו כאלה שהפחד הוציא אותם לרחובות ובמקרים רבים גרם גם לבריחתם אל מחוץ לגבולות ארצות הברית כדי להתחמק מהגיוס. היום היו קוראים להם "משתמטים". והיו עוד אין סוף קבוצות ואירגונים שהפגינו את התנגדותם למלחמה שמטרתה לא היתה ברורה להם. בין אם מתוך אמונה ותמיכה בבדלנות  שהיתה טבועה עמוק בתודעתם ובמסורת הלאומית שלהם. ובין אם מתוך הזדהות פוליטית ושמאלנות, דבר שלא יכול היה להיות בתקופה קודמת, אפילו במדינה שהביאה את הדמוקרטיה לרמות הגבוהות ביותר והפכה את חופש הדיבור לרמת דיבר הכתוב כאחד מעשרת הדיברות.

 כל תנועות המחאה וההתנגדות למלחמה,  זכו לפופולריות ואהדה בכל שכבות הציבור אך בעיקר בקרב הדורות הצעירים. לעומת זאת מי שגילה הזדהות עם המלחמה בין אם מתוך הכרה אידאולוגית והתנגדות לקומוניזם ובין אם מתוך אמונה בעליונותה המוסרית של ארצות הברית כמגינה על החופש הכללי והאישי שהם אבני היסוד של החברה האמריקנית.

חיילים שחזרו הביתה ולא חשוב באיזה מצב, מי שבא הולך על רגליו, או  מדדה על פרוטזות. מי שבא נישא על אלונקה או נוסע בכסא גלגלים. התקבלו בבוז הגובל בשינאה. מי שהביע הזדהות חיובית עם המלחמה ומטרותיה "זכה" לביקורת ארסית ולקיטונות של קללות ונודה מחברתם של בני גילו שהיו נגד המלחמה. בזכות התקשורת שהיתה לאגרסיבית יותר ויותר גם הצד הזה של המצב הוכנס מיידית לביתו של כל אזרח אמריקני.

העולם, הפך בקצב מהיר להיות "כפר גלובלי" את מה שראה האמריקני, ראה גם כל העולם כולו.

התקשורת, כצינור מידע דו כיווני הביאה את מחאת הציבור גם אל תומכי המלחמה וגם אל המנהיגות הפוליטית. לחץ ציבורי הולך וגובר דרש את הפסקת המלחמה ויציאת הכוחות מווייטנאם ואת "החזרת הבנים הביתה" סיסמה שדיברה אל ליבם של האזרחים שצרפו את מחאתם להפעלת לחץ על השלטון והצבא.

יתכן ואם הצבא היה מביא את המלחמה לכלל הכרעה וניצחון, לא היה נוצר הלחץ הזה. אך מאחר שעל אף היתרון הצבאי האדיר לא הצליח הצבא, שהפעיל את כל האמצעים העומדים לרשותו, אפילו עד שיקולים לשימוש בנשק אטומי טקטי ( לא אסטרטגי ולא כאן המקום לפרט את ההבדל). שימוש שלא נעשה, אולי מתוך זכרון תוצאות פצצצות האטום שהוטלו על יפן ושהביאו להכרעה ולסיום מידי של המלחמה.

הלחץ הציבורי בארצות הברית לא הכריע את כוחות הווייטקונג. הוא הכריע את המנהיגות הפוליטית האמריקנית. יציאת חיילות ארצות הברית מווייטנאם זכתה אף היא לסיקור תיקשורתי רחב. היה זה אחד המחזות הבזויים והמבזים ביוחר בהיסטוריה של ארצות הברית לא הייתה זו יציאה, הייתה זו בריחה של צבא אחוז אימה. כמויות אדירות של ציוד מלחמתי הושארו מאחור. גרוע מכך היתה הפקרת בני הברית הוויטנאמים, נטישתם לחסדי מתנגדי ארצות הברית שידעו לבוא חשבון עם משתפי הפעולה. הנורא מכל בעייני האמריקנים היה השארת מספר רב של חללים מבלי להביאם הביתה.

יציאה זו קבעה את מעמדה של ארצות הברית בעולם. היא איבדה את אמינותה בעייני כל בן ברית אפשרי בעתיד. היא איבדה את ההרתעה שהיתה לה כמעצמה החזקה ביותר.

מאז מלחמת ווייטנאם היתה ארצות הברית ועודנה, מעורבת במלחמות נוספות. ארצות הברית שלאחר העלמות ברית המועצות נשארה מעצמת-על יחידה. נתקלת שוב ושוב בקשיים לקיים את מדיניותה הגורסת הקמת קואליציות בינלאומיות. במלחמות העיקריות בהן היא מעורבת משרתים, אמנם, גם כוחות נוספים, אך הם מצומצמים לפעמים עד כדי גיחוך.

 ארצות הברית מנהלת מלחמות , בו זמנית , באפגניסטאן ובעירק, בהן מעורבים חיילים רבים וזאת בנוסף למספר רב של מלחמות מקומיות בקנה מידה קטן. כל אלה מותחים את כוח הצבא האמריקני ואת כושרו לגייס כוחות נוספים, עד קצה גבול היכולת. התוצאה היא שוב אי יכולת להכריע ולנצח. מחד, מעורר הדבר שוב התנגדות ציבורית למעורבות הבנים במלחמות שסופן ומחירן אינו נראה ומאידך יורדת אמינותה של המעצמה הגדולה והיחידה בעולם, כמי שאפשר לסמוך עליה.

יחד עם זאת נראה כי "הצלחת" תנועות המחאה להשפיע ולהכריע על המדיניות העולמית של ארצות הברית בווייטנאם "הבהילה" במידת מה את הציבור הכללי. ההצלחה הזו שוב לא חזרה על עצמה במילחמות העכשוויות וביחוד לא במלחמה המתמשכת, ללא ניצחון מידי ועם מספר רב של הרוגים ופצועים, בעירק. גם מאמציה הבילתי נילאים של                        אם שכולה, לקיים הפגנות ברחבי ארצות הברית , כולל לפני חוותו של הנשיא ג'ורג' בוש, לא נושאים תוצאות.

אני חושב כי הפנמת תוצאות המחאה שהביאה לריסוק החברה האמריקנית, יותר מאשר עצם ההפסד במלחמות, הוא שמפחיד את האמריקני הממוצע. אולי גם ההכרה באינטרס הישיר של העולם המערבי, קרי ארצות הברית, הזקוק לנפט המצוי בעירק, לעומת איזה שהיא מלחמה אידאולוגית אמיתית או מדומה, מחליש בצורה זו או אחרת את הרצון לסיים את המלחמה בעירק, אם כי המלחמה הביאה לירידה כמעט חסרת תקדים בפופולריות של הנשיא.

כאמור, כבר מימיה הראשונים של התנועה הציונית ומגמתה להקים את הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, התרכזה פעילות  התנועה ברכישת קרקעות בארץ ישראל, דבר שהתאפשר רק על ידי הפעלת השפעה, בעיקר כספית על האפנדים, שבנוסף להיותם בעלי הקרקעות, היו גם בעלי השפעה פוליטית/שיבטית. דרך פעולה זו של התערבות במבנה החברתי שהיה קיים באיזור.

דרך פעולה זו היא פועל יוצא של המצב הפוליטי שהיה קיים באיזור גם לפני תחילת הפעילות הציונית ולמעשה הוא נמשך עד ימינו אלה בשינויים כאלה ואחרים. המציאות חייבה כושר תימרון ושיטות השפעה שקיימות גם במקומות אחרים בעולם, כולל את דרכי הפעולה של האמריקנים במזרח הרחוק. יש הרוצים מסיבות שונות לקרא לזה דיפלומטיה. בהקשר זה ברורה גם האימרה ש"מלחמה היא דרך שונה של דיפלומטיה, ו/או צעדי המשך של משא ומתן במקום בו הדיפלומטיה נכשלה".

המזרח התיכון היה מאז ומעולם איזור לא מגובש ולא יציב. דבר שמחד איפשר את חדירתה של הציונות וכמובן מאוחר יותר של מדינת ישראל אל ארץ ישראל ומאידך עורר תמיד התנגדות של תושבי האיזור הקרוב ושל  בעלי אינטרסים לאומיים, דתיים ואחרים במזרח התיכון ובמקומות רחוקים יותר לחדירה זו.