אז מה נשפך?

 

אמרו לנו שלא בוכים על חלב שנשפך. אמרו לנו שלא בוכים על חלב שגלש. אבל גם אמרות שפר אלו, כמו רוב אמרות השפר, אומרות רק את החצי. אומרות לנו מה ש"לא" אומרות לנו מה ש"אין", אבל לא אומרות לנו מה ש"כן" ו"יש" לעשות.

באמת, זה יעזור לנו אם נבכה על חלב שגלש, או נשפך? זה בסך הכול חלב! וכמו שכולם יודעים, תמיד היו ויהיו "פרות חולבות". אבל חלב שנשפך זה דבר נורא. אם לא מנקים אותו לאחר שנשפך הוא מחמיץ, הוא מסריח, הוא  משאיר כתם, הוא מושך אליו כל מיני חרקים מזיקים (מי פחות ומי יותר).

תמיד אמרו לנו שגברים לא בוכים. ובתנ"ך אמרו לנו "אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו" (ירמיהו פרק כב' פסוק 10'). ובכלל, כבר יש רבים בינינו שלא בוכים על שום דבר. אפילו על הדם שנשפך כבר לא כולם בוכים. רבים גם לא שופכים דמעות על אלה שכן בוכים. עכשיו תתארו לכם מה קורה אם זה דם שנשפך ולא חלב, אם אלה דמעות שגולשות ולא חלב. איזה ריח נודף לא רק ממה שנשפך אלא גם מאלה ששופכים. איזה כתם זה משאיר על הידיים השופכות את הדם. איזה צלקת נשארת על הארץ, בהוויה, בתרבות, בהיסטוריה?! כתם זה כלום . כתם אפשר לנקות. אבל צלקת?! צלקת יכולה גם להיות "אות קין". אות שקשה יהיה למחוק אותו, אות שעלול להשאר לעולם. אינני יודע על מצחו של מי יהיה האות, כי הרי כולם הורגים או רוצחים (תלוי מי אומר על מי). ומי לא בא לחגוג על הדם? כולם באים. כל אלה שמנסים להרויח רווח פוליטי מהמצב. כל המזיקים והפרזיטים למיניהם: האירופים והרוסים ומדינות ערב וארצות הברית. כולם! כל אלה שבעצמם שפכו לא מעט דם. כל אלה שבגללם זרמו נהרות של דם ודמעות. לא גלשו, זרמו כנהרות והציפו את העולם כולו. אבל נעזוב לרגע את כל העולם. בואו נדבר על עצמנו, וכשאני אומר "עצמנו" אני מתכוון לאלה שדמם נשפך וששופכים את הדם. אני מדבר על שני העמים הקטנים והמסכנים (כן, גם הישראלים הם קטנים ומסכנים, דבר שמשתדלים לשכוח אותו). שני עמים שבין אם הם רוצים בכך ובין אם אינם רוצים בכך, מחלקים ביניהם ארץ קטנה, וכדי שתתאים להם, מנסים בכל דרך אפשרית להפוך גם אותה למסכנה, ואפילו די מצליחים בכך. ארץ שפעם אמרו עליה שהיא ארץ זבת חלב ודבש, וכמו שאמרנו יש בה יותר דם ודמעות, עד שקשה לראות את החלב והדבש. וזה לא מהיום, זה מתמיד. תמיד שפכו פה דם. וזה אולי מלמד שכבר מאז ומקדם חיים פה יהודים וערבים, ובאמת קשה לדעת מי היה כאן קודם (כאילו שזה חשוב), ולמי יש זכות אבות, כי עד כמה שידוע, אותם אבות היו ליהודים ולערבים. תמיד ידענו לומר שאנחנו אחים, הספקנים והמדקדקים אמרו שאנחנו בני דודים, וזה היה אמור להבטיח שנבין האחד את השני, שנוכל לחיות האחד עם השני, האחד בתוך השני, או אפילו האחד לצד השני, אבל מסיבה כל שהיא זה לא הצליח ולא מצליח. אז היום יש פתרון חדש: "גדר הפרדה". פטנט חדש: "קוו התפר". שאלה מהדברים הרעים ביותר שיכולה המסכנות והטיפשות המקומית להמציא. (ראה כתבת המשך מיד אחרי כתבה זו).

בואו ונעצור לרגע את מרוץ המוות המטורף הזה. ננסה לנשום עמוקות ולקוות שבקרוב יהיה האויר צלול והסירחון יחלוף. ננסה להחזיר לארץ את החלב והדבש. נמהר ונפסיק לשפוך את הדם והדמעות כדי שישאר לנו מספיק כוח לנקות את הדם שכבר נשפך ונאמין שאפשר לחיות בארץ המסכנה הזו, לא רק יהודים, ולא רק ערבים, אלא גם יהודים וגם ערבים. ושנאמין שזה יכול להיות טוב לכולם, הרבה יותר טוב. כי היום זה רק רע, רע ליהודים ורע לערבים, רע לכל אחד לחוד ולכולם ביחד. אז אולי נוכל לחזור ולומר את אמרות השפר: שאין לבכות על חלב שגלש ושלא בוכים על חלב שנשפך. נכון שאלה רק חצאי דברים, אבל אני מוכן אפילו לבכות על חלב שגלש או נשפך, רק שלא יהיו אלה דם ודמעות. אני לא רוצה לבכות על המתים, ולא על ההולכים, לא על היורדים ולא על המהגרים בעל כורחם, ולא על המגורשים ולא על המועברים (מלשון טרנספר). אני לא רוצה לא לבכות בגלל שאמרו לי שלא בוכים. אני רוצה לא לבכות כי לא תהיה לי סיבה לבכות