הקדשה

 

הערב יורד על שמי תל אביב. לא היתה שם מדורה וגם לא סיפרו על דודו. הם באו, רבים רבים, מאות. בשער שיבה ובקרחת. חלקם נושאים לפניהם כרס. חלקם כבר גוררים רגליים. גם העיניים כבר לא מה שהיו פעם. הם לא באו לאזכרה, הם לא צריכים תאריכים כדי לזכור. הם עוד נושאים על גבם את חבריהם המתים. הם עוד זוכרים אותם כחיים. כאילו רק אתמול היו ביחד. גם היום, ב-17 לספטמבר 2003 הם באו רק כדי לפגוש חברים. חברים חיים שאולי כבר מזמן לא ראו האחד את השני, כי אתם יודעים, החיים דורשים את שלהם וכבר יש ילדים ונכדים ונכדות ואולי אפילו נינים שממלאים את הזמן ואת הלב, והם כאן ועכשיו, ורק בלילות, או בשעות של לבד, נשארו המקום והזמן לחברים שעולים ובאים ומצטרפים וכוס קפה בידיהם לשתות עם החיים שכבר מזמן שותים רק נס קפה או תה נטול-קפאין, כי הרופאים אומרים שקפה מזיק לבריאות.

הם באו היום כאילו ליום הולדת. לפגוש חברים מהעבר שהופיעו בלבוש חדש. לפגוש את זהרה ואת שמוליק.שמוליק קופמן וזהרה לביטוב מ-1947 ומ-1948, שחזרו והופיעו במהדורה חדשה. חמישים וחמש שנים לאחר מותם. חמישים שנה לאחר הופעת הספר "חיי זהרה" שהיה היום לספר "כזהר הרקיע". שנים ארוכות בהן זרח כוכבם בשמי החברה הישראלית השסועה, המוכה והמטורפת. ככל דבר זוהר הלך  גם זוהר דמותם  והתעמעם עד שהיה זקוק לליטוש מחדש, רק להוריד מעט אבק, כי האור הוא אותו האור, רק שרבים כבר לא רואים אותו.

הם באו. נזהרים בלכתם בין סלעי הכורכר שבחצר מוזיאון הפלמ"ח. סלעי כורכר שפעם דילגו עליהם בקלות, אוספים הביתה עולים בלתי לגליים שהצליחו לחמוק מחיילי הצבא הבריטי. טיפסו באנחה על מדרגות הבטון של האמפיתיאטרון ואולי היתה האנחה גם לזכר אותם ימים כשידעו לטפס כגדיים על טרסות האבנים שהן הן ארץ ישראל אותה באו לשחרר. הם באו ואמרו איש לרעהו "אהלן" ושאלו "מה נשמע ואיך הולך" וענו באנחה "חיים, חיים". ובשמיים גלשו בניצנוץ פנסים מטוסים קלים בדרכם לנחות בשדה דב. מטוסים קלים אך הרבה יותר כבדים מאותם "אוסטרים" שהטיסה זהרה שהיתה טייסת בימי מלחמת השחרור, ושבהתרסקות אחד מהם מצאה את מותה והיא רק נערה-אישה, שליבה מלא באהבה גדולה שנקטעה פעם ועוד פעם.

על הבמה הקטנה עלו אותם חברים של פעם ושל עכשיו וסיפרו, בפעם המי יודע איזה, את אותם הסיפורים, ואפשר היה לחוש את משקל גופות חבריהם הנישאים על גבם גם היום. אפשר היה לחוש את הקור המצמרר של חדר הקרור של קיבוץ עין חרוד לשם הובאו הגויות ואפשר היה גם היום לכאוב את כאב האהבה ולשמוע את זעקות השבר, כאילו לא היו הדברים לפני הרבה זמן, כי לזמן הזה אין משמעות של עבר. כי הכובד והקור והכאב והזעקה הם כאן ועכשיו. נאמרים בקולו החנוק והמאופק של חיים גורי, החוצב אותם מהמילים. העוטף אותם באהבה הגדולה של אז ושל עכשיו. אהבתם הגדולה של זהרה ושמוליק. של הרעות של בני המשפחה הגדולה והמיוחדת הזו.

אחר כך היה שקט, ופיסת שמיים קטנה ממעל, סגורה בין קירות הבנינים האוצרים בתוכם את המראות של אותם הימים, היתה לאוהל תפילה. כי מה כבר רצו הם אז ומה כבר אנחנו רוצים היום?

אלי אלי

שלא ייגמר לעולם

החול והים

רישרוש של המיים

ברק השמיים

תפילת האדם.

 

 

ביום 17 לחודש ספטמבר 2003 הושק בחורשת מוזאון הפלמ"ח הספר "כזהר הרקיע". הספר הוא הוצאה מחודשת ומשופרת של הספר "חיי זהרה" שראה אור ב-1952. "כזהר הרקיע" נערך על ידי עופר רגב והוצא לאור בהוצאת "פורת- הוצאה לאור". שנת 2003.