2003

 

               היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו

              

 

פתאום, תוך כמה שבועות, הפכו כל הנמרים לכבשים. זה בהחלט מעורר חשד ומעלה ספקות. האם היו כל אלה נמרים שהעלו על עצמם עור של כבש, או שתמיד היו כבשים שהעלו על עצמם עור נמר. למי שלא אוהב דוגמאות מעולם החי נומר לרגע, כדי שנשאר "פוליטיקלי קורקט", שמה שיבוא אחר כך הוא, שכל מי שחשבנו שהוא שחור, אולי לא לפי צבע העור אלא רק בעל נשמה שחורה, הוא בעצם לבן, אולי לא צח כשלג, אבל הרבה יותר לבן מאשר שחור.

החשש העיקרי שלי, חשש שגובל בפחד, הוא שלמען האמת אנחנו כולנו כבשים. עדר ללא רועה שמרוב מבוכה מוכן לרוץ אחרי כל מי שמציג את עצמו כרועה, כמנהיג. רצים פעם לימין ופעם לשמאל כך שבפועל אנחנו נשארים לעמוד באותו המקום. אנחנו לא מתקדמים לשום מקום וגרוע מכך, אנחנו רק נסוגים לשום מקום.

אנחנו מכירים את הנמר. אנחנו עוד זוכרים אותו מ- 1948. אנחנו זוכרים את הנמר הנורא מספר 101. זוכרים אותו מ-1956. מ-1967. מ-1973. מ-1983. זוכרים אותו כשעשה "סדר" ברצועת עזה. כשהבטיח לעשות את אותו ה"סדר" תחת הכותרת "שלום וביטחון". תמיד האמנו לו, כי על נמר שכזה, נמר עם תעודות, אפשר לסמוך. גם כשהופיע כסבא טוב, מתהדר בעור של כבש, (יש לו הרבה כאלה בבית) האמנו לו. רק חייכנו לעצמנו כיודעי דבר, יודעים שזו רק כסות ושמתחת לעור הכבש חי ונושם ומשחיז שיניים, אותו הנמר שהכרנו מאז ומתמיד. כשדיבר על "וויתורים כואבים" סמר עורנו מפחד כי אנחנו יודעים שנמר פצוע ואחוז כאבים, הוא הרבה יותר מסוכן מסתם נמר. הוא בלתי צפוי. אפילו לו עצמו קשה לצפות מה הוא עומד לעשות. מי היה מאמין שידבר על "כיבוש" כעל דבר שלא צריך לעשות ולא כעל דבר שהוא משאת נפש אישית ולאומית (לפעמים זה אותו הדבר). מי היה מאמין שידבר על "מאחזים" כעל דבר שצריך להוריד ולא להעלות. מי היה מאמין שיאמר שצריך להזיז יהודים ולא לטרנספר ערבים.

 בכלל פעם האופנה היתה להיות "נמר". מי לא היה נמר? עמי איילון היה נמר. ראשי השב"כ (כן, כל הרביעיה  הזו) היו נמרים. הרמטכ"ל? מה השאלה? הרמטכ"ל היה תמיד מלך הנמרים. אפילו מצנע הצנוע היה  פעם נמר.

לאחרונה נעשה מכוער ומפחיד להיות נמר. אתם יודעים: "פושעי מלחמה". "רוצחים". "בית הדין הבין לאומי" בהאג. בית המשפט בבלגיה (מעצמה עולמית). אז כל הנמרים האלה ממהרים לטשטש ולמחוק את חברבורות ההסוואה. כולם רוצים להיות כבשים. ממש עדר שלם. צריך להזהר מ-"כבשים" שכאלה. בלי חברבורות, איך נדע מה הם באמת. הבאמת הפכו את עורם או שאולי רק החליפו את ההסוואה המנומרת. אפילו זה שהיה עד היום "פודל", גם הוא החליף את עורו. בשבילו זה לא היה קשה במיוחד. בסך הכל החליף פרווה מסולסלת של פודל  בעור של טלה ורץ לרעות בשדות זרים. שם עוד יש מי שמוכן להקשיב ולשמוע את הפעיות שלו.

כדאי שניזהר גם מהנמרים וגם מהכבשים. אל נלך אחריהם כצאן לטבח. העם היהודי כבר היה במחזה הזה יותר מפעם אחת.ומי שמאמין שביום ההוא יגור זאב עם כבש וגדי עם נמר ירבץ, שיזכור שנמר הוא נמר וכבש הוא כבש.

והכושי, מה עם הכושי? האם יחליף את עורו? כושי זו מילה לא יפה. שחור זה יפה. אתם יודעים: "שוורצה" . "ערבר". השחורים האלה. הערבים האלה. בושה למי שמשתמש במילים האלה. האם הם האמת מוכנים להכיר ולקבל ברצון את היהודים-ישראלים-ציונים במזרח התיכון "שלהם". מי היה מאמין שהסמל של העם הפלשתיני, של הישות הפלשתינית, יאסר ערפאת, יכריז שהוא מכיר בריבונות יהודית ברובע היהודי ובכותל המערבי בירושלים שהיא "בירת פלשתין". הוא לא אמר ריבונות "ישראלית" או "ציונית". זה יותר מידי בשבילו ולא רק בשבילו. האם מישהו רוצה להאמין ש" הכושי" (רק לצורך הציטוט) הזה באמת החליף את עורו. כדאי שכולנו נלמד כי כמו שנמר נשאר נמר, עם חברבורות או בלי חברבורות ככה גם שחור לא מחליף או עורו ונעשה לפתע לבן. שחור נשאר שחור (ותסלחו לי על הביטוי הגזעני).

וביום ההוא, בו נלמד לכבד את הנמר כנמר ואת הכבש ככבש ואת השחור כשחור, אולי ביום ההוא נדע איך לדבר האחד עם השני ולחיות ביחד בלי לטרוף האחד את השני.