כוכבים בחוץ

 

 תגובה לכתבתו של אביב לביא,  מוסף הארץ 4.4.2003

 

"אבל הכוכבים בו-רסיסים של יום" (מתוך השיר "תחנת שדות" בספר "כוכבים בחוץ" מאת נתן אלתרמן).

 

אני מניח כי נתן אלתרמן היה מתהפך בקברו אם היה יודע שמילותיו "כוכבים בחוץ" ישמשו ביום מן הימים אכסניה לכל אותם שנזכרו בכתבה. מי הם? מה תרומתם? מי הם מקבלי הפרסים העלובים? ומי הם נותני הפרסים? עונה לנו אביב לביא: "חלוקת הפרסים היתה כבר מזמן לפס יצוא בעולם המערבי... כל מי שהדולר או היורו בכיסו, ולעיתים- סתם מי שחפץ לחלק תעודה יפה, מקים ועדה ומכריז על חלוקת פרס..."

 

מילא, יהיו מחלקי הפרסים אשר יהיו. זו זכותם. אם הם רוצים לזרוק כסף טוב, זה ענינם. אם הם רוצים לעשות לעצמם שם, יבושם להם. אבל אם מדובר בהצגת השקפת עולמם הפוליטית תוך שימוש בחלוקת כיבודים ומתן פרסים כספיים (אשר יהיה מי שיקרא להם שוחד, או אולי אתנן) זה כבר דבר אחר. זה כבר ענין לציבור הרחב. זו כבר התערבות חיצונית בחיי החברה והמדינה על ידי גופים שאפשר, במקרה שלפנינו, לומר שאינם במיוחד אוהבי ישראל ואיני מדבר כאן על אנטישמיות.

 

ובכן, אם נישאר בתחום השירה כפי שעשה אביב לביא כשנתן לכתבה את הכותרת "כוכבים בחוץ", נרשה לעצמנו (או אני לעצמי) לגייס לצורך הענין משורר אחר. ומאחר שאיננו עוסקים בשירה לגופה לא אעמיד אותם האחד כנגד השני, רק אזכיר כי שלונסקי גם הוא התיחס לנושא הפרסים והגדיר את המצב דאז "פרסטיטוציה" ורק מי שהינו חסר דימיון לחלוטין, לא יראה את קירבת המילה ל"פרוסטיטוציה" או בלשון יום יומית "זנות". שלא לטעות בהבנת הדברים, אינני מתייחס לצד המקצועי. יתרה מזו, אני גם לא מייחס את הדברים למקבלי הפרסים. הם אולי לא חכמים מספיק, אבל אני בטוח כי כולם אנשים מוסריים, שמאמינים בדרכם. אני לא בטוח שאני יכול לומר את אותם הדברים לגבי כל נותני הפרסים.

 

אז מי הם מקבלי הפרסים?

1. איבון דויטש- "נשים בשחור". מי היא ומה היא? מה הפרס ומי נתן אותו?

2. טרי גרינבלט- "בת שלום". מי היא ומה היא? מה הפרס ומי נתן אותו? מדבריה: "אחר כך תמיד מחכה הטיסה חזרה, ואז את מבינה שזה כמו צמר-גפן מתוק, נורא טעים כשאוכלים אותו, אבל בסוף נשארת מין ריקנות מוזרה בבטן".

3. ישי מנוחין- "יש גבול". פרס על "מחויבות לאמת ולשלום"- לא פחות ולא יותר! מדבריו: "אפילו בציבור הרחב, ואפילו זה המחשיב עצמו שמאלני, תנועת "יש גבול" היא לא בדיוק להיט..." ומדברי המחבר: "גם ההשמנה הפתאומית של חשבון הבנק לא השכיחה ממנו את מקומו בשולי המציאות המקומית".

4. גילה סבירסקי- "נשים בשחור". מי היא ומה היא? מה הפרס ומי נתן אותו? היא גאה על שלא קיבלה פרס נובל לשלום. מדבריה: "בהתחלה קראו לנו זונות. בשנים האחרונות עלינו כתה ואנחנו בוגדות ואנטישמיות... אני לא רק ציונית אלא גם ישראלית גאה... אני גאה במדינה אבל לא בממסד שלה. וזאת טעות גדולה ליצור זהות בין השניים".

5. נורית אלחנן-פלד. "הפטריוטיות הטבועה בה... בשום אופן לא רואה עצמה נציגה של מדינת ישראל" (?). ואיזה פרס? מדבריה: "כל שנה נשיא המחוז, ילד בן עשרים ושלש בערך,מעניק פרס לשלש נשים". נורית אלחנן- פלד היא בהחלט לא מבולבלת. היא לא יודעת למה מגיע לה פרס "לחופש מחשבה" (גם אני לא). "שאלו אם אני שמחה (לקבל את הפרס) אמרתי שלא. אז הם אמרו שאין להם מה לדבר איתי... נתתי לגאזי לדבר. הוא מתנסח מדהים.אמרתי לו שעל כל מה שהוא אומר שיגיד 'אנחנו' ואני אחתום... אבל אנשים כמוני הם זן נכחד. אנחנו בשולי השוליים. אני מרגישה שעשיתי פשע גדול שלא הברחתי את הילדים מכאן בזמן. זה רק בגלל שאנחנו פטריוטים, ופטריוטיות מטשטשת רגשות אחרים, אפילו אימהות. הילדים הגדולים שלי לומדים בפאריס ואני מחזיקה אותם שם בכוח".

אכן, גם לזה יקרא הגיון.

6. ד"ר רוחמה מרטון- "עמותת רופאים לזכיות האדם". המחבר: "הפרס היוקרתי ע"ש ג'ונתן מאן".

מדבריה: "עד אז לא שמעתי על הפרס הזה. אז הבהרתי לה שאני לא יודעת על מה מדובר, ומי אתם בעצם".

המחבר: "בוודאי ניסית להבהיר לעצמך איך יתכן שבארצות הברית את אורחת כבוד, בעוד שבישראל את נתפסת כשוליים סהרוריים".  מדבריה: "חלק מהאנשים לא גמרו לזוז ימינה. חלקים מהלב והמוח עדיין נמצאים בשמאל. והתנועה הזאת גורמת למתח, לאי שקט. זה מצב קצת הלוך, קצת חזור". (?)

 

"רק בשנה האחרונה קיבלו נשות "בת שלום" ארבעה פרסים: מעירית ברצלונה, מעירית רומא, ואפילו מ"מיז", הירחון הפמיניסטי של גלוריה סטיינם", טרי גריבלט (ראה מס' 2) "אומרת באירוניה ש'בת שלום' דווקא נהנתה מרגע של פופולריות גואה בשנה האחרונה. זה היה כשג'יין פונדה התארחה בארץ וכל העיתונאים התקשרו לבקש את הטלפון שלה.

 

ד"ר ג'ף הלפר-" הוועד כנגד הריסת בתים". מי הוא ומה הוא? מה הפרס ומי נתן אותו? "שנה לפני כן, קיבלו אותו הפרס ממש אריק אשרמן וחבריו מ"רבנים למען זכויות האדם". לעומתם, איש השמאל הרדיקלי מיכאל ורשבסקי, ממיסדיי "המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית", קיבל את הפרס השנתי של "לה-מונד דיפלומטיק". גם עמירה הס, עיתונאית "הארץ", קיבלה פרסים. פרס הנסיך קלאוס מהולנד, פרס מטעם אונסקו, ופרס הדמוקרטיה מטעם כתב העת הפוליטי גרמני "די בלאטר". אפילו מרדכי וענונו זכה בפרסים ואפילו הוכתר בתואר "דוקטור כבוד" (באמת).

 

ואחרון אחרון חביב. אורי אבנרי-"גוש שלום". אורי אבנרי, שבראשית שנות החמישים היינו חוסכים פרוטה לפרוטה ורצים לקנות את "העולם הזה". שחשבנו שאין כמוהו ליושר ציבורי ולאומץ ציבורי. ומאז, אורי אבנרי, ראה לאן הגענו מאז. עדת מאמינים, "גושלום", כמה פרורים צריכים להתלכד כדי שיהיו לגוש? שמונה פרסים בעשור האחרון.

"הבולט שבהם הוא פרס נובל אלטרנטיבי, או בשמו הנוסף "הפרס לחיים נכונים". פרס נובל האלטרנטיבי לפרס הנובל  המקורי, שלדברי אבנרי מחמיץ את מטרתו כשהוא מוענק ל"פושעי מלחמה כהנרי קיסינג'ר" ואילו הנובל האלטרנטיבי

"באופן רשמי הוא לא רשמי, אבל באופן לא רשמי הוא רשמי" [?]... האמת היא שאנחנו מנצחים, הדעות שלנו מנצחות... אנחנו ציבור גדול. אולי קטן באחוזים אבל גדול במספרים... כשאני בא מישראל לאירופה, מבן למיעוט קטן ונרדף אני הופך פתאום לרוב... עם הדיפלומטיה הישראלית יש לי נתק מוחלט. הם עושים בחו"ל תעמולה נמרצת לטובת שרון, ואנשי השמאל לשעבר הם עוד הגרועים שבגרועים, כי הם רוצים להוכיח נאמנות... בכל הפרסים שקיבלתי עד היום נכחו השגרירים של אש"ף באותן מדינות, ורק פעם אחת נוכח גם שגריר ישראל".

 

אינני יודע למה כתב אביב לביא את הכתבה הזו. האם בא לקלל? האם בא לברך ונמצא מקלל? אם נבדוק את הרשימה כולה, אולי פרט לאורי אבנרי, הרי היא עוסקת באנשים הנמצאים בשוליי השוליים של החברה הישראלית. זו רשימת השנואים והבזויים, המגדירים את עצמם כאנשי שמאל, וגרוע מכך כפעילי שלום. זו רשימה של שנואים כמעט על ידי  כל החברה הישראלית, ובזויים בעיני כמעט כל הערבים, כי בחברה הערבית אנשים שכאלה כבר מזמן היו מוצאים את עצמם מוקעים ומנודים במקרה הטוב, או מוצאים להורג כבוגדים ומשתפי פעולה.

 

ואם יורשה לי להביע את דעתי האישית, הרי שאנשים כאלה לא רק שאינם מועילים, אלא שהם גורמים נזק בל יתואר הן לנושא הערבי-ישראלי, הן לנושא השלום, הן לנושא הערבי כשלעצמו והן לנושא הישראלי כשלעצמו. יחד עם זאת אני מברך על קיומם של אנשים אלה, על קיומם המוכיח כי עוד ישנה מידה מסויימת של דמוקרטיה בישראל. כי עוד ישנה מידה מסויימת של סובלנות בחברה הישראלית. כי עוד יש בארץ מקום גם לדעות "שוליות וסהרוריות". כי עוד יש מקום לחריגים, להוזים ולחוזים, נביאים ומשוגעים. שעוד יש בציבוריות הישראלית אנשים, כוח, ודעות, שאולי בבוא היום יעלו את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל ואת האזור כולו על כל יושביו על מסלול של שפיות דעת פוליטית  ומדינית.