16.12.03

עולם חדש נברא הקשיבו

 

"ולפעמים החגיגה נגמרת

כיבוי אורות, החצוצרה אומרת

שלום לכינורות, אשמורת ראשונה

נושקת לשלישית

לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית"

ראו את גדולתה של השירה. איך אותן מילות שיר יכולות לשדר אופטימיות ואיך הן יכולות להתייחס לכמעט טרגדיה.

אני בספק אם הוא מסוגל לשיר את המנגינה, אבל אני בטוח שאת המילים האלה, משירה של נעמי שמר, הוא חייב להכיר.

זהו! החגיגה בז'נבה נגמרה. מה זה חגיגה?! טכס חלוקת פרסי האוסקר מחוויר לעומתה. אז זהו, כבו האורות וכבו המאורות. עוד איזה לחיצת יד פה ושם. היו שאמרו דברי הערכה. היו הרבה שמתחו ביקורת. כמה חבל, נאלמו החצוצרות ונדמו הכינורות ולילה אפל ירד לכסות על הפארסה. וכבר אשמורת ראשונה נושקת לשלישית וה"שחר" עולה. אבל "שחר", זוהר ככל שיהיה, הוא רק רגע מעבר בין לילה שחלף ויום חדש. יום שבו כל קסמי הלילה שעבר נמוגים, נעשים גלויים ומאבדים מזהרם האמיתי או המזויף. לילה שהיה כולו לממלכת החלומות, שצריך להתעורר ממנו ולראות את המציאות. להתמודד עם המציאות. סתם יום של חול שבו, לפעמים, צריך להתחיל את הכל מבראשית.

מי כמוהו צריך להכיר את זה. כמה פעמים כבר ניעור מחזיונות לילותיו אל מציאות של היום שאחרי. ניעור אבל לא למד שום דבר.

חוזה בלתי נלאה!

לא נלך רחוק מדי. היה לנו הסכם אוסלו. נו, אנחנו יודעים לאן זה הגיע.

הוא היה פעם חבר מפלגת העבודה. לא סתם איזה חבר מן השורה. חבר בכל מיני חוגי מחשבה שנעלמו עם משב הרוח. לקח הרבה זמן למנהיגות מפלגת העבודה להכיר בכך שהוא גורם רק נזק. אפילו הפטרון שלו לא הצליח להציל אותו. נו, אנחנו יודעים לאן הגיעה מפלגת העבודה.

דרך אגב, מישהו זוכר את אבו מאזן? בטח. יוסי זוכר אותו. אבל אני חושב שאבו מאזן היה שמח לא לזכור את יוסי. אבו מאזן הגיע אפילו להיות כמעט ראש ממשלה של כמעט מדינה פלשתינית. נו, אנחנו יודעים לאן הגיעה המדינה הפלשתינית ולאן הגיע אבו מאזן (באמת לאיפה?).

רק אלוהים ויוסי שריד יוכלו לומר למה הסכימו לקבל אותו לשורות מר"צ כשעוד היו השורות ארוכות (אותו ואת יעל דיין, שני נידחי מפלגת העבודה). רק קיבלו אותו והופ. במכת בחירות אחת ...

נו, אנחנו יודעים לאן הגיעה מר"צ.

אבל גיבורנו לא מרים ידיים. הוא קם בבוקר ומתחיל מבראשית. "שחר" חדש מפציע. אבל כבר אמרנו ששחר זה רק רגע של מעבר בין הלילה והיום. יוסי הוא בחור אינטליגנטי. גם הוא ידע ש"שחר" זה לא משהו רציני שמאריך להתקיים. מהר מהר הוא ותנועתו מצטרפים לשאריות מר"צ (ואני חשבתי שהוא כבר הצטרף למפלגה לפני כן) ויחד הם מצאו איזה יע"ד חדש משותף. רק שיעד זה דבר שצריך לשאוף אליו וצריך לעבוד קשה כדי להשיג אותו. נו,  יע"ד זה לא מתאים, אז שיהיה יעו"ד. אתם יודעים מה זה שיש יעוד בחיים?! זה :

י-שראל. ע- ובדת. וד-מוקרטית. מה אומר לכם? זה היה כדשן לעצמותי. זה היה ממש חלום רטוב. סוף סוף תהיה לנו מפלגה עובדת ודמוקרטית. בעיני רוחי כבר ראיתי פלוגות פלוגות של ישראלים בצווארונים כחולים (כאלה כמו שיש לעמיר פרץ). אנשי עמל ויזע שיכולים להקים בישראל חברה חדשה, פרודוקטיבית, של צדק סוציאלי. ראיתי פלוגות פלוגות צועדות בסך, מניפות ים של דגלים. לא דגלים אדומים חס וחלילה, דגלים לבנים של טוהר. ומה ראיתי? פלוגות פלוגות של ישראלים בצווארונים לבנים. מיד נזכרתי שדגלים לבנים הם דגלים של כניעה. אבל כמו שראינו בסרטים, אף פעם הדגלים הלבנים האלה לא היו ממש דגלים, אלא היו סתם סמרטוטים שהגיבורים העייפים קשרו לקצה של איזה מקל עקום.

אחוז אימה מיהרתי לחזור אל עולם החלומות. ובחלום נשמעה דפיקה בדלת ובחוץ עמד דוור שהושיט לי בהתנצלות מעטפה גדולה ובה עותק של הבנות ז'נבה ואמר שהוא באמת מבקש סליחה שהעותק הגיע רק עכשיו ושזה בגלל שהבטיחו לשלוח את זה לכל בית בישראל וגם בגדה וברצועת עזה. ושהתעורר קושי בלתי צפוי כי ברוב הבתים תיבות הדאר הן קטנות מכדי להכיל דבר כזה גדול, גם הצורה וגם התוכן. כדי שלא אהיה עצוב כל כך מיהר לנחם אותי שמאחר שההבנות כבר לא שוות שום דבר, מצורף אליהן דיסקט חדש וחשוב מאד. מיהרתי ובשימחה הנחתי למזכרת את העותק מאחרי הספרים שעל המדף העליון, אלה שאף פעם לא נוגעים בהם ושהאבק משווה להם מראה של חשיבות. הנחתי את הדיסקט על הפלייר והשתרעתי בעונג על כורסת הטלויזיה. " קום בחור עצל וצא לעבודה!" צעק עלי הדיסקט. חייכתי לעצמי: באמת חוש הומור לא נורמלי. איזה עבודה?! אני הרי מובטל מכורח המציאות ומרצוני החופשי. אחר כך סיפר לי הדיסקט ש"העבודה היא כל חיינו ומכל צרה תצילנו" אז אני שרתי לו בחזרה ש"העבודה היא לא ארנבת, היא לא תברח ואפשר לשבת" אבל קמתי והלכתי למטבח להכין לי ספל קפה והשארתי את הדיסקט להמשיך ולשכנע את עצמו. כשחזרתי הדיסקט רק צירצר לעצמו. רציתי להוריד אותו ולשים איזה מוסיקה אבל פתאום הוא התחיל לדבר. הוא אמר לי שהוא מתנה בשבילי מהמפלגה החדשה. מפלגה סוציאל- דמוקרטית יהודית. שהכל בה מקורי ושהיא תהיה מפלגה עם יעו"ד. הוא אמר לי שהמסגרת כבר קיימת. שהכל ברור. שהכל סגור. כמו בהבנות ז'נבה. שהכל סופי וששוב לא יהיה מקום ולא יהיה צורך באיזה שהיא מפלגת שמאל קיקיונית. כי מפלגת "יעו"ד" היא מפלגת השמאל היחידה, האמיתית. שיש לה כבר דגל, דגל לבן. לא איזה דגל אדום מדם. ושיום חג העבודה שוב לא יהיה האחד במאי אלא בשלושים וחמישה במאי (ספר נחמד של אריך קסטנר שכדאי לקרא אותו כדי לחזור אל המציאות). למפלגה יהיה מנהיג אחד שיבחר במפקד חברים דמוקרטי. וכדי שהדמוקרטיה לא רק תיעשה אלה גם תיראה, יוכלו עוד חברים להיאבק על המנהיגות. אבל כבר ידוע מראש שמי שייבחר זה יוסי כי הוא מביא איתו ארבעת אלפים חברים למפלגה החדשה. 'מדהים' חשבתי לעצמי. 'ארבעת אלפים!' אחר כך חשבתי שארבעת אלפים קולות זה משהו כמו עיירת פיתוח או איזה כפר ערבי. נרגעתי. אני יודע שבמקומות כאלה הכל נעשה במסגרת דמוקרטית- חמולתית ושהכל סגור מראש. 'ואם לא', אמרתי לעצמי, 'אין מה לדאוג. הרי אם יוסי לא ייבחר אז מחר יש יום חדש והוא יתחיל מבראשית'. פתאום נגמר הדיסקט. חשבתי שאין לדיסקט יותר מה לומר או שלא הבנתי נכון את הדברים. שמהרגע שיוסי ייבחר, שוב לא יהיה צורך להמשיך ולהסביר. "והימנון?!" הזדעקתי. "מה עם הימנון?" ומבלי שרציתי בכך התעורר בי שיר ישן "על בריקדות קומו העפילו. קומו עלו נא צבא עמלים" רק אחרי זה הרגשתי כמה אני עייף מכל זה. לא הבנתי למה התרגשתי כל כך. הרי ברור  שמרגע שיכבו האורות ימצא יוסי משהו חדש שיעמיד אותו באור הזרקורים. ואם לא יהיו זרקורים הוא יחזיק מעל לראשו פנס כיס ולאורו יציג לנו איזה רעיון חדש.

באמת, למי יש כוח להתרגש כל פעם מחדש.

אז יוסי. אולי תניח לנו. למה שלא תלך הביתה. אתה יכול להתחיל לכתוב זכרונות. אל תחכה עד שתגיע לגיל שבו תשכח את הזכרונות של עצמך. ואם אתה חושב שאתה עוד צעיר מדי בשביל לכתוב זיכרונות, אז למה שלא תתחיל, גם אתה, לכתוב שירים.

 

 

 

ראו כתבה "פינת הילדים"