פינת הילדים

 

טוב, אז לרגל המצב לא נשארה לנו ברירה אלא לפנות אל העתיד. אתם יודעים. לראות מה אומרים לנו הצעירים הנצחיים. אלה שהתבגרו פיסית אבל נשארו ילדים, לא סתם ילדים: ילדי פלא, כאלה מוכשרים, כאלה משכילים, כאלה רהוטי דיבור, כאלה בעלי דמיון, כאלה בעלי ניסיון עשיר, כלומר ילדים חכמים.

 

חיימ’קה

מישהו עוד זוכר את השיר של רחל אטס על "חיימ’קה שלי". זה המוכשר היחיד, זה שפונה ימינה כשכולם פונים שמאלה, זה שצועד יחד עם כולם רק שכולם צועדים ברגל ימין והוא צועד ברגל שמאל, אחד כזה חריג, אבל אחד שאימא שלו אוהבת אותו ולכן הוא תמיד קופץ בראש. משוכנע שמה שהוא עושה או לא עושה זה הדבר הנכון, בעוד שכל מה שאחרים עושים או לא עושים זו טעות, או במילה אחרת מאוד אופנתית זה "מחדל". אז חיימ’קה אומר לנו: "עד אפריל 2002, כל הממשלה היתה נגד הגדר. מאז מלחמת יום הכיפורים לא היה מחדל ביטחוני בסדר גודל כזה, שגרם למותם של רבים, כמו מחדל הגדר" ("הארץ" 3.10.2003). כשחיימ’קה אומר דברים כאלה אולי כדאי להקשיב לו. במחדלים הוא מבין. אתם זוכרים מה קרה להסתדרות העובדים? הוא בקושי הספיק להכנס לתפקיד והופ, ההסתדרות הלכה. אתם זוכרים את משרד הבריאות? רק נכנס והופ, נהיתה לנו מערכת ביטוח בריאות ממלכתית. ואיזה פרצוף יש למערכת הזאת יודע כל מי שזקוק לשרותיה, הוא יודע שהמערכת יותר חולה ממנו. אני משוכנע כי אם היה ראש הממשלה מזמין את חיימ’קה לעמוד בראש פרויקט הגדר,אז כבר מזמן היה הרעיון נשכח. והביצוע? איזה ביצוע? לדעתי חבל שזה לא קרה. (ראה באתר את כתבותי "הגדרות" ו"ושוב באותו הענין"). חיימ'קה גם מתפלא איך זה "שעד אפריל 2002, כל הממשלה כולל שרי העבודה היתה נגד הגדר". ועוד "הוא מתפעל מן התמיכה הנחרצת של נתניהו בגדר"  ובציניות האפינית לו הוא תוהה, כי הוא "לא זוכר שביבי היה בעד הגדר" ואיך "עכשיו הוא [ביבי, א.ח.] נשמע כאילו נולד עם הגדר ביד". מסכנה מזל מועלם שהיא לא מכירה באישיותו של חיים גם את צד הדמגוגיה בצד הציניות וכושר הביטוי. אם רק היתה מדגישה בכתבה את כל המיקרים בהם מאשים חיים את כולם ככלל ואת שרון אישית ב: "אזרחי ישראל צריכים להבין איך ולמה לא נמנע מותם של מאות אזרחים ב-2002" להבין איך ולמה "אני רק יכול לומר שמאז מחדל מלחמת יום הכיפורים לא היה מחדל ביטחוני בסדר גודל כזה, שגרם למותם של רבים כל כך". "מתפשרים על גבם של אזרחים במדינה, גם במחיר חייהם של רבים". "שרון היהמסביר בוועדת חוץ וביטחון כמה גדר לא תעזור. מזעזע ששרון רואה שהגדר חוסכת בחיי אדם... זה שהיום תושבי אריאל הם מחוץ לגדר זה רק בגלל שרון".

חיים רמון יודע שהסברים פשוטים וישירים לא ישכנעו איש בצורך שבהקמת הגדר, אבל השימוש ב: "מותם של מאות אזרחים", "מותם של רבים כל כך", "במחיר חייהם של רבים", "הגדר חוסכת בחיי אדם", אלה מלים ומשפטים כל כך חמורים שאולי הם ישכנעו.

חיים רמון מתפלא איך זה שבעבר כמעט כולם (חוץ ממנו) התנגדו להקמת הגדר ואילו עכשיו רבים תומכים בה. אני מתפלא שהוא מתפלא. הרי הוא אביו מולידו של "נאום הכבשים". כמומחה לכבשים הוא צריך לדעת שגם בני אדם הם "חיית עדר", ובלי לפגוע באף אחד, ישנם רבים הרואים בכבשים חיות מטומטמות.

אני מעיז לחשוב כי אלה הן גם הסיבות (הציניות, הדמגוגיה וראית בני האדם ככבשים) לרעיון האיוולת החוזר על עצמו להקים "וועדת חקירה פרלמנטרית" (ראה כתבתי באתר "אור לגויים").

אז חיימ’קה, תפסיק לטפס על גדרות. שב בשקט (אם אתה יכול) ותן לאלה שיודעים באיזו רגל לצעוד ואיזה צד ללכת, להמשיך וללכת. אל תדאג. אמא תמשיך לאהוב אותך.

 

אברמ’לה

לא פלא שאברמ’לה תמיד כועס. לא סתם כועס. כי כשהוא כועס הוא גם מאיים.לא רק בקולו אלא גם באיך שהוא נראה, באיך שהוא מנפנף בידיים. ממש פחד. זה לא יהיה פייר אם לא נסלח לו. אנחנו לא יודעים אם גם אמא שלו אמרה לו משהו, אבל אנחנו כן יודעים שהיה לו אבא נצחי. לא רק נצחי אלא גם מוכשר ומקובל, חכם ואיש ציבור שידע להסתדר עם כולם  או כמעט עם כולם. באמת, בתוך הקבוצה שלו הוא היה גבוה משכמו ומעלה ואני מוכן להאמין שהיו לו גם נעליים גדולות, כל כך גדולות, עד כדי כך גדולות שאברמ’לה שירש אותן לא יכול להכנס לתוכן. הן פשוט גדולות עליו ובכל פעם שהוא מרים רגל ומאמין שהוא עומד לעשות איזה צעד רציני, הנעליים נושרות לו מהרגליים וזה באמת מרגיז נורא. אז מה הפלא  שהוא תמיד כועס. בכל פעם שהוא מנסה להתחרות כנגד כולם, הוא כמעט מצליח אבל תמיד משהו משתבש, כי כולם חושבים עליו אחרת ממה שהוא חושב על עצמו. מה הוא לא עשה. הוא עבר לשכונה אחרת. הוא החליף כאלה שהוא חשב שהוא חבר שלהם, הצרה היתה שהם לא רצו לחשוב שהם חברים שלו. לכן, תמיד בסופו של דבר הוא נשאר קרח מכאן ומכאן. זה באמת לא נעים לראות מישהו שמשתדל כל כך. שמתאמץ כל כך. אבל מה לעשות? אין מה להציע לו. הוא לא יודע לעשות שום דבר חוץ מלהיות עסקן פוליטי, ואנחנו יודעים מנסיונם של עסקנים פוליטיים אחרים שאין דבר שמרגיז עסקנים פוליטיים יותר מאשר תיסכול. ביחוד אם התיסכול הזה חוזר פעם ועוד פעם, עד שלא נשארת אפשרות של או להכנס לדפרסיה ולהתחיל לכתוב זכרונות, או להתרגז ולכעוס ולא להבין שהכעס סוגר עוד דלתות ומבריח גם כאלה שאולי במסגרת "אחדות המסכנים" היו מוכנים ללכת איתו, או לתת לו ללכת איתם, עד שהם רואים שהנעליים הן הגדולות ולא הרגליים, וזה מבטיח כישלון כמעט וודאי. גם הם, ברובם, בעלי ניסיון תיסכולי ולא מוכנים לחיות עם הרוגז והכעס, ביחוד שגם הם לא מוכנים לקבל שהכישלון הוא גם בגללם ולא רק בגללו, כי גם הם בעצמם רק עסקנים פוליטיים ושחוץ מזה אין שום דבר ברזומה שלהם.

אז אברמ’לה, עוד לא מאוחר מדי להכיר בכך שאם תמשיך בדרך שאתה מנסה ללכת בה, לא תגיע לשום מקום. החברים שלך לא יתנו לך להקדים אותם, ואתה יודע שעם חברים שכאלה לא צריך אויבים. ואם אין לך מה לעשות בזמן הפנוי שיש לך, למה לא תלך ללמוד בשעורי ערב איזה מקצוע מועיל, מה יש?! למשל תלמד להיות מורה. אתה יודע שחסרים מורים גברים, אז אולי בתחום ההוראה אתה יכול אפילו להגיע לדרגת מנהל, מנהל!!!. ואם גם תישכח להתרגז ולכעוס אתה יכול להצליח, הרי מסביבך יהיו רק ילדים או מורות.

 

מוסי

אתם זוכרים שהיה איזה מוסי אחד? כזה רז, כזה מיסתורי שאפילו לא יודעים מה היה שמו האמיתי. האם "מוסי" זה ממש שם, או אולי זה רק כינוי. בכלל, סודיות היתה כל מהותו. הוא היה בלש, כזה שרלוק הולמס שריגל אחרי כל המתנחלים ואחרי כל ההתנחלויות הבלתי חוקיים והבלתי חוקיות. הוא היה מודיע שכזה, "גרון עמוק". הוא היה כזה חסיד אומות העולם, אתם יודעים, אומות העולם, בקיצור אפשר גם לקרא לזה או"ם. נכון, היו שקראו לו מרגל. היו שקראו לו בוגד. היו שקראו לו עוכר ישראל. אבל הוא, לו לא היה איכפת איך קוראים לו. הוא ידע שהוא עושה ממש עבודת קודש, לא תמיד, אבל בדרך כלל. כי כולם יודעים שמרבית המתנחלים ורוב ההתנחלויות שבהם הוא עוסק, גם הם מאמינים שמה שהם עושים זו עבודת קודש. אמרו כבר ש"הלך הזרזיר אצל העורב". שניהם לא ציפורי שיר. אבל מי שמצוי בעופות, או בשירה, יודע ש"באין ציפור שיר גם עורב זמיר" ויש מי שמזמר בגלל שמכריחים אותו, שמענים אותו וכו'. ויש מי שמזמר ומאמין שבשירתו, אפילו אם היא שירת עורב, שבשירתו הוא יביא את הזריחה. שעם שירו יפציע שחר חדש וכל הרשעים והחיילים יעלמו, ושלום ישכון עלי אדמות. אבל גם כאן משהו השתבש. מוסי הסודי נעלם והשלום לא בא. רימו אותו. לקחו לו את הצעצוע שהוא כל כך אהב. צעצוע שהטיס אותו ושבו טס מעל אדמת ארצו האהובה. לראות את מחלליה. לעקור אותם מהשורש. לשרש את כל אלה העוקרים נטוע. לקחו אותו ממושב הטייס ושלחו אותו לשבת על מושב אחר. מושב באותו מושב זקנים ולייצים שנקרא "כנסת". שוב לא יראה ממרום אם בונים באיזה מקום "בית כנסת" באיזה התנחלות בלתי חוקית.

עכשיו הוא עוד יותר רז ממקודם, עוד יותר סודי ממקודם. ממש לא רואים אותו ולא שומעים אותו ולא שומעים עליו. למה מוסי?! למה עזבתנו? למה לא תמשיך לרוץ על הגבעות? לרדוף אחרי "נוער הגבעות" כמו שהיית רץ פעם מלא מר"צ. תוכל אפילו לשבת לנוח באיזה ראש הר שעוד לא נתפס. להישען על קיר של איזה קבר שיך לפני שהקבר יהיה לקבר של איזה קדוש מקדושי האומה. הרי יש לנו כל כך הרבה קדושים וצריך למצא איזה קבר לכל אחד מהם. תוכל אפילו לרשום לזיכרון עולם מי היה השיך לפני שנישלו אותומקברו. או אפילו איזה כפר היה קיים פעם לפני שאיזו התנחלות תפסה את מקומו. יכול להיות, מוסי, שפשוט הקדמת את זמנך ובעתיד הלוטה בערפל העבר יחזור אל עצמו וגם לך יימצא מקום לחזור אל כל המקומות שרשמת לזיכרון. ובאה גאולה לעולם.

 

יוס'לך

מה לעשות? בעוונותינו הרבים יש לנו שניים שכאלה. (למען האמת יש לנו הרבה יותר משניים) וכדי שלא נתבלבל ושנדע מי הוא מי. נקרא לאחד יוס’לה ולשני נקרא יוסיניו. אבל אם זה לא יהיה נוח למישהו, אז הוא יכול לקרא ליוס’לה יוסיניו. וליוסיניו הוא יכול לקרא יוס’לה כי לא זה מה שמשנה, כי כמעט בכל שכונה יש לפחות שני יוסלך. שניים כאלה שאפילו אם בכלל לא קוראים לאף אחד מהם יוסי, הם בכל זאת "יוסי", וכל אחד מהם הוא "ילד שלי מוצלח". כלומר לא ילד שלי אלא של אימא שלו. ואם אימא של כל אחד מהם אמרה לו בנפרד שהוא "יוסי ילד שלי מוצלח" אז מי אני שאחלוק על הקביעה הזו. יש להם את אותו השם והאימהות שלהם חושבות שהם מוצלחים גם כשהן יודעות שהם ילדים מבולבלים לחלוטין. לא תמיד הם יודעים מה שמבקשים מהם ובמיקרים רבים הם עושים דברים שאף אחד לא ביקש מהם לעשות. אך מענין שלא רק לאימהות שלהם זה לא מפריע, אפילו להם עצמם זה לא מפריע. לשניהם ביטחון עצמי מחריד. שניהם שחצנים לא קטנים ושניהם יודעים לדבר! מה זה לדבר?! אפילו לשורר הם יודעים. עוד דבר משותף יש להם. דבר משותף על אף שהגורם לכך הוא חיצוני. אף אחד לא מצליח להבין אותם. לא רק את המילים, אלא גם את הרעיון. באמת אינני רוצה לקפח אף אחד מהם, לכן אפסיק לדבר על המשותף לשניהם ואדבר על כל אחד מהם בנפרד. אחרי הכל כל אחד מהם הוא הוא עצמו. לכל אחד מהם אישיות פרטית ייחודית. גם הם יסכימו שהם כל אחד בפני עצמו הוא "אישיות". לא סתם אישיות , אלא א-י-ש-י-ו-ת.

 

יוסיניו (או אם תרצו יוס’לה)

תמיד, בכל שכונה יש אחד כזה, כזה שאף אחד לא רוצה לשתף אותו במשחקי השכונה הפראיים. הוא כזה חלשלוש וחיוור. כזה חנון שלוקח את עצמו ואת העולם ברצינות תהומית עד שקשה להבין אותו ואת העולם שהוא בונה לעצמו. אכן, ישלו דימיון פורה, הוא יושב עם עצמו, חוזה והוזה עד שהוא מצליח לברא את העולם הדימיוני שלו. הוא הוגה בו והוגה עד שהוא משוכנע שהעולם הזה הוא עולם אמיתי.הוא ממשיך לגבש לו את עולמו זה וכשהדבר נראה לו מגובש דיו כדי לצאת איתו אל העולם הרחב, מאמין שאם הוא מאמין בדימיונו, גם האחרים חייבים להכיר בו. הוא יוצא אל רחובות השכונה, מסתובב בפריפריה ומפזר רמזים על המצאתו האחרונה. לאט לאט נאספים סביבו ילדים מספר, כאלה מליגה ב', שגם אותם החברה הרציניים לא רוצים לשתף במשחקים. לפעמים הוא אפילו מרחיק עד לשכונה הקרובה ואוסף גם שם כמה כאלה שיש להם את אותן הבעיות שיש לו. גם להם יש רעיונות וגם להם אין במות רציניות להציג את חלומותיהם. יחד כולם מקימים להם איזה "חוג" או איזו "תנועה". אם היו יכולים, אולי היו מקימים אפילו "מפלגה" כמו שמקימים החברה מליגה א', או מהליגה הלאומית. מכוון שהוא יודע וכולם יודעים שהוא היה הראשון שהגה את הרעיון, הוא מכריז על עצמו כעל יושב ראש של החוג או התנועה. ואז, בבקר בהיר אחד השח"ר מפציע וכל העולם רואה את הרעיון זורח ומאיר את שמי המזרח התיכון וכל המדיה יוצאת מדעתה, כי כולם במדיה יודעים שזה קוריוז מסקרן, שיכול להריץ את הרייטינג לפחות לכמה ימים. וכל הילדים הגדולים נזעקים כי כאשר המדיה עוסקת בנמושות האלה, היא לא מתעסקת בהם, ואת זה הם לא מוכנים לקבל, מה גם שכושר הביטוי של הקטנים האלה הוא יותר טוב משלהם. הם, הקטנים האלה, יודעים לתת לרעיונות שלהם שמות קליטים ותמיד יש בהם את המילה "הסכם". מילה שמהלכת קסם על כל שומעיה. כי בימינו ובמצבנו להסכים על משהו זה דבר בלתי אפשרי. ל"הסכמים" האלה הם גם מוסיפים תמיד איזה שם של מקום אקזוטי כמו "אוסלו" או "טאבה" ועכשיו זהו שמה של עיר שכולם משתוקקים להיות בה, אפילו לביקור קצר. "ז'נבה"! אתם מתארים לכם. "ז'נבה", על שפת אגם ששם עשו פעם המון סרטים. אז הפעם, יותר מכל הפעמים שעברו, שנשכחו יותר מהר מכל מה שיוסיניו חשש שכך יהיה, הפעם יש לנו בז'נבה "הסכם הבנות". אתם מתארים לכם שנפגשו פה ושם אנשים משם ומפה ולא רק שהגיעו ל"הסכם", הם גם "הבינו" האחד את השני. ממש חזון אחרית הימים. אם העולם היה מקבל את "הסכם ההבנות" הזה, זה היה מביא, כמעט אוטומטית ל"פיתרון הסופי של הסיכסוך". אתם יודעים, ל"פיתרון הסופי".

גבירותי ורבותי, אל תדאגו, אתם יכולים לישון בשקט, גם ההסכם הזה ילך בדרך שבה הלכו כל ההסכמים הקודמים, ויש להניח שבה ילכו בעתיד גם רעיונות חדשים שיצוצו בראשו של יוסיניו. אתם זוכרים, הרי בכל פעם שהיה צריך להביא משהו שאימא שלו ביקשה, הוא הביא משהו אחר. "יוסי ילד שלי מוצלח" ואין בבית חלב, ואין בבית לחם ואפילו זיתים אין. אבל יש לנו בית מלא "זמר מפוחית ופרח ונביחות כלבלב". "פודל" למי שעוד זוכר את מורשת רבין.

 

יוס’לה (או אם תירצו יוסיניו)

על המשותף לשני היוס'לך כבר דיברנו וגם החלטנו להתרכז על ייחודו של כל אחד מהם.

יוס’לה, מה זה מיוחד, יחודי! גם אם לא תסכימו זה לא יעזור לכם. הוא יחזור ויאמר לכם ויחזור ויזכיר לכם כי אין בעולם עוד אחד כמוהו. לא, הוא לא צריך חברים. הוא בהחלט מספיק לעצמו. לא חשוב לו מה האחרים אומרים, הם הרי אחרים. חשוב לו מה הוא אומר. כמו שכבר אמרנו, לדבר הוא יודע. נואם בחסד עליון, כלומר, בחסד עצמו. כשהוא עולה על הדוכן לנאום, הוא יודע שהוא יותר גבוה מכולם. שמעל לדוכן הוא יביט למטה (לוק דאון) על כולם. כי הוא גדול, גדול מכולם. אם רק היה יכול היה מעדיף שיקראו לו "יוסף", או אולי אפילו "דוד", כי תמיד, גם כשהיה קטן, חשב שהוא גדול. אולי לא היהלום שבכתר אלא רק אבן ספיר. ודוד, כולנו יודעים שדוד היה קטן, אבל היה גדול. יוסי לא זכר כי כשדוד הלך למדבר, זה לא עשה רושם על אף אחד. יוסי חשב שאם הוא ילך צפונה ולא דרומה, זה כן יעשה רושם על מישהו. אבל גם הליכתו המתוקשרת לצפון לא עשתה רושם על אף אחד, אז בשקט בשקט הוא חזר למרכז. האמת היא שהוא הצליח להיות ראש לשועלים, אבל זה לא סיפק אותו. לרגע חשב שביחד, הוא ראש לשועלים ויוסיניו שהוא זנב לאריות, אולי צרוף שכזה, חצי ועוד חצי, יהיה גדול מהשלם. הופ, הם נשארו רק חצי אחד. מין שריד מדובלל כזה שאפילו באופוזיציה כבר לא היה מי יודע מה. וכך יוסי המסכן הפסיד את התאר "יו"ר" ועכשיו הוא יושב בשקט יחסי יחד עם כל האחרים שאף פעם לא רצה להיות כאחד מהם, וילד אחר לקח לו את הכסא ואת הבמה. אבל זה לא היה קונץ כי הילד הזה שלקח לו הוא כבר בעל ניסיון עצום. כי אצלו זו כבר ילדות שניה. וגם אם לא קוראים לו יוסי או יוס’לה או יוסיניו ואפילו לא קוראים לו יוסף. כי זה שבאמת קוראים לו יוסף, הוא באמת שונא את היוסלך. כן את שניהם.

כן, יש לנו עוד כמה ילדים בפינת הילדים. אבל הם לא כל כך מענינים כדי שנקדיש להם מקום וגם אין מספיק מקום לכולם. כי יש כאלה שחוזרים לפינה פעם נוספת אחרי שגמרו או שלא הצליחו להיות גדולים. יש כאלה שעוזבים ולא יודעים לאן הלכו. למשל, ישנו בפינה שולחן ריק. פעם ישבה סביבו חבורה של נסיכים. לא באמת נסיכים, רק כאילו. כי אבא של אף אחד מהם לא היה מעולם מלך ולא לכולם היתה אמא מלכה, אפילו לא בעיני עצמה ובעיני אלא מלך. נכון שכמה מה"נסיכים" קיבלו את מעמדם בירושה ולא בגלל שהיו שווים משהו. כשעבר זמן הסתבר שהכל היה מזויף ואף אחד מה"נסיכים" לא נהיה למלך.

מה אני אגיד לכם ואיזה עוד אגדות אספר לכם? אל דאגה. יש עתיד. כל עוד הילדות בארץ תימשך גם מעבר לגיל שמונים שנה ,תמיד יהיו לנו ילדים מוצלחים . תמיד יהיה לנו דור המשך. תמיד יהיה לנו ...