אמת או שקר?

 

האמת

הינה הוא עולה לעמוד על הבמה הקטנה, פניו מתוחים, גופו קשוח וכל כולו בין אימה לרצינות.הוא מניח את ידו השמאלית על ספר התנ"ך. הוא מרים את ידו הימנית. ביראת קודש הוא נשבע לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת. זוכרים? זוכרים מעמד שכזה? כיום כבר אי אפשר לדעת אם זה היה במציאות או אולי היה זה רק סרט קולנוע. הינה עורך הדין הקשוח יורה לעברו שאלה שלא משאירה כל פתח להתחמקות. הינה השופט בגלימתו השחורה שולח מבט מרוכז מעל למשקפיים חסרות מסגרת ופניו אומרים "ייקוב הדין את ההר" ובאצבעו, זו שמשום מה קוראים לה "קמיצה", מגרד בעדינות את הקרחת. עוד רגע ו"האמת, כל האמת ורק האמת" יצאו לאור. וכולם, כולם ידעו, שהיתה חקירה ודרישה והראיות גובשו עד גביש וכל שעוד דרוש היא התשובה.

שתיקה!!! זהו!!! האמת כולה נאמרה בשתיקה צלולה, בהירה , רועמת ומובנת לכולם. גם לנאשמים וגם לעדים וגם לפרקליטים המלומדים וגם לשופטים הנכבדים. רק הציבור, אותו הציבור שאולי עוד מאמין במערכת, רק הוא לא מבין. איך זה? איך זה יכול להיות? אם "זכות השתיקה" היא זכות שלא להפליל, הרי שלא צריך את כל המשחק הזה. כי אם אדם שותק כדי שלא להפליל, אז ברור שאם יאמר את האמת, תהיה היא, האמת, כולה או מקצתה, מפלילה. ואם כך אין צורך להודות במשהו, כי הרי "שתיקה כהודיה".

אז באמת, בכל הרצינות, מישהו חושב שכל ההצגה הזו היא אמיתית? הרי זה משחק מכור מראש. זה משחק שמפרנס בכבוד גם את הפרקליטים וגם את השופטים וגם את הנאשמים, איך קוראים לזה? קוראים לזה לפעמים "זכאי מחוסר הוכחות" ולפעמים זו "עיסקת טיעון", יופי , עשו להם עיסקה. מה זה פה, שוק!!! או שיש חוק, או שאין חוק. או שיש עבירה, או שאין עבירה. כי אם יש עבירה ויש חוק ויש אכיפת חוק ויש שיפוט. אז אין מקום לא ל"עיסקות" ולא ל"זכות השתיקה". אבל למען הבריאות הנפשית של הציבור, כדאי שהציבור ישתוק. לא ב"זכות" אלא בגלל שלא כדאי לעשות מזה ענין. כי מי הם השותקים בעלי הזכות? הם לא סתם איזה בוזגלו מסכן שלא יודע מה הוא חוק ומה היא עבירה ומה היא שבועה. הם לא כאלה סתם. הם כאלה שיודעים, הם כאלה שמשתתפים בצורה ישירה או עקיפה גם בחקיקת החוקים וגם באכיפת החוקים וגם בשפיטה לפי החוקים, שהם האחראים העיקריים להם.

למשל: אריה דרעי. תלמיד-חכם ורב וחבר כנסת ושר בממשלה. מה, הוא לא יודע את החוקים?! בודאי שהוא יודע! הוא יודע יותר מכולם מה הוא חוק ומה היא עבירה ומה היא שבועה הוא גם יודע מה המשמעות של כל אלה ולדבריו הוא גם יודע מה היא אמת ומה הוא שקר. אבל כנראה שהוא יודע עוד דבר שרבים אחרים אולי לא יודעים. הוא יודע ש"מילה בסלע ושתיקה בתרי". הוא יודע שמשתלם לשתוק.

או אולי ראש הממשלה. גם הוא ניצל את זכות השתיקה. גם הוא יודע את החוק. גם הוא יודע מה היא עבירה על החוק. גם הוא יודע מה היא שבועה. אבל הוא גם יודע מתי לשתוק. ומעשי אבות סימן לבנים. גם בניו של ראש הממשלה, כל אחד בתורו, יודעים להשתמש בזכות השתיקה.

אלה רק דוגמאות בולטות בחיינו הציבוריים. פעם היו לדברים משמעויות. פעם היתה האמת, רק האמת וכל האמת, חלק מהעולם המוסרי שבו חיינו. עולם שהיה אמור להיות בו סדר וחוק ושמירה על החוק. היום גם האמת כבר הלכה לעולם האמת וכל שנשאר לנו הם הנוסטלגיה וזכות השתיקה והשקר.

 

השקר

יש אנומליה בחיים הציבוריים. אם בהיכלי המשפט כל האמת היא שקר, הרי שברחוב הציבורי כל שקר הוא האמת, וכדי שלא תהיה אפליה וכדי לא להיתפס לקטנות וכמו שאת האמת-שקר יחסתי לגדולי העם אני רוצה ליחס את השקר-אמת לארועים גדולים בחיי העם.

אין גדול יותר ואין נורא יותר בחיינו מהמושג "כיבוש". כמה אנשים כבר שילמו בחייהם וכמה עוד ישלמו בחייהם בגלל המושג "כ-י-ב-ו-ש". כמה כספים כבר הושקעו, בוזבזו, שקעו ונבזזו בגלל המושג הזה. כמה כעס ושינאה ועצב ואבלות ויאוש כבר נולדו ומתו ונולדו מחדש נכים ופיסחים, בעלי מום ומעוותי צורה, וכל רעה ותחלואה ועוני ומסכנות. קשה, קשה להעריך ולהבין ולהפנים את כל אלה, כל אלה ועוד רבים רבים שהם תולדה ישירה או עקיפה של המושג השיקרי הזה שנקרא "כיבוש". מי כבש ומי נכבש? מתי ואיפה ולמה ולשם מה? אז תרשו לי תזכורת קצרה, קצרצרה, ממש על קצה המזלג ההיסטורי בעל שן אחת, כמה עובדות היסטוריות מבלי לחזור לימי אברהם אבינו. ושאם ישנו היסטוריון אחד, או אפילו פסוודו-היסטוריון (בשם אחר "היסטוריון חדש") שיקום ויראה בגלוי ובלי שיבושי לשון ועיוותי רעיון שלא כך היו הדברים:

1. פלשתינה, או פלסטין: טריטוריה שהיתה תחת שלטון האימפריה העותומנית וכללה בקווים כלליים את השטחים שמדרום לסוריה וכיסו את מה שהיו השטחים שמשני עברי נהר הירדן, ממזרח לו עד המדבר  וממערב לו עד הים התיכון.
2. בגמר מלחמת העולם הראשונה, כתוצאה של הסכמים בין מעצמות אירופה של הימים ההם, בריטניה וצרפת ובמסגרת "חבר הלאומים", נמסר השטח הנ"ל לפיקוחה של האימפריה הבריטית כמנדט.
3. בשנת 1921, בעקבות התחייבות של ממשלת בריטניה לבית המלוכה ההאשמי, שסייע לבריטניה במלחמה נגד התורכים, הופרד החלק שממזרח לנהר הירדן וניתן כתמורה לבית המלוכה ההאשמי  ונקרא שמו "עבר הירדן"  Transjordan . בעוד שהחלק שממערב לנהר הירדן, או שבין הנהר והים התיכון המשיך להקרא "פלשתינה א"י" (פלשתינה ארץ ישראל) ונשאר כמנדט בידי בריטניה. רק לאחר שנים וכמעט בחשאי, שונה השם "עבר הירדן" ל"ירדן" או ל"ממלכת ירדן".
4. התושבים בפלשתינה א"י היו ברובם ערבים ומיעוטם יהודים. אלה גם אלה נלחמו האחד בשני על הזכות לשבת בשטח הנ"ל ועל הבעלות עליו. לא אלה גם לא אלה היו בימים ההם בעלי מעמד לאומי –מדיני כלשהו. הערבים לא היו "פלשתינאים" והיהודים לא היו "ישראלים". בהצהרת בלפור שניתנה ב-1917, הוכרז כי ליהודים הזכות להקים " בית לאומי", לא מדינה, בארץ ישראל.
5. "חבר הלאומים" שבק חיים ויורשו הבין לאומי הוא האו"ם, "אירגון האומות המאוחדות". יקצר המקום להתיחס לכל הארועים שהתחוללו בפלשתינה א"י ובעולם כולו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, בשנות מלחמת העולם השניה ולאחריה וכסיכום לאין ספור דיונים, באין ספור ועדות, ובין כל המעצמות, ועל ידי כל המדינות בעולם (בעיקר באירופה) שחשבו שיש להן את הזכות לדון, להתערב ולהכריע בנושא ארץ ישראל, הוחלט על חלוקת השטח של ארץ ישראל שממערב לנהר הירדן ועד לחופי הים התיכון במזרח ובמערב. ובין סוריה ולבנון בצפון, שהיו תחת השפעה צרפתית, לבין מדבר סיני בדרום. השטח חולק בין הישוב הערבי ובין הישוב היהודי. לא כאן המקום לפרט את צורת החלוקה ומהותה. רק אציין שהבסיס לחלוקה היה ריכוזי הישוב הערבי או היהודי בשטחים השונים.        
6. העובדות ההיסטוריות הגלויות אומרות כי הישוב היהודי בארץ ישראל קיבל את תכנית החלוקה והכריז על הקמת מדינת ישראל בשטחים שהאו"ם ייעד למדינה היהודית, בעוד שהישוב הערבי, בתמיכת "העולם הערבי" דחה את תכנית החלוקה והכריז מלחמה על מדינת ישראל.
7. מי נלחם: בצד היהודי נלחמו היהודים שישבו בארץ ישראל שמרגע הכרזת המדינה היו ל"ישראלים". עולים חדשים, כלומר מהגרים יהודים שהגיעו למדינת ישראל ושברגע בואם היו לישראלים. ועוד מתנדבים רבים, רובם יהודים. בצד הערבי נלחמו: צבא מצרים שהיתה ישות מדינית מוגדרת. הצבא המצרי נלחם בדרום והגיע תוך קרבות עד למרחק לא רב מתל אביב. ועד לשולי ירושלים (קיבוץ רמת-רחל הנושק לירושלים עבר מספר פעמים מיד ליד). מצד מזרח פלש "הלגיון הערבי" שהיה הצבא של מדינת ירדן (כך נקרא לה לצורך הנוחות) שהיתה כבר אז מדינה ריבונית. הלגיון הערבי, שהיה בפיקוד בריטי, כבש את איזור הר חברון בדרום, את חלקה המזרחי של ירושלים ואת האיזור הנקרא היום "שומרון", עד לטרון במערב ועד הר הגלבוע בצפון. השטחים האלה כוללים את מרבית הערים הערביות הגדולות: חברון, בית לחם, יריחו, רמאללה, שכם, ג'נין, טול כרם, קלקיליה. אזורים אלה היו מיושבים בחלקם המכריע בערבים שחיו ממערב לנהר הירדן. בעמק הירדן, באזור הכנרת ובגליל המזרחי העליון והתחתון, לחם צבא סוריה שהיתה מדינה ריבונית. כמו כן לחם בצפון צבא עירק שהיתה גם היא מדינה ריבונית. "צבא השיחרור" בפיקודו של קאוקג'י, שהיה יותר מיליציה מאשר צבא סדיר. כן לחמו בצפון כוחות לבנוניים שלא היו כוחות רציניים, ואשר חשיבותם היתה שולית במלחמה הכוללת.
8. הסכמי שביתת הנשק שנחתמו לאחר המלחמה בין מדינת ישראל לבין מרבית הכוחות הערבים שהשתתפו במלחמה (עירק לא חתמה עד היום על כל הסכם. "צבא ההצלה" פורק והפסיק להתקיים) קבעו את קווי הפסקת האש ביום מסוים והיוו, לאחר תיקונים מספר, את "הקו הירוק", שהיה מעין קו גבול בפועל עד למלחמת ששת הימים ב-1967. כלומר, שבמשך כ-18 שנים מ-1949 ועד 1967 השאירו הסכמי שביתת הנשק תחת שילטונה של מדינת ישראל חלק מהשטחים שיועדו בהסכם החלוקה למדינה הערבית. מצרים המשיכה את שילטונה בשטח רצועת עזה שמעולם לא היה בגבולות מצרים. ירדן המשיכה את שילטונה בכל השטחים שלימים נקראו "הגדה המערבית" שמעולם לא היו בגבולה של ירדן, כולל איזור גוש עציון, בית הערבה, מזרח ירושלים ועטרות, שהיו מיושבים ביהודים לפני פרוץ המלחמה. סוריה חזרה לגבולה כמעט באופן מוחלט. "צבא ההצלה" נהדף ונמוג. יחידות הצבא העירקי חזרו לארצן. לבנון חזרה לגבולה.
9. ערביי ארץ ישראל, או בשם אחר ערביי פלשתינה לא היו מאורגנים כצבא אלא רק כמספר מצומצם של יחידות כמו מיליציות בפיקוד של מפקדים מקומיים. הם לא כבשו ולא המשיכו להחזיק לאחר הסכמי שביתת הנשק שטח כלשהו כיחידה מדינית, כי יחידה שכזו לא היתה קיימת.
10. חלקם המכיע של הערבים שישבו בשטחים שנתפסו, לא  נכבשו. הם ברחו, גורשו, סולקו, או כל מילה אחרת שתמצא מתאימה לתאור המצב בו אנשים אלה איבדו את בתיהם, את אדמתם, את מעמדם החברתי והתרבותי.

 

אפשר לומר כי פורמלית, עם סיום מלחמת ששת הימים, תמו מאות שנים של כיבוש השטח שממערב לנהר הירדן. הצבאות הכובשים האחרונים היו צבא ירדן ("הליגיון הערבי") שהמשיך לשלוט בשטח שנקרא "הגדה המערבית", שטח שמעולם לא היתה לו "זכות" לשלוט בו, כלומר כיבוש (ללא מרכאות). צבא מצרים המשיך לשלוט בשטח שנקרא "רצועת עזה",שטח שמעולם לא היתה לצבא המצרי "זכות" לשלוט בו, כלומר כיבוש (ללא מרכאות).

אינני מתיחס כאן לצבא הסורי שהמשיך בדיעבד לשלוט על שטחים מצומצמים באיזור אל חמה וממזרח לכנרת, שטחים שהיו אמורים להיות בשליטה ישראלית.

אם נסכים שלישוב היהודי בארץ ישראל ולעם היהודי באשר הוא, היתה וישנה זכות לשבת ולישב שטחים במה שהגדרנו כשטח "פלשתינה א"י".

אם נסכים שלישוב הערבי בארץ ישראל היתה וישנה אותה הזכות לשבת ולישב  שטחים במה שהגדרנו כשטח "פלשתינה א"י".

הרי שהמושג "כיבוש" יהיה מושג שגוי, מטעה ולא רלוונטי למצב שקיים בשטח "פלשתינה א"י" מאז תום מלחמת ששת הימים. ואפשר גם לומר במידה מסוימת של ציניות שלמושג "שטחים משוחררים", שהיה קיים בראשית התקופה שלאחר המלחמה היתה מידה רבה של "אמת".

עם סיום מלחמת ששת הימים היתה לראשונה, כמעט מאז ומעולם, תקופה בה היו בארץ רק שני העמים, שרק להם ישנה הזכות (ללא מרכאות) להחליט על עתידה של הארץ האומללה הזו.

אולם: מדינת ישראל, שיכורת ניצחון וביהירות מטופשת, עשתה כמעט את כל שביכולתה שלא למצוא דרך ליישב את הסכסוך שבינה לבין הערבים. שהם, באותם הימים, היו עלובי תבוסה וביאוש מטופש לא אחרו לעשות את כל שביכולתם כדי שלא למצוא דרך ליישב את הסכסוך שבינם לבין מדינת ישראל.

באמת!!! הבאמת חשבו הישראלים שהערבים היושבים בשטחי "הגדה המערבית" ו"רצועת עזה" ייעלמו, יתנדפו, יקבלו עליהם את שילטונה של מדינת ישראל?

באמת!!! הבאמת חשבו הערבים שהשראלים היושבים במדינת ישראל יעלמו. יתנדפו. יקבלו עליהם בהסכמה את דעתם של הערבים היושבים בשטחי פלשתינה, או את דעתן של ארצות ערב, כיחידות או כאירגונים?

באמת!!! הבאמת חשבו אנשי ה-פי- אל- או, שלימים הפכו להיות ה"פ.ת.ח.". הבאמת חשב מנהיגם יאסר ערפאת שניצני הגיבוש של הערבים כ"ישות פלשתינית", או איזה שהיא ישות מדינית, הם המפתח להקמת מדינת "פלשתין".

האם באמת כולם, כל השחקנים במציאות הזו, האמינו במה שחשבו, או אמרו, או עשו. האם הם כולם טיפשים. האם אף אחד מהגורמים האלה לא טעה והטעה.בשוגג או במזיד. בתמימות או בנבזות. אני מרשה לעצמי לומר כי כל אלה יחד, המטעים והזדוניים והתמימים והניבזים, הם המשמרים עד היום את המצב הנורא הקיים היום, ואני מפחד שגם ימשיך להתקיים. כי אל כל אלה מצטרפים גם כל אומות העולם , כאומות , וגם רבים מבני אומות העולם שאו שאינם מבינים דבר, או שמאמינים בדברים שהאמונה, ורק האמונה, יפה להם. כל המדברים, הצועקים, השרים את המילה "שלום" ובהזדמנות זו מתערבים בדברים שאינם נוגעים להם ושלדעתי התערבותם רק מזיקה. והם כולם ברוב טיפשותם, זדונם ונבזותם, מסתתרים מאחרי מילת השקר הנדושה רק במעט מהמילה הנדושה "שלום", ומילה זו היא המילה "כיבוש".

היש מציאות פוליטית-מדינית גרועה יותר ממציאות של כיבוש? לא!!! מצב של כיבוש הוא מספיק נתעב גם אם אינו שקר. על אחת כמה וכמה אם הוא כן שקר. דבר ידוע הוא שאם חוזרים על שקר פעם ועוד פעם ועוד מאות פעמים ועוד אלפי פעמים וכן הלאה וכן הלאה, בסופו של דבר יהיה השקר הזה ל"אמת". כי גם השקר הוא סובייקטיבי וגם האמת היא סובייקטיבית. ואפשר לומר כי ה"אמת" היא "אמת" אפילו אם בסיסה הוא שקר. ועוד ידוע הוא ששקר מעולם לא הוליד אמת. כי אפשר לשקר מעט את רוב בני האדם. או אפשר לשקר הרבה מעט בני אדם. אבל אי אפשר לשקר הרבה לכל בני האדם כל הזמן. אז אם נקבל שבסופו של דבר לא יהיה לשקר עתיד ושבבוא היום תצא האמת לאור, אז למה שזה לא יקרה כבר עכשיו. למה לא יאמרו הישראלים בפה מלא ובקול רם, שישנו בשטח ארץ ישראל עם ערבי ההולך ומגדיר את עצמו כ"עם פלשתיני" ושיש לעם הזה את הזכות להגדיר את עצמו ושיש לו זכות לשבת ולישב את מה שביכולתו לישב. ולמה לא יאמרו הערבים, או כהגדרת עצמם, הפלשתינים, בפה מלא ובקול רם, שישנו בשטח ארץ ישראל עם יהודי, שכבר הגדיר את עצמו כעם יהודי-ישראלי ושיש לעם הזה זכות לשבת ולישב את מה שביכולתו לישב. ולמה  שלא יסכימו שני העמים האלה לכבד זה את זכותו של האחר, ולמה לא יכירו שני העמים האלה שיכולתו של האחד היא כיכולתו של האחר, ושיכולת שניהם היא בהכרח היכולת אותה יכולה לשאת הארץ הקטנה הזו, ושאין האחד יכול בלי שהשני יכול, ומה ששניהם יכולים ביחד הוא הרבה יותר מסך כל שתי היכולות האלה, וששני העמים האלה יתנערו מהשקר וישחררו את כל העולם מתמיכה בשקר הזה ומהתנגדות לו.

וכמו שאמרנו. שקר שחוזרים עליו אין ספור פעמים הופך ל"אמת". ובמציאות שבה אנחנו חיים השקר "כיבוש" כבר הפך ל"אמת" וככל שנמשיך ונחזור עליו, השקר-אמת הזה ישתלט עלינו. הוא יכבוש אותנו. וכיבוש הוא מציאות פוליטית-מדינית רעה ונתעבת.

אז אנא, כולנו, "די לכיבוש".