אז במשלט ישבנו

 

ששששש... שקט, שקט מחריש אזניים. עברו רק כמה ימים וכבר לא נשמע קול ציוץ. הטייסים שותקים, התומכים בהם שותקים, אפילו המתנגדים להם שותקים. אני מניח שכל טייס לבדו וכל הטייסים ביחד נושכים את לשונותיהם, מצטערים על הרגע שפתחו את הפה. אם היו יכולים, היו שוברים לעצמם את הידיים שחתמו על המכתב. אבל הם יודעים שבלי ידיים אין להם שום סיכוי לחזור ולהחזיק את הסטיק. אולי הם הבינו (יתכן ולא כולם) שמה שהם עשו זה לשבור את המיתוס של עצמם. הם רצו ליצור מיתוס חדש של אנשי מצפון ומוסר וברוב המקרים השיגו בדיוק את ההפך מכך. פעם חשבו כולם שהם האמיצים שבעם, לפתע נדהמו לגלות שרבים כבר לא רואים בהם אמיצים. תמיד חשבו כולם שכדי להיות טייס, צריך להיות חכם, בתדהמה גילו רבים שבעצם יש בין הטייסים לא מעט טיפשים. זה מבטיח שאפילו שכרגע כולם שותקים, יש להניח שבעתיד הקרוב יהיה ביניהם מי שיחזור ויפתח את הפה. הרי הם כבר הוכיחו יותר מפעם אחת שהם לא יודעים לסתום את הפה.

למען האמת, מה שהם עשו לעצמם, זו תהיה הבעיה שלהם. אבל אני חושש שהם כלל לא הבינו ולא מבינים מה הם עשו לאחרים בחברה הישראלית ולכל החברה כולה.

בכירי הכתבים של עיתון "הארץ" מיהרו וריכזו כוחות. בדרך כלל מספיק אחד מבין: ארי שביט, נרי לבנה ושרה ליבוביץ דר, לכתוב כתבה כמו אלה המופיעות במוסף של יום שישי ה-10.10.2003. אבל הפעם, בגלל גודל הנושא וגודל השעה הוציאו שלושתם, או רק העורך, את הכותרת "סופרים בחזית" ואיך הם כותבים בכותרת המשנה "בכירי הסופרים בישראל מזנקים לוויכוח על מוסר הלחימה של צה"ל". ומי הם, אליבא דאותם שלשה כתבים, מי הם הסופרים הבכירים:

דוד גרוסמן. התנדב לנסח את עצומת הסופרים, שבהזדמנות זו הוסיפו לתמיכתם בטייסים גם את תמיכתם בשאר הסרבנים.

ס. יזהר. "נושא דגל טוהר המידות" שגם משך חזרה את חתימתו וגם מתנגד כללית לסרבנות.

יהושע סובול. עוסק בפאשיזם האירופי, אבל מדבר על ההתקרנפות הכללית בישראל ועל השוביניזם הזיכרי.   [לא הגברי. א.ח] בעיקר בחברות הערביות השונות הסובבות את ישראל.

עמוס עוז. משכנע את ס. יזהר לסגת מחתימתו. מצטרף אל א.ב. יהושע, או שא.ב. יהושע מצטרף אליו. יחד הם מסתייגים לא רק מסרובם של הטייסים, אלא גם מעצומת הסופרים עצמה.

דליה רביקוביץ. סמי מיכאל ונתן זך הם הרבה יותר פרקטיים. הם לא מתייחסים לנושא אלא רק מקוננים על העיתוי הגרוע.

בואו ונראה מה אומרים הם [הסופרים] ומה אומרים עליהם כותבי הכתבות, לא דווקא לפי הסדר שלעיל.

כדי לקבל מושג וקנה מידה לכל הרעש הזה, אומרים לנו שעל העצומה חתמו שלושים וששה [קול המון כקול שדי א.ח] מבכירי סופרי ישראל המזוהים עם מחנה השלום. הראשון  ברשימה המופיעה בכתבה הוא ס. יזהר. נועל את הרשימה הזו הוא עמוס קינן שממש, פיסית, צד בצד לרשימה בכתבה, הוא קובע חד-משמעית את דעתו הנחרצת על "ספרות דור הפלמ"ח" שאחד ממייצגיה המובהקים, אם לא המובהק ביותר הוא ס. יזהר. ומה אומר לנו עמוס קינן: "ספרות דור הפלמ"ח הייתה זבל מוחלט". אין ביכולתי לדעת אם עמוס קינן סיווג את עצמו כסופר דור הפלמ"ח, אולי לא. אבל אני מניח שהיה רוצה להיות אחד מהם. אם לא, אולי יאמר לנו לאיזה דור הוא כן מסווג את עצמו ואת ספרותו.

יוזמת העצומה היא יהודית כפרי. "סופרת ממזכרת בתיה" ככה הגדרה סתמית [אני מניח שזה לא רק מעודף צניעות א.ח ]. לא נדע אם היא מבכירי הסופרים או מהזוטרים שבהם. אבל בטוח שהיא בעלת כישורים בלתי רגילים. היא מעידה על עצמה שהיא נורא מתוסכלת כי היא לא מוצאת אפיק לעשייה ופתאום מתברר לה שהיא יכולה לעשות "עצומה". ייאמר לזכותה שיש בה מידה מסויימת של הגינות: "הנוסח שלי היה פרווה". כלומר היא יודעת "לעשות עצומה" אבל היא אפילו לא מסוגלת לנסח אותה. [אפילו שהיא סופרת ממזכרת בתיה. א.ח ] דוד גרוסמן עבר על נוסחת ה"פרווה" והציע נוסח חלופי. עמוס עוז. שאף אחד לא יאמר עליו רק שהוא סופר מאיזה שהוא מקום, לא רצה לחתום על העצומה הזו. א.ב. יהושע לא רצה לחתום על נוסח העצומה הזו. ס. יזהר נסוג מחתימתו לאחר שראה מה יש בה. אם היו שואלים לדעתי הייתי אומר ששלושת אלה הם כן משתייכים לבכירי סופרי ישראל. הם לא חתמו על העצומה, הם גם לא חתמו על העתירה של "יש גבול" לבג"צ. לעומת זאת חתמו על העצומה סופרים כמו עמוס קינן (שכבר הוזכר לעיל). נתן זך. סמי מיכאל ורונית מטלון. אז אולי אלה הם "בכירי הסופרים" של ישראל. ומי שרוצה יחשוב שאלה הם בכירי הבכירים, וזו רק רשימה חלקית.

 כמו יהודית כפרי ש"ידעה" לעשות עצומה, מיהרה גם נורית גרץ לקפוץ על עגלה חדשה בדמות המודעה של עמוס עוז וא.ב. יהושע. אבל אבוי, העגלה הזו כלל לא זזה ממקומה. אני לא יודע אם הסופרים הנזכרים בדבריה של נורית גרץ הם "מבכירי הסופרים". יסלחו לי הם, אבל אני חושב שלא.

טוב, אז עד כאן כתבתה של שרה ליבוביץ דר.

ארי שביט מתחיל את כתבתו "נגד המקהלה" בתאור נחמד, כמעט אידילי, משפחתי שכזה. מעניינת התייחסותו הממוקדת של ארי שביט בבקבוק המיים הענק והמלא ובבקבוק הויסקי המשובח. הוא רק לא אומר לנו אם גם בקבוק הויסקי היה מלא. וכדי שאולי נבין את המצב , אומר לנו ארי שביט שהזמן הוא כבר חצות הלילה. ואומר יהושע סובול לארי שביט שהוא מבקש להיות "זהיר מאוד" ולא לטעון לשום קווי דימיון. שהוא לא רוצה שנחשוב שהוא רומז לכל מיני דברים. (גם אני לא רוצה שתחשבו שרמזתי לכל מיני דברים) לא ברור לי למה ארי שביט מתייחס ומדגיש: "הוא אדם מרשים... הוא אדם מודאג מאד. יושב זקוף קומה בקורסא שלו כשהויסקי בידו...". כדי שנדע מהי "תעודת הזהות" שלו נאמר לנו שהוא מומחה לפאשיזם. שהוא מזהה גם בישראל ניצנים של פאשיזם. ואני שואל למה "ניצנים" ולא למשל פרחים או פירות? אומר יהושע סובול: "לממשלה אין שום מדיניות אחרת אלא מלחמה". או "מדיניות של ממשלה שמתמצית בשימוש בכוח ורק בשימוש בכוח". הוא מנסה להגדיר מהו "פשע מלחמה", אבל לא כל כך מצליח. הוא לא רוצה לעשות אנלוגיות מסוימות, אבל הוא כן עושה אותן. הוא מדבר על "המנטליות של השלטון" שזה קשקוש. לדבריו זו מנטליות של לשבור. הוא לא רוצה לעשות אנלוגיות אבל הוא מוצא את המונח "לשבור" הלקוח מהשפה הגרמנית, ואומר לנו שזו היא מנטליות פשיסטואידית. יכול להיות שבשלב זה של הראיון כבר לא ברור ליהושע סובול על מה הוא מדבר: "אני נרתע מלהשתמש בביטויים בוטים". אתם מבינים? עד עכשיו הוא השתמש רק בביטויים רכים כמו: פשעי מלחמה. פאשיזם. התקרנפות. אז חכו חכו, בעוד רגע תשמעו דברים "רכים". "רציתי לגמור אותם, לכסח להם את הצורה... התמלאתי זעם ובחילה. בחוג המשפחה אמרתי שצריך לפגוע באופן מכוון באזרחים [פלשתינים א.ח]... התמלאתי ברצון להרוג, ממש רצון להרוג... צריך ללכת לערים שלהם ולהטיל פצצות בלב הערים שלהם... רציתי לרסק אותם, לפוצץ אותם, לחסל את כל מנהיגי הטרור אחד לאחד".

לאחר כל זאת היתה לו הארה: "הבנתי שהתגובה שלי היתה לא רק ריגשית אלא פרימיטיבית. הטרור [של הפלשתינים א.ח] גרם לי לחזור למצב מנטלי של זוחלים. הייתי כמו חרדון, כמו דינוזאור, כמו לטאה...". הוא המשיך לחשוב ולא תאמינו לאן הוא הגיע. "הגעתי למסקנה שהעולם שלנו מחולק לחברות משני סוגים: חברות שמקיימות אפרטהייד נגד נשים וחברות שמשוחררות מהאפרטהייד הזה". [להזכירכם, אנחנו עוד בנושא התמיכה במכתב הטייסים הסרבנים. א.ח]. מה הוא ראה בטלויזיה? "המונים [פלשתינים א.ח] חוגגים לאחר פיגועים [שבוצעו ע"י פלשתינים א.ח] וראיתי שבחגיגות האיומות האלה יש המון זכרים ואף לא נקבה אחת..." [אתם מבינים את הקשר לנושא? א.ח]. ומה הוא האינטרס שלנו כישראלים שמאליים? "האינטרס שלנו, כישראלים שמאליים, הוא לחזק עד כמה שאפשר את המגמה המתערבת בחברה הערבית הנאבקת על נפשה. יש לנו אינטרס לפורר את האפרטהייד האנטי-נשי הזה" [להזכירכם, אנחנו עוד בנושא העצומה התומכת במכתב הטייסים הסרבנים]. "...עלינו להיאבק בחמאס ובג'יהד ובחיזבאללה המייצגים מלחמה-זיכרית-עד-מוות."  אתם מבינים? זו לא מלחמה לאומית פוליטית, דתית, אידאולוגית. זו מלחמה שמה שמניע אותה הוא המיגדר הזיכרי. ולכן!!! "עלינו לעשות הכל כדי לחזק את הכוחות הפלשתינים המתונים העומדים מולם" (מול החמאס והג'יהד והחיזבאללה). ואיך? ו"כדי לעשות זאת עלינו לחזור לקוו הירוק, לפרק את ההתנחלויות ולראות את ישראל לא כמדינה יהודית אלא כמדינה יהודית-ערבית שבה יהודים וערבים שווי זכויות לגמרי". דעות אלה הן שמביאות אותו להיות "פוסט-ציוני" שמסקנתו היא שצריך לשנות את חוק השבות כחלק משינוי התפיסה הסקטוריאלית הלאומית המרעילה את חיינו. אבל אחרי כל זה , מה שבאמת הפך אותו להיות פוסט- ציוני הוא: "אם הם [הימין והמתנחלים א.ח] ציונים. אז אני פוסט-ציוני".  אני מקווה שעד כאן סיים יהושע סובול לשתות את בקבוק הוויסקי המשובח והלך לישון.

תרשו לי לחזור אל עצמי. למה קראתי לכתבה "אז במשלט ישבנו" ? כי ההתיחסות לדברים שכתב ס. יזהר ושבזכותם אומרת לנו נרי לבנה כי הוא "הסופר המזוהה יותר מכולם עם טוהר הנשק". מילא, זה הוא רק תאור נכון או לא נכון. אחרי האמירה הזו באים כל הסופרלטיבים שאפילו הנייר הסמיק מרוב התרגשות.

"בכיר סופרי ישראל"  חתן פרס ישראל ומאחרוני דור הנפילים של סופרי ראשית המדינה." [מי הם?א.ח] "נקודת ראותו ההומניסטית עזרה לתייג אותו בטעות כשמאלן ומכאן שגם דבריו בספרים "חירבת חזעה" ו"השבוי" נתפסו כחומר מסוכן לאתוס של תש"ח". ולכן הוא נחשב כפוסט- ציוני עוד לפני שהמושג פוסט- ציונות בכלל נולד. אבל ס. יזהר לא ידע שהוא "חשוד". הוא היה ונשאר ציוני תמיד". מאוחר יותר "יצירותיו של יזהר נהפכו בסיס לכל הדיונים על טוהר הנשק והצורך לסרב לפקודות בלתי מוסריות. מאז היה קולו הספרותי קול המצפון הישראלי". אינני יודע מתי זה "מאוחר יותר" ואינני יודע ממתי נהיה קולו הספרותי ל"קול המצפון הישראלי".

אני יכול לאמר כי אם כאן היתה מסתיימת הכתבה, יכול היה  ס. יזהר לטפוח לעצמו על החזה ועל השכם. אבל כאן נכנסה נרי לבנה והכניסה לכתבה את תולדות חייו והשקפת עולמו של ס. יזהר ואת מכתב הטייסים. בואו ונראה את רשימת המעלות:

"בכיר סופרי ישראל". "חתן פרס ישראל". "מאחרוני דור הנפילים של סופרי ראשית המדינה". "פוסט- ציוני". "ציוני תמיד". דבריו "בסיס לכל הדיונים על טוהר הנשק". "קולו הספרותי קול המצפון הישראלי". עד כאן כל הדברים הגדולים שמקורם עוד בימים בהם נכתבו ספריו הנ"ל והימים הם עוד ימי ראשית המדינה ומתייחסים לאותם אלה שנלחמו ונאחזו בכל "משלט" מה שבימים שיבואו יקראו: מעוז, האחזות, התנחלות וכו'. מעשיהם ודיבריהם של אלה שלחמו ונאחזו, הם שהיו והינם "טוהר הנשק".

בהמשך אתייחס לסופר אחר, מוצר של אותה התקופה, ואציין איך ראה הוא אז את "טוהר הנשק" ואיך הוא רואה את הדברים עכשיו.

גם בימים אלה נחשב ס. יזהר בעיני יואב הס, מאנשי "יש גבול" ומיוזמי התמיכה בסרבנות הטייסים, ל:

"בכיר סופרי ישראל". "אדם מהמעלה הראשונה". "האיש שכתב את חירבת חזעה". ואיך נראה לנו היום ס. יזהר הגדול מכולם. דברי ס. יזהר: "אפילו את אייכמן, הביאו אצלנו למשפט ונתנו לו סניגור... זה מה שהיה צריך לעשות גם עם שחאדה... לא יתכן שהמדינה תהרוג אנשים... ואיש לא יתן על כך את הדין". כן, ממש כמו שעשו לאייכמן ולא עשו לשחאדה ושעוד יעשו גם יעשו למישהו מישראל. ולמה? " כי מדינת ישראל החליטה לחסל את שחאדה מהאויר וכתוצאה מכך "נהרס רובע [שלם א.ח] של עיר, נפצעו מאות אזרחים ונהרגו יותר מעשרה אזרחים בהם ילדים ונשים [כמה זה מאות ? וכמה זה יותר מעשרה והאם כולם היו אזרחים ? א.ח] זו התנהגות בלתי מוסרית ובלתי חוקית". עוד נחזור בהמשך למוסר ולחוק.

בענין הסרבנים אומר ס. יזהר: "בסופו של דבר הם [הסרבנים א.ח] בסך הכל רוחצים בנקיון מצפונם ומטילים את האחריות על האחרים".

ובענין השלום?. בואו נחסוך לעצמנו את הדיון הפילוסופי המיגע הזה ונמהר לחזור ל"בענין הפוליטיקה". אז מה אומר לנו ס. יזהר בענין הפוליטיקה?: "דוד בן גוריון היה כמובן גדול המנהיגים". "שמעון פרס הוא גם המנהיג היחיד" שס. יזהר יכול לראות למדינת ישראל. "אריק שרון... הוא היה לוחם גדול... עם השנים הוא הולך והופך מלוחם לסוג של מתווך או סוחר... באופן כללי אנשים טובים אינם הולכים לפוליטיקה".

להערכתי, אם מכאן היו מוחקים את המשך הכתבה, היה צריך ס. יזהר להיות מאושר. כי לפתע, כמוצר צדדי, מתגלה לנו ס. יזהר: "קול המצפון" , אבי המוסר האישי והציבורי, כמשהו אחר לגמרי. הוא מספר לנו על עברו וניסיונו הפוליטי: זלמן ארן אמר לו: "בכנסת עובדים רק שלושה ימים בשבוע" והוא הסכים להיות חבר כנסת כי זה משאיר ארבעה ימים לכתיבה. אבל הוא כתב "גם תוך כדי ישיבות הכנסת".  נו מילא, נסלח לו, זה עוד שייך לתחום "השקרים הלבנים והגנבות הקטנות". אתם יודעים, ככה, עושים כאילו אבל מקבלים את כל השכר ואת כל ההטבות. ושואלת נרי לבנה: " כלומר הלכת לכנסת משום שהבנת שזהו מקום לבטלנים?" וס. יזהר עונה לו בצורה הישירה ביותר, מבלי ליפות את הדברים ומבלי להניד עפעף: "כן, מקום של עבודה לא מאומצת ומכובדת". אז מילא כשהיה או לא היה בכנסת, שם זו לא בעיה , שם זו הנורמה. אבל זה עוד לא הכל, הרי אנחנו עוסקים ב"קול המצפון" מי שמדבר על דברים מוסריים, על דברים חוקיים. "במשך שנתיים מתוך הקדנציה האחרונה שלו [ של ס.יזהר א.ח] לא ביקר במשכן ולו פעם אחת. באותן שנים גר בבוסטון למד באוניברסיטת הרווארד ולימד בבית הספר לרבנים. הסערה הציבורית שהתעוררה סביב העובדה שהוא ממשיך לקבל משכורת של חבר כנסת כשהוא עובד לפרנסתו במדינה אחרת...".  אכן, מוסרי וחוקי.

"מה מרתיח אותך בעיקר?" שואלת אותו נרי לבנה, וס. יזהר עונה: "דיכוי של חלשים, עוול, נישול, שקרים".

טוב, היום כשהו אומר את הדברים האלה , זה בסדר, כבר אמרנו שהיום זו הנורמה. היום כולם עושים כך. כולם גונבים ממקומות העבודה, גנבות קטנות על ידי האנשים הקטנים וגנבות גדולות על ידי האנשים הגדולים, בעיקר בשרות הציבורי ויותר מכך בכנסת ישראל. המוסר גורש, ההגינות נעלמה, המצפון מת. טוב ויפה. את כל התארים הגדולים  וביחוד את דגל טוהר הנשק, הוא קיבל מזמן. עוד בימי סופרי דור הפלמ"ח, כשרבים וטובים מאלה שבאמת שמרו על טוהר הנשק, עוד ישבו במישלטים והתלבטו באותן השאלות שעליהן מדבר ס. יזהר ב"חירבת חזעה" וב"השבוי".

הוי ס. יזהר. הלוואי ולא היו הדברים מעולם!

הבטחתי להתייחס לעוד סופר. הוא מעולם לא היה "מבכירי הסופרים" אבל הוא היה יותר מרבים אחרים איש של מוסר ציבורי, של מצפון לאומי והתייחס גם לנושא טוהר הנשק. אביא כמה וכמה ציטוטים מאחד מספריו שנכתב באותם הימים, הימים של מלחמת השיחרור, הימים ש"אז במישלט ישבנו".

"עם פרוץ המלחמה בא המבחן האישי לכל צעיר עברי בארץ. הנוער כולו חולק לשני חלקים: אלה שהלכו ואלה שלא הלכו... לאלפים רבים היתה הברירה מובנת מאליה... הם לא תארו לעצמם ככלל שאפשר גם לנהוג אחרת, הם הצטרפו ליחידות הלוחמות... אך היו גם כאלה אשר השעה הגדולה מצאה אותם קטנים ועלובים... הנוער העברי האמיתי בז להם מעומק נפשו..." (1) עמ' 20.

"...בפעם הראשונה הרגשתי שההתעוררות הגדולה אשר זעזעה כרעידת אדמה את נפש הנוער העברי לא חדרה אל לבם של אנשי הרוח, הסופרים והמשוררים, וביניהם גם אלה שהציבור התרגל לכנותם "סופרים צעירים", המשיכו לשבת ספונים בבתיהם כאילו לא קרה דבר" (2) עמ' 27.

"הדרך חזרה. אנחנו עייפים מן הדרך ומשוחחים על פוליטיקה. השיחה מתגלגלת שוב ליחסינו אל האזרחים הערבים ולפעולת אצ"ל בדיר יאסין. הויכוח מתחמם ומרגיז את כולם. בסופו של דבר אין איש מאיתנו יודע עוד על מה אנחנו מתווכחים" (3) עמ' 64.

"עם כל היותנו רחוקים מן הפוליטיקה ומדברי הפוליטיקאים, הזדעזע משהו בליבנו ברגע זה, ובכן, הקורבנות לא היו לשוא. הסתכלנו איש בפני רעהו, וחשבנו כולנו את אותה מחשבה: אנחנו, כאן, הקמנו את המדינה הזאת. בדמנו, בזעתנו..." (4) עמ' 79.

"למחרת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל פלשו הצבאות הסדירים של מדינות ערב לארץ ישראל... הישוב העברי מצא עצמו לוחם נגד המזרח התיכון כולו..." (5) עמ' 85.

"ברגעים הקודרים ביותר, עת עלה הפולש מכל הכיוונים אל לב מדינת ישראל, העמיד צבא-ההגנה מול הנשק העדיף של האויב את-האדם. והאדם עמד. הוא ידע שגבו אל הקיר. הוא ידע שמכאן אין לו לאן לסגת. הוא ידע שביתו המופצץ ביום ובלילה ע"י מפציצי המצרים, נתון בסכנה" (6) עמ' 93.

"המשבר הנפשי חיזק את קשרי- הרעות בין אלה אשר נשארו ביחידות הקרביות. איחדה אותם יותר מתמיד השנאה המשותפת לגיבורי-העורף והגאוה המשותפת בחזית" (7) עמ' 194.

"אתם שואלים- מי נתן לנו את המדינה הזאת. את החיים החופשיים בעורף בטוח?

אתם שואלים-מי החזיק מעמד במשלטים מופגזים, במטר כדורים ופצצות נגד טאנקים ואוירונים ותותחים?

אתם שואלים – מי פרץ את הדרך לירושלים ולנגב, מי הדף את התקפותיו של אויב בעל עדיפות עצומה בנשק?

לא נשק עדיף, לא יתרון מספרי, לא מומחיות מקצועית מעולה הביאו לנו את אלה. השיגו זאת טוראים פשוטים, צעירים אפורים, לוחמים שלא חונכו לחיי צבא... (8) עמ' 199.

"עכשיו חולמים כולנו, אחרי המלחמה", שלום.

"מי שראה מלחמה בעיניו ואינו הופך פאציפיסט הוא מטורף" אומר שלום.

"או סאדיסט" מוסיף יעקוב?

"קודם כל עלינו לחזור לחיים האזרחיים", אני אומר. (9) עמ' 226.

כל הציטוטים נלקחו מהספר "בשדות פלשת 1948" שנכתב על ידי אורי אבנרי וראה אור ב-1949.

 

אכן, "היו ימים אז במישלט ישבנו"