והשמיים לא נפלו

 

 

"אז אמר השטן: הנצור הזה

איך אוכל לו.

אתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

ויאמר:לא אטל כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מרך לב אביא בתוכו

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה:אכהה מחו

ושכח שאיתו הצדק.

 

כך דבר השטן וכמו

חורו השמים מאימה

בראותם אותו בקומו

לבצע את המזימה."

 

נתן אלתרמן, מן העזבון, שירים אחרונים.

 

 

אין זאת אלא שכהה מוחם. אין זאת אלא ששכחו שאיתם הצדק. אין זאת אלא מעשה שטן. לו רק אפשר היה לזהות את השטן הזה. לו רק אפשר היה להוסיף מעט צבע לשמים שחוורו מאימה.

אבל מה לנו שנתלונן. הרי אנחנו, החברה הישראלית, בנינו אותם במו הבל פינו. "בני רשף" קראה להם נעמי שמר בשירה (רשף, אל השמש הכנעני). אנחנו העלינו אותם לגבהים שאפילו מטוסיהם החדישים ביותר אינם מסוגלים להגיע אליהם. אכן, הטובים היו לטייס. אבל אם תשאלו למשל את האיכר הפשוט ביותר הוא יגיד לכם שגם הפירות הטובים ביותר, אם לא מטפלים בהם כיאות, גם הם נוטים לפתח פגמים ולהרקב. ואז אם תשאלו את הירקן העומד בבסטה שבשוק, הוא יאמר לכם כי את התפוחים הרקובים יש להוציא מהר ולזרוק אותם לאשפה לפני שישחיטו את כל הפירות האחרים. וכדאי, כדאי ללמוד מאלה שלמדו בבית הספר של החיים. ובאמת, נכון, לפעמים צריך לאמר ולעשות דברים קשים שאיש לא חשב שאי פעם יהיה צורך לומר אותם או לעשות אותם.

ונתן אלתרמן, ההיה רק משורר או אולי היה גם נביא? הוא לא התכוון אל אותם עשרים וכמה טייסים שמוחם כהה. הוא לא התכוון אל אותם כמה מאות סרבנים ששכחו שהצדק איתם. אבל כמו ברבים משיריו הוא ידע לשים את האצבע על אותה נקודה כואבת עוד לפני שהתחילה לכאוב. הוא ידע את נפש האדם והוא ידע את נפש העם, לכן היה ברור לו שיש בתוכנו נכי נפש. ואנחנו, האם לא ידענו?! ידענו גם ידענו, אבל העדפנו להתעלם מכך. חשבנו שאנחנו מחוסנים מפני תופעות שכאלה, וכשנתקלנו בהן ידענו להשלות את עצמנו ולומר כי אלה רק מקרים חריגים. כי אלה רק עשבים שוטים. דחינו את חכמת הירקן, כי הרי הוא רק ירקן ולא הוצאנו וזרקנו את הרקובים שבתפוחינו היפים, מאמינים שהרקב לא יתפשט. ולא שמענו לחכמת האיכר, כי הרי הוא רק איכר, ולא מיהרנו לעקור מהשורש את העשבים השוטים, מאמינים שהם לא ישתלטו על כל השדה.

הטייסים החותמים, מה לנו שנבוא אליהם בטענות, הם אפילו לא מסוגלים להבין את משמעות מעשיהם. מוחם כהה! הם באמת התחילו להאמין שהם בני אלים. הם באמת מאמינים שיש להם מונופול על המוסר. הם באמת מאמינים שכוונותיהם טובות, רק ששכחו שהדרך לגהינום רצופה בכוונות טובות. אז אולי באמת נעזוב אותם לנפשם. גם את הסרבנים ה"מקצועיים" וגם את הטייסים האלה, הרי על כל אחד מהם ישנם מאות ורבבות אחרים,טובים יותר. ישרים יותר. נאמנים יותר. מבינים יותר. חבל אפילו לשפוט אותם. צריך פשוט לזרוק אותם לפח האשפה של ההיסטוריה. נצטרך גם אנחנו להודות בטעויותינו. אנחנו לא בני אלים ולנו מותר לטעות. אך חובה עלינו לתקן את הטעות. הם לא רוצים לטוס יותר, אז שלא יטוסו יותר. ממילא אין הם מסוגלים להבין את הפקודות הניתנות להם, את מקומם במערך הלוחם, הם לא יחליטו את מה ואת מי הם נדרשים להפציץ כי הם לא יודעים מי המופצצים  ומה המופצץ. הם לא יפקירו שוב חיליי קרקע הזקוקים לעזרתם והחיילים שוב לא יהססו למלא את משימתם מבלי לחשוש מההוא היושב במרומים שירצה או לא ירצה לבא לעזרתם.

צריך פשוט להדיח אותם. לשלול מהם את דרגותיהם, לשלול מהם את אותן זכויות מופלגות שניתנו להם רק מתוקף היותם טייסים. ישבו להם בבתיהם ויתחממו לאור מצפונם.

צריך פשוט לשכוח מהם.

אל דאגה! השמיים לא יפלו גם אם הם לא יהיו שם.