הלם קרב – חלק א'                                                         2009 -10 -11

אומרים המומחים כי הלם קרב יכול להמשך כל החיים.

אומרים המומחים כי הלם קרב יכול לקרות עוד  בזמן הקרב.

אומרים כי הלם קרב יכול להיות רדום ולהופיע אחרי תקופה קצרה או ארוכה.

יש מומחים שאומרים שאפשר להבריא מזה ויש אומרים כי לא, וכי אפשר רק להדחיק את זה.

ויש אומרים כי בכלל אין דבר כזה.

אף אחד עוד לא אמר שיכולים ללקות בהלם קרב מי שלא השתתפו בקרב כל שהוא.

אף אחד עוד לא אמר שיכולים ללקות בו מי שאין להם מושג מה זה קרב.

אני לא רוצה שיהיה מישהו שייפגע מהדברים שיבואו בהמשך. כל מי שלקה בהלם קרב, ליבי ליבי לו. אני מכיר גם כאלה שטוענים כי לקו בהלם קרב, אז גם אם אני לא מאמין להם, לבי לבי להם, בין אם לקו, ויותר מכך -- אם לא לקו והם "מתקשטים" בנוצות לא להם, ויהיו הסיבות לכך אשר יהיו.

חודש אוגוסט 1945 ... העולם לקה בהלם קרב.

אף אחד לא יודע ולעולם העולם גם לא ידע כמה אנשים בעולם לקו בהלם קרב בין 1939 -9 - 1 לבין 1945 – 8 - 6 . בין היום בו פרצה מלחמת העולם השניה ליום בו החלה הפצצת יפן בפצצות האטום, הפצצה שהביאה לסיום המלחמה הזו. ולו מהסיבה הפשוטה שהמושג הזה עוד לא היה בשימוש רחב בימים ההם.

מה שבטוח הוא שבין אם היה או לא היה קיים המושג הזה, העולם לקה באותם ימים בהלם קרב. ומאז, כפי שיוסבר בהמשך, פועל העולם כאילו הלם הקרב שנוצר אז מכתיב לעולם כל מיני חוקים, הנחיות, זכויות כנגד זכויות של אחרים, כאשר תמיד יוצרי החוקים האלה מגדירים את עצמם כאנשי המוסר, לא רק יוצרי המוסר אלא גם שומריו. וככאלה הקנו לעצמם גם את הזכות ואת המעמד לחקור, להאשים, ולהעניש את כל מי שהם ימצאו לנכון לחקור ולהאשים, ובשנים האחרונות-- גם להעניש. אם נשווה את זה למערכת החברתית התקינה הקיימת  בעולם, הרי שהם, בניגוד למערכת שכל חברה אמורה לחיות לפיה, הם גם מאשימים, חוקרים ומענישים את האוביקט שעלה בחכתם, או אם תרצו, שנלכד בקורים שהם טוו וממשיכים לטוות בזמן ביצוע התהליך.

הלם הקרב היה ברוב המקרים מנת חלקם של הבודדים. הטראומה – "הלם קרב" – יוחסה בעיקר לחיילים שהיו בשדה הקרב. אני אומר חיילים. פעם מקובל היה לחשוב שחייל זה או אחר, חייל שהגיב בצורה חריגה, חייל שנהג לא כמו חבריו ליחידה, חייל שלקה בהלם הוא בעצם פחדן, או אולי פרזיט, שברוב המקרים היה גם אגואיסט, כזה שיעשה הכל כדי להשתמט מהקרב, לברוח מהסכנות ולא איכפת לו לנטוש את חבריו הנלחמים הנפצעים והנהרגים, העיקר, להציל את עורו. במקרים רבים היה חייל שכזה נחשב ל"ארטיסט" ולכן גם זכה להתייחסות מעליבה, משפילה ומנדה.

איזכור החייל בלשון יחיד בא להדגיש כי הלם הקרב היה "אינדיווידואלי" כמו החייל שלקה בו. להלם הקרב לא היה מקום במקום שבו מתגבשת אחוות הלוחמים. לא היה לו מקום במקום שבו איכות הלוחמים היא במידה רבה מה שיוצר את רוח הקרב, דבר שהיה מצוי בעיקר ביחידות העילית הלוחמות. "אצלנו אין הלם קרב!" יכריזו הלוחמים ביחידות האלה בגאווה, אותה הגאווה שהיא הבסיס ל"גאוות היחידה" שבתגובת שרשרת יוצרת את ההילה סביב היחידה, את ההקפדה על הישגיות שלפעמים גוררת הפקרות, אך יחד עם זאת היא זו המביאה את האיכות.

אווירה שכזו, התייחסות היחידה (הכלל) ליחיד כפי שהוזכרה מקודם, העמידה את היחיד שלקה במצב בלתי נסבל. הוא לא היה יכול להרשות לעצמו להיכנע למצבו. הבושה, הרצון שלא להיות מנודה ומורחק מחבריו, ואפילו הפחד שלו מלהודות בפני עצמו במצבו דחפו את החייל הפגוע להמשיך ולנסות ולתפקד כפי שנדרש ממנו ומכל חבריו. דבר זה רק החמיר את המצב והעמיק את עומקו והעצים את עוצמתו של המשבר על כל ההשלכות שינבעו ממנו בעתיד.

מאז שהחברה האזרחית והצבאית החלו להיות מודעים לתופעת הלם הקרב חלו שינויים רבים ומאוד משמעותיים הן באופי ובמהות המלחמות, כמו גם באופי, בתוצאות הלם הקרב ביחיד, וכפי שיפורט בהמשך גם בתופעה שאני מגדיר אותה כ"הלם קרב קולקטיבי" ובטיפולה של החברה בסוגים השונים של הלם הקרב.

אינני מומחה במהות ובהיקף הטיפולים השונים המתיימרים לענות לסוגי התופעות השונות הן ביחיד והן בחברה ככלל, אולם כעומד מהצד ומשקיף על הדברים, לא אטעה אם אומר כי לדעתי רמת המודעות לתופעה חרגה גם מהיקף התופעה וגם מחומרתה. בהתאם, הגיעו הטיפול והפתרונות הניתנים לרמות אבסורדיות שנזקן גדול מתועלתן.

מלחמות היו ויהיו. מאז ומעולם וכנראה כי גם לעולם. מלחמות אינן דבר המיוחד לבני האדם. ישנן מלחמות בין בעלי חיים וישנן מלחמות גם בין צמחים. אפשר לומר כי מצב מלחמה הוא המצב הטבעי בין כל מה שיש בו חיים שיש בו תחרות על מרחב מחיה, על מקורות שמספק הטבע ועל מקורות שהם פרי פיתוח של בני האדם. מצב של אי-מלחמה, או אם תרצו לומר מצב של שלום, הוא המצב הלא נורמלי,הלא טבעי. מצב של שלום אם כן, הוא אולי מצב של שביתת נשק היכול לנבוע או מאדישות או מחוסר אינטרסים מנוגדים. ישנם גם מקרים של שלום הנובע מסימביוזה מקרית או מכוונת.

אם אינני טועה, ייחסו למקיאבלי את האמירה ששנים ללא מלחמה הן דפים ריקים בספרי ההיסטוריה. אני מטיל ספק בכך, אך ייתכן וכך היה המצב באיטליה, בפירנצה, או בעולם אותו הכיר מקיאבלי. מבט על ההיסטוריה הגלובלית יגלה לנו כי בספרי ההיסטוריה אין אף דף ריק, וסביר להניח שלא נמצא אפילו שורה אחת ריקה.

במקביל למלחמות נוצרו גם "חוקי מלחמה". חוקי המלחמה אינם שוללים את עצם קיום המלחמה והם מתייחסים למה שאסור או מותר לעשות לצדדים הלוחמים. כלומר, מישהו, יחיד או גוף, החליטו לקבוע כללים למלחמה והצליחו לתת לכללים האלה מעמד של "חוקים" שבדרך כלל ענו והתאימו לדעות ולאינטרסים של בעלי הכוח.

כבר בתנ"ך אנו מוצאים חוקי מלחמה, חוקים אשר חלק מהם אפשר להשליך על המלחמות בימינו אלה. חלק לחיוב וחלק לשלילה. את עיקרי הדברים אפשר למצוא בספר דברים פרק כ' והלאה. אולי מהאמור בפתח הדברים אפשר ללמוד כי מאז ועד לימינו אלה, כל העם צבא, על אלה המתגייסים ועל אלה שהם בעלי פטור.

כלומר, את המלחמה עושים מי שהם אזרחים שבזמן מלחמה הם מגויסים ועם סיומה הם חוזרים להיות אזרחים. אי לכך: "... והכית את כל זכורה לפי חרב" (פרק כ' פסוק 13 ).

 בהמשך אנו קוראים דבר אשר כיום היה מעמיד על הלוחמים והכובשים את כל העולם כולו: "רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבז לך ואכלת את שלל איביך..." (פסוק 14 ). לא רק באדם ובבהמה מדובר: " ...כי תצור אל עיר ימים רבים... לא תשחית את עצה... כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה... רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר..." (פסוקים 19, 20,).

מאידך, בפרק הבא (כא', פסוקים 10 והלאה) מופיע חוק הומני שלא כדרך הימים ההם: "...כי תצא למלחמה על איביך... ושבית שביו: וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה:... והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כך תבוא אליה ובעלת והיתה לך לאשה: והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף..." (פסוקים 10 עד 14 ).

בתנ"ך אנו למדים על צורת לחימה אחרת שלא באה במקום מלחמות האזרחים רבות המשתתפים והנפגעים, אלא בו-זמנית להם: היו אלה מלחמות "איש הביניים", בהן כל צד במלחמה היה בוחר לו איש מלחמה ותוצאות המלחמה ביניהם חייבו את שני הצדדים. הקרב המפורסם בתנ"ך הוא הקרב בין דוד וגלית.

מאות שנים רבות מאוחרות יותר חלו שינויים באופי הצבאות הנלחמים ובטקטיקות המלחמה. הכוחות הנלחמים היו מוגדרים יותר, לובשי מדים, ומצויידים בנשק אשר סופק ללוחמים ע"י שליטים ברמות שונות, החל מבעלי אחוזות או שליטים מקומיים ועד למלכים שהלוחמים היו נתיניהם. בשלב הזה היו הלוחמים נפרדים מהאזרחים שהיו אף הם נתיני השליטים אולם לא לקחו חלק בלחימה, אם כי שילמו מחיר כבד, תרתי משמע, הן כדי לממן את המלחמות והן ע"י נשיאה בתוצאותיהן. גם למלחמות אלה היו חוקי מלחמה משלהן.

בכל המלחמות האלה לא דובר ולא סופר ולא הוזכר, אפילו ברמז, על קיומו של הלם קרב. תמיד דובר רק על מעשי הגבורה, האמיתיים והמדומים מחד ועל הכשלונות והתבוסות מאידך.

אין לי ספק כי בתבוסת חילות נפוליאון ברוסיה היו תופעות רבות של הלם קרב בו לקו החיילים. אולם, אף כי אין לי דרך להוכיח זאת, אני מניח כי כבר היתה מורגשת התופעה לה אני קורא "הלם קרב קולקטיבי". סימנים ותופעות, שאולי עוד אין להם ביטוי פורמאלי, הופיעו בוודאות במלחמת העולם הראשונה. הייתה זו המלחמה הראשונה בה נעשה שימוש ראשון באמצעי לוחמה המוניים שהדהימו לא רק את החיילות הלוחמים אלא את העולם כולו.

על העובדות והמציאות בהן נוהלו המלחמות בקֶרֶב אוכלוסיות רחבות של אזרחים לא היתה פליאה, לא היה עירעור ולא התעוררו שאלות מוסריות שהביאו למעשים מיוחדים, וזאת על אף כי כבר היו קיימות אמנות ז'נבה הראשונות.

שני דברים (ישנם גם דברים נוספים) נחשבים למאפיינים את המלחמה הזו: מלחמת התעלות והשימוש בגז רעיל. השימוש בתעלות חזר גם במלחמות הבאות, אם כי לא בצורה ובמשך-זמן כפי שהיה הדבר במלחמה הראשונה. אולם השימוש בגז רעיל היה בעצם חד-פעמי (אם כי ידוע על שימוש בגז במידה מצומצמת מאוד של צבא עירק כנגד אוכלוסיה כורדית). אני מרשה לעצמי לומר כי השימוש בגז יצר את הלם הקרב הקולקטיבי בפעם הראשונה בהיסטוריה.  התוצאה הראשונה של הלם קרב זה היא כי עד היום ובכל המלחמות ובכל המדינות לא העז אף אחד לעשות שימוש בגז וכל העולם אחוז חרדה לעצם המחשבה על אפשרות שכזו.

התוצאה השניה היא בעלת משמעות הרבה יותר עמוקה ומהותית. היו מלחמות שהסתיימו בתבוסות ובנסיגות המוניות של הצבאות המובסים. אולם כאן מדובר בנטישה הולכת ומתרחבת של יחידות צבאיות את החזית. יחידות שחוזרות הביתה ומביאות איתן את הצלחת המהפכה הרוסית ואת השינוי האדיר של העולם, שעמד בפעם הראשונה בפני האידאולוגיה והמשטר הקומוניסטיים. ואין זה המקום לנתח את התפתחות הקומוניזם העולמי.

כאן גם לא המקום לנסות ולהבין את השינוי שעבר כל העולם, על הקמת האירגונים הגלובליים. על חוקי המלחמה החדשים שהעולם רצה לחוקק אותם מחד, חוקים שכמעט כולם הופרו ע"י אותן מדינות שחוקקו אותם מאידך, כאשר החוקים לא תאמו את האינטרסים של אותן מדינות ושהאירגונים לא סיפקו את הסחורה שלשמה הם הוקמו.

צריך להיות ברור כי האינטרסים השונים, בהתאם לשיקולים פוליטיים הנתמכים ע"י עוצמות צבאיות שמחוץ לשטחים שנאלצו להתגבש מחדש, הביאו להקמת כל האירגונים, חקיקת כל החוקים, הקמת כל הוועדות ש"בישלו" את כל ההסכמים וכל האמנות, כל החתימות של אלה שנאלצו לחתום ולא רצו, כל החתימות של אלה שאילצו את הלא-מסכימים לחתום.  אינטרסים אלה גרמו גם לשינויי הגבולות שנבעו משינויים פוליטיים שונים.  אלה הביאו למציאות פוליטית ולאומית חדשה, שענתה על שאיפותיהם של חלק מהגורמים ושנדחתה ע"י חלק אחר של הגורמים. אינטרסים אלה הובילו גם לטרנספר של אוכלוסיות בעלות גוונים אתניים שונים מטריטוריה לטריטוריה כדי ליצור מסגרות מדיניות שונות וחדשות.

אפשר לומר כי הלם הקרב של המלחמה עצמה היה כל כך חזק ש"האפטר-שוק" של ההלם הראשוני גרם לעוד סדרות של של הלמי קרב. סדרות שזעזעו את העולם, וביחוד את אירופה, עד לפרוץ מלחמת העולם השניה שהיתה ללא ספק תוצאה של ההלם בצורותיו הרבות והשונות שנבעו ממלחמת העולם הראשונה. הלם הקרב של המלחמה השניה עתיד להעמיד בצל את כל ההלמים והמשברים שהעולם רק התחיל להכיר אותם.

לכאורה היה העולם צריך ללמוד ולהסיק מסקנות ממלחמת העולם הראשונה. לא כאן המקום לפרט את כל ההסכמות וההסכמים שהושגו בעקבות המלחמה. מה שצריך היה להיות ברור הוא כי מהלם קרב לא לומדים דבר. מה שצריך היה להיות ברור הוא שנקמנות לא מרפאת מהלם הקרב שעבר, אלא, סביר יותר, שהיא כבר אוצרת בתוכה את המלחמה הבאה, שאכן באה, ושיש סבירות גבוהה שגם היא תגרום להלם קרב, אולי חמור יותר. כי כמו בדברים אחרים, סיום מצב מסויים יכול להיות הבסיס לדבר הבא.

כשש שנים נמשכה מלחמת העולם השניה. היקף הכוחות הצבאיים שהשתתפו בה, במיוחד אחרי הצטרפות ארה"ב למלחמה אחרי ההפצצה היפנית של פרל-הרבור ב-1941 – 12 – 7 היה גדול מהיקף הצבאות במלחמה הראשונה. רמת ציוד הלחימה בנשק ובתחמושת היתה גבוהה יותר מרמתם בתום המלחמה הראשונה. וזאת מבלי להזכיר את העלייה בתחומים האלה שנוצרה במשך שנות המלחמה ועד לעוצמה הגרעינית שהביאה לסיום המלחמה וליצירת הלם הקרב שהעולם לא ידע כמוהו לפני כן.

מתמיהה האפשרות שהלם הקרב לא הודגש בכל שנות המלחמה. ברור כי היו מקרים רבים רבים של הלם קרב אינדבידואלי שהוגדר וטופל באותם השנים אך נראה כי לא היה הלם קרב קולקטיבי-לאומי. ושגם אם היה, הרי שהוא הוגדר והודגש רק לאחר הסיום הדרמטי והטראומטי של המלחמה. אולי מתמיהה היא העובדה כי התגובה והטיפול בהלם הקולקטיבי היו והינם עד היום שונים לחלוטין מאותם שהיו בתום המלחמה הראשונה. אולם לא מתמיה הוא שגם אלה וגם אלה אינם עונים למה שהעולם נזקק ודורש. ועל הסיבות לכך בכתבת ההמשך