• עדיף שלא יהיה                                                     2006. 7. 28
• אני לא מאמין בקיומו של אלוהים. בהחלט לא! אבל אם הוא בכל זאת ישנו, אז הוא חרא של אלוהים ועדיף שהוא לא יהיה. כבר שבועיים שאני יושב צמוד אל מסך המחשב, מנסה לכתוב ולא יכול. המחשבות מתרוצצות לי בין לבנון ובתי הקברות. אני יושב ומבכה את כל אלה שנהרגים מאש החיזבאללה, החמאס וכל השאר. אני יושב ורותח על כל אלה שלדעתי גרמו וגורמים לכך. לא, אני לא רותח על החיזבאללה, הם עושים מה שהם מאמינים שהם צריכים לעשות ואני מאמין שצריך לחסל אותם על מה שהם עושים. הם בהתאם לאינטרסים שלהם ואנחנו בהתאם למה שאני חושב שהם האינטרסים שלנו, כלומר של מדינת ישראל ולמען העם היהודי והישראלי שזו מדינתו. אני רותח על היהודים והישראלים שמתוך טימטום, או אולי תמימות, עזרו ועוזרים לחיזבאללה ולחמאס ולכל אלה שאפשר להגדיר אותם כשונאי ישראל, לממש את האינטרסים שלהם שמשמעותם היא חיסול מדינת ישראל תוך הרג והשמדה של העם היהודי והישראלי. אז האם כל זה מצדיק לומר שאלוהים הוא חרא ויותר טוב שלא יהיה? למען האמת, לדעתי גם זה מספיק. אבל לא בגלל זה אני אומר את הדברים האלה עכשיו. ישבתי והעברתי לנגד עיניי הדומעות את פניהם של ההרוגים האחרונים מקרבות מרון-א-ראס ובינת ג'בייל שהם ההרוגים האחרונים אך לא אחרוני ההרוגים. אינני יודע אם הדמעות נבעו מכאב, מצער, או מזעם. אני חושב שמכולם יחד. ככל שנמשך הזמן הלכו הכאב והצער והעמיקו וככל שהעמיקו כך הלך הזעם והצטבר. את פניהם של ההרוגים תפסו פניהם של אלה שחלק להם באסון. פניהן של ארבע האימהות. פניו של יוסי ביילין. פניו של אהוד ברק ושל רבים אחרים שאין להם פנים. אני יודע שרבים חולקים על דעתי, זו זכותם וזו גם חובתם. לפתע צלצל הטלפון. היה זה חברי הטוב עוד מימי נעורינו. נשימתי נעתקה. "היא הרימה ידיים" אמר לי בקול נשבר. היתה דממה ארוכה. ידעתי שברגע שאפתח את פי תפרוץ הזעקה. שוב לא יכולתי אפילו לנסות ולשלוט על הדמעות. כך שתקנו משני צידיו של קו הטלפון. אינני יודע אם הזמן עמד מלכת או שנמשך עד ללא קץ. אינני יודע, כי לא שמעתי מי הניח ראשון את השפופרת. היא הייתה בת הזקונים של כולנו. של כל החברים. וכשאני אומר חברים, אני אומר חברים בלב ובנפש, חברים של עשרות שנים. חברים מימי תנועת הנוער, מימי הצבא, מימי הקיבוץ, מימי האוניברסיטה, מימים ראשונים של משפחות, מימים ראשונים של ילדים, ילדים שהיו כבר לכולנו פרט לחברי הטוב הזה. לו לא היו ילדים. כשהיינו מטילים בהרי ירושלים נושאים על כתפינו את הקטנים, היה הוא הולך בכתפיים חשופות. כשלנו היתה רק יד אחת לאחוז בשקיות הפלסטיק המלאות פטריות שאספנו ביערות, היה הוא נושא שקיות בשתי ידיו. הוא היה "הדוד הטוב" של כל ילדינו. הוא היה החבר הטוב של כולנו, חבר שתמיד היה לו הזמן והרצון לעזור, היה לו זמן כי לא היו לו ילדים. היא נולדה כשהילדים שלנו היו כבר גדולים. הצעירים היו כבר בני עשר שנים ויותר.עיניים כחולות, לחיים מלאות ופה דובדבן. היא היתה בת הזקונים של כולנו. בגיל שלוש נפגעה אחת מעיניה בסרטן. הרופאים נאלצו לעקור את העין והיא הקטנה עברה בגבורה סידרה של הקרנות וטיפול כימותרפי. היא גדלה להיות נערה יפיפיה. מי שלא הכיר אותה חשב שהתלתל שכיסה תמיד את העין הוא טלטל של גנדרנות. אופטימית ללא גבול, הצטיינה בלימודים, הדריכה ילדים קטנים בתנועת הנוער, כשסיימה את לימודי התיכון ניהלה מאבק אדיר כנגד הצבא כדי שיגייסו אותה, נאבקה וניצחה. היא לא היתה לוחמת, היא לא שרתה בשטחים, היא היתה כתבת צבאית, דבר שהכשיר אותה, מאוחר יותר, להיות כתבת מתחילה בעיתון "הארץ". לאחר השרות הצבאי, כמו כל הצעירים, טיילה לדרום אמריקה. היא התעכבה אצלנו בארה"ב למספר חודשים. כבר אז הסתבר כי היא הולכת ומאבדת את הראיה בעין השניה. שוב הראו הבדיקות התפתחות של גידול סרטני. היא לא יכלה לנהוג, הקורקינט היה לה לכלי נהיגה. מי לא עצר ברחוב לראות בחורה יפיפיה הרוכבת ברחובות העיר על הקורקינט. גם בימים ההם שלחה לארץ כתבות. היא ראיינה אנשים ששמחו להתראיין על ידה. היא לא ידעה מה זה להרים ידיים. כשחזרה לארץ נרשמה מיד ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית. על אף קשיי הראיה המשיכה בלימודים עד שסיימה והחלה לעבוד כסטז'רית במשרד עורכי דין. הסרטן המשיך לאכול בראשה. הוא התפשט והגיע אל המוח. הראיה הלכה והתדרדרה עד שכמעט אבדה לה. בכל העולם לא היה אף רופא שהיה מוכן לקחת על עצמו לנתח אותה. לאחר בדיקות אין סוף נמצא רופא אחד, בבית חולים ידוע בארה"ב. היא לא הרימה ידיים והסכימה לעבור עוד ניתוח שמלתחילה לא היו לו סיכויים רבים להצליח. הניתוח כמעט הצליח. אי-אפשר היה להוציא את כל הגידול מבלי לפגוע סופית בראיה שעוד נותרה. היא לא הסכימה כי לא ידעה מה זה להרים ידיים. ברוב אופטימיות עוד האמינה כי יש סיכוי. היא עברה שוב סידרה של הקרנות וכימותרפיה, ואפילו שהיתה כבר כמעט עיוורת חזרה לעבוד במשרד עורכי הדין. לפני כשנה אבדה לה ראייתה לחלוטין. שוב לא ראתה דבר. היא נשארה בבית מגששת את דרכה מחפץ אחד לחפץ אחר. ממכשיר הטלוויזיה ששוב לא יכלה לצפות בו לשולחן האוכל אותו "ראתה" בידייה. כאבי ראש תקפו אותה לעיתים קרובות. עייפות כרונית השכיבה אותה במיטתה ברוב שעות היום. היום היא הרימה ידיים. היא הייתה רק בת עשרים ושש. היא היתה בת הזקונים של כולנו. אז תגידו! אחרי כל זה אלוהים הוא לא חרא ! אז תגידו! לא עדיף שהוא לא יהיה!

עכבר שאג, מי לא  יירא ? !                                                                                                                                                                                                      

                                                                                                         18.3.2004

 

נפל דבר בישראל. דבר גדול. יוסי ביילין זכה בפרימריז של מפלגת (או תנועת)  "יחד" ובכך הוגדר ע"י גורמים בעיתונות הישראלית כ"מנהיג השמאל". אתם מבינים?! אתם מעכלים?!

הצביעו בבחירות יותר מ 50% ממתפקדי המפלגה שכל כולם  ביחד הם כ-21000 איש. השתתפו בבחירות אם כך, כ-16000 בוחרים. מתוכם הצביעו עבור יוסי ביילין מעט יותר מ-50%, כלומר כ-8000 (שמונת אלפים) איש. אתם מבינים?! כ-8000 איש עשו את יוסי ביילין "מנהיג השמאל" בישראל. מי היה מאמין! אוי לנו ואבוי לנו! אוי לנו ואבוי לשמאל הישראלי! אוי לנו ואבוי לחברה הישראלית! אוי לנו ואבוי למדינת ישראל!

אז ה"מנהיג" הזה בקושי הספיק לספר לעולם שהוא זכה  בתמיכת כ-10% ממספר הבוחרים הנדרש כדי לעבור את אחוז החסימה בבחירות לכנסת וכבר ניפח את חזהו (לא הצד החזק שלו) ופתח את פיו (הצד החזק ביותר באישיותו) והחל לפזר איומים. אז הוא מאיים על מפלגת העבודה שרק לפני מעט למעלה משנה הצליחה להפטר מעונשו. הוא מאיים על שמעון פרס שהיה לדבריו "מורי ורבי", שזה דבר שבהחלט צריך להדאיג את כולנו. הוא מאיים על אריק שרון ומפלגת הליכוד שזה דבר שאני אישית הייתי תומך בו. מאידך הוא מחלק מחמאות לרן כהן, שלדעתי הוא השמאלן האמיתי היחיד שיהיה במפלגה החדשה וזה דבר שצריך להדאיג ביותר את –רן כהן-. הוא מזמין את יוסי שריד לשתף איתו פעולה וכולנו יודעים כי "שיתוף פעולה " שכזה כמעט שחיסל את מרצ בבחירות האחרונות.

אז שיקום מישהו ויגיד לי שזו לא שאגה אדירה. לא בהכרח שאגת אריה אלא רק "שאגת עכבר". נו אז שיקום מישהו ויאמר לי שאם זה כך, אז אין צורך לפחד. אני מוכרח להודות שדווקא הפעם אני לא סתם ירא, אני אחוז חרדה, ולמה?

מפני שאני מוכן להודות שאני מאמין שעל אף הכל. על אף הטוב והרע שבה, מפלגת העבודה היא עדיין המפלגה הגדולה הקרובה ביותר לשמאל. לא שמאל במרכאות אלא שמאל-שמאל. לצערי אינני יכול לומר זאת על מנהיגות המפלגה שכיום היא ברובה אוסף של אנשים פסוודו-סוציאליסטים, פסוודו-ציונים. אנשים שגדלו במסדרונות בית המפלגה, מה שפעם קראו "עסקנצ'יקים" שגדלו להיות עסקנים והיום הם "מנהיגים". אחד מה"מנהיגים" האלה, ולוא דווקא הזוטר שבהם, היה יוסי ביילין. בין האחרים ישנם כאלה שהיו בעבר שותפים לחתרנות שאותה למד יוסי ביילין  ממורו ורבו שהיה ה"חתרן בלתי נילאה" ואי אפשר להתכחש לכך שהיה תלמיד מוצלח ביותר וזו סיבה מספיק טובה שמפלגת העבודה ומנהיגה הזמני-ניצחי ייזהרו כי מי כמוהם יודע את טיבו של "מנהיג השמאל" החדש.

אם מפלגת העבודה היא שמאל, אפשר לומר כי גם מה שהיה מרצ, היה שמאל. אני לא יודע כמה זמן יקח למנהיג החדש של "יחד" לחסל סופית את השמאלנות הציונית הסוציאליסטית של מה שהיתה ואולי עודנה מפלגת מרצ או לפחות חלקים ממנה. אינני יודע עוד כמה זמן יהיה רן כהן מוכן להיות חוטב העצים ושואב המים של יוסי ביילין. מה שבטוח הוא שרן כהן לא יהיה שותף שווה לביילין כי ביילין לא יהיה מוכן לקבל מישהו שונה/ שווה לו או בכיר ממנו. זה גם מה שמעמיד בסימן שאלה מה תהיה מערכת היחסים בין שני היוסים: יוסי שריד ויוסי ביילין. שני מנהיגים קטנים עם אגו ענק. מה שברור הוא שאם ביילין יצליח לצבור כוחות, יביא הדבר להתמודדות עם יוסי שריד על המנהיגות. אם חס וחלילה יקרה מה שאני מפחד ממנו והשמאל הישראלי ימשיך להתדרדר ומנהיגותו של ביילין תגרום להתפצלויות נוספות עד שכל מה שישאר יהיה רסיסי רסיסים, יהיה זה סופה של הציונות הסוציאליסטית שלדעתי היא ובעיקר היא איפשרה את הקמת המדינה ואת השמירה על קיומה  בעשרות השנים הראשונות ועד למהפך הפוליטי שבמידה רבה היה תוצאה של עלית המנהיגות הנפסדת של השמאל הישראלי בשנים האחרונות.

 

אם כך אולי כדאי שנקשיב היטב ל"שאגת העכבר" ונציב לעכבר גבולות. גבולות למדיניותו. גבולות לקשריו עם יוצרי החורים בגבינה השווצרית או עם כל גורם זר שטובת מדינת ישראל אינו הדבר הראשון בחשיבותו בשבילו.

כדאי שניזהר. עכברים, אפילו שהם קטנים, גורמים לנזקים גדולים. ע"י כירסום נסתר הם מביאים להתמוטטות של מפעלים גדולים אפילו יותר ממדינת ישראל. יהיו גם שיזכירו לנו שעכברים הם אחד הגורמים הידועים התורמים להפצת מחלות ועד להתפרצות מגפות.

 

זיכרו! כדאי שניזהר !!!

אגדה

 

                                                         2005. 5. 25

 

"אם תרצו אין זו אגדה"

טוב, אבל נניח שאנחנו לא רוצים.

אז מה, זו כן תהיה אגדה?

אז אם אמר וגם אם לא אמר זה בכלל לא משנה כיום. כיום, לאור המציאות, זה הכל אגדה. אפילו האימרה עצמה: "אם תרצו אין זו אגדה" גם היא כבר אגדה.

כל נסיון לבחון את המציאות בארץ כנגד החזון, ימצא כי יותר מאשר "חזיה", היתה זו "הזיה", ויותר מאשר חזון, היתה זו משאלת לב שהדימיון בה גדול מאשר הראיה הרציונלית.

אולי אני טועה כשאני אומר שלדעתי זו היתה רק אגדה. הספקות התעוררו כשקראתי השבוע כתבה רדודה המתארת את רדידותו של מוזיאון הרצל החדש*.

אבל מי אני שאפקפק בדבר? אני באמת לא רוצה להיות רע. אני לא רוצה לקחת לאף אחד את הרצל. מה יש? לרומא היו רמוס ורמולוס. לטרויה היתה הלנה היפה. ליוונים היו בכלל המון כאלה שהם אגדות. אפילו לפלשתינים, כשתהיה להם מדינה, יהיה להם יאסר ערפאת. אז למה שלנו לא יהיה הרצל? נכון, הדברים המיוחסים לו שהוא אמר בקונגרס הציוני הראשון: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים" הם הגזמה פראית. בבזל, לא הרצל ולא אף אחד אחר לא ייסד את מדינת היהודים. "מדינת היהודים ההרצליינית" לא נוסדה, לא קמה ולא תקום. האמירה הזו מעידה כי הרצל לא הכיר, לא את העם היהודי ולא את ארץ ישראל,וזאת על אף שביקר בה פעם**.

אבל, מה לעשות? כל אחד, כל אירגון, כל מדינה, צריכים שיהיה להם איזה "אב" או "אבות מייסדים" (אף אחד לא רוצה להיות בלי אבא. אפילו שישנן כאלה החושבות שאבות זה דבר מיותר). כשהיה ברור שהמושג הזה "ייסד" לא מתאים ואף אחד לא יקבל אותו, אז אמרו שהוא "חוזה" המדינה. נו טוב, כל דימיון בין החזון שלו והמציאות הוא יותר דימיוני מהדימיון עצמו. הרי כל נביא תנכי, בין אם הוא נקרא חוזה או לא, חזה אז, מתוך שהכיר את הארץ והעם, את דמות המדינה/חברה של אז וכאילו ראה בעייני חזונו גם את המציאות המדינית/חברתית של היום. כבר אז, בימי הנביאים התנכיים, היו "חסרי דיור" והיו עניים, היו מושחתים. גם אז היה קשר הדוק בין הון לשילטון. גם אז היו שופטים (נו אני לא רוצה לומר מה הם היו) כמו שיש היום. נכון שאז לא היו אימהות חד- הוריות (מה זה?), אבל היו אלמנות והיו יתומים והיו "פועלים זרים" והיו גרים, כאלה שלא היו יהודים וכאלה שרימו כדי שיחשבו שהם יהודים, ותאמינו לי שלא לגמרי ברור לי למה הם היו צריכים את זה.

באמת שאני לא רוצה לחזור על עצמי ולומר שהרצל היה "הוזה" ולא חוזה. אז אני מוותר, שיהיה! אחרת מה נעשה עם "רחוב הרצל" ו"שדרות הרצל" ו"הר הרצל" ו"קבר הרצל" והרצליה, והרצליה הצעירה והרצליה פיתוח, מה נעשה שיש לנו את כל אלה ועל אף זאת פחות ופחות ישראלים, וביחוד ישראלים צעירים, יודעים מי היה הרצל, וזה גם לא כל כך איכפת להם.

מה נעשה?!

"אההא"! נקים מיד "מוזיאון הרצל" חדש חדיש, המילה האחרונה, 3.2 מיליון דולר. לא חשוב אם אף אחד לא יבקר בו, זה לפחות יתן "כבוד" לכמה אנשים וזה יתן מקום עבודה לכמה אנשים. אם זה לא יספיק? נכריז על "יום הרצל" שיהיו עוד כמה "מכובדים" ונהיה מרוצים כי בכנסת נוכחו היום כ-30 חברי כנסת, שזה הישג בלתי רגיל, כי בדרך כלל, אפילו במליאת הכנסת נוכחים פחות חברי כנסת מזה.

סוף מעשה במחשבה תחילה. מה תחילה? אחרי שהיה ברור שהרצל הוא רק "חוזה המדינה" ושלא לפני הרבה זמן התחילה העליה הראשונה (1882), היה צריך למצא גם "מייסד" למדינה, כי הרי לא יכולה להיות מדינה בלי אב/אבות מייסדים. זה לקח די הרבה זמן, לא שהיו חסרים כאלה שרצו להיות "מייסדי המדינה" היו, אבל לא נמצא אף אחד שכולם הסכימו כי הוא האיש. מה גם שעוד לא היה ברור שתהיה מדינה. ידעו שיהיה "בית לאומי", אבל מדינה?! מי? מתי? איפה? לא אלמן ישראל, וגם היום הזה הגיע: "בארץ ישראל קם העם היהודי", הצהיר דוד בן גוריון בטכס הכרזת העצמאות ב-1948. 5. 14 . אמר, הכריז, אמת? לא אמת? בארץ ישראל לא קם העם היהודי. העם היהודי ברובו, גם אז וגם היום עוד לא התרכז בארץ ישראל (עד היום גם לא ברור מי הוא יהודי). בן גוריון ידע שמה שהוא אומר אינו אמת. לכן בהמשך הוא מזכיר את "הישוב העברי" ואכן, לדעתי, הישוב העברי בארץ ישראל הוא שהקים את מדינת ישראל כמדינה לעם היהודי, ורצוי שלא לשכוח את זה. כל השאר אינו אלא מס שפתיים ובאותו המטבע, מס שפתיים, "שילמו" לבן גוריון, ולימים, בתחילה בצינעה מסויימת, החלו להכתיר אותו בתואר "מייסד המדינה".

לצערי שוב אני צריך להיות רע. דוד בן גוריון אינו ולא היה "מייסד המדינה". לצורך זה אני אפילו מוכן לקבל את דבריו כי מדינת ישראל הוקמה על ידי "הישוב העברי" בארץ ישראל ושהוא עצמו, וכל שאר המשתתפים בטכס היו "נציגיו" של הישוב הזה ושל התנועה הציונית והם ה"מכריזים" על הקמת המדינה.

אז רבותי וגבירותי, דוד בן גוריון אינו "מייסד" המדינה יותר מאשר בנימין זאב הרצל. השני, הרצל, היה חוזה/הוזה והראשון, בן גוריון היה נציג/מכריז. ואבות/אמהות המדינה הם אנשי הישוב העברי שחי בימים ההם בארץ ישראל. הם אבות ואמהות המדינה והם בנות ובני המדינה. הם האבות והאמהות השכולים והם

הבנות והבנים היתומים.

 

*  ב-05. 5. 18  פרסם תום שגב בעיתון "הארץ" את הכתבה: "במוזיאון הרצל החדש ישראל נראית כמו "אלטנוילנד" בלי שטחים, בלי עובדים זרים". וכותב תום שגב: "הוא [הרצל] תיעב את ירושלים..." אז מה הרבותא? כל מי שביקר אז בארץ ישראל, ביחוד מארופה, ונתקל במציאות שהיתה קיימת אז בירושלים לא "אהב" את מה שראה וגם היום ישנם כאלה, כולל "ישראלים טובים", שמתעבים את ירושלים.

• "... בנו התנצר והתאבד, ביתו התמכרה לסמים..." מה זה שייך לדמותו של הרצל ומה זה שייך למוזיאון שהוקם בימים אלה? אין אלה אלא דברי רכילות.
• "... הרצל היה נמוך, רק 165 סנטימטר...כך מסביר המוזיאון למבקרים..." אכן זה פרט כל כך חשוב שעליו צריך לעמוד בכתבה על המוזיאון?
• "... מכאן מגיעים אל "חדר הרצל" המקורי: שולחן הכתיבה, הכורסאות, האורלוגין, וכל מיני חפצים. בשנות החמישים היה "חדר הרצל", שבו רוכזו החפצים האלה, אתר תיירות פופולרי בירושלים. עם השנים הוזנח, התפורר, היה מאכל לעש – וכעט שוחזר. גם רואים את כובע השעם שחבש הרצל כשפגש בקיסר גרמניה וילהלם השני במקוה ישראל – 1898..." לא יאומן כי יסופר: "גם רואים את כובע השעם."

    כאן עובר תום שגב להשמעת האג'נדה הפרטית שלו. להזכירכם, אנחנו עוסקים במוזיאון הרצל. נכון, בזמנו של הרצל "אין זכר לשטחים". "הסכם אוסלו לא קיים". "אין בעיה דמוגרפית". "אין זכר לאפלית המזרחים". "ציונות הכיפות הסרוגות לא קיימת". "אין עובדים זרים". ועוד.

אכן, יתכן ורדידות הכתבה מתאימה לרדידות המוזיאון.

** ב-1898 ביקר הרצל בארץ ישראל. בין השאר ביקר גם בירושלים ואף ישן בה. החדר בו ישן היה לימים ל"מוזיאון" קטנטן וצנוע. הוא היה ממוקם ברחוב ממילא, בערך באמצע הדרך שבין צומת אגרון ודוד המלך, וחומת הבטון הגבוהה והמכוערת שחסמה את הכביש המוביל אל שטח ההפקר שבין ירושלים המערבית והעיר העתיקה שהיתה בשליטת הערבים והלגיון הערבי. היינו סטודנטים "תפרנים". בתחילת הדרך היתה "המנזה": מסעדת סטודנטים, האוכל היה מחורבן, אבל זול. לפעמים, כשהיה לנו זמן ומעט כסף, היינו הולכים בין הבתים החצי הרוסים עד למאפית הבורקס שבקצה הרחוב, קרוב לחומת הבטון, מאפיה שאפתה את הבורקס הטובים ביותר שאכלתי מימי. מאפה חם, ישר מהתנור, גבינה ופזי (סלק עלים, או תרד). היינו עומדים ברחוב ליד הפינה שעליה היה כתוב בצבע שחור: "מקום קדוש לא להשתין" והכתובת לא היתה סתמית, היתה זו פינת השתנה מצחינה. כמעט בצמידות לפינה היה "חדר הרצל" המקורי. כולו דירת כוך חשוכה. מוזיאון זעיר אך נוגע ללב. לפעמים היינו נכנסים. זה לא היה "מקום פופולרי". מעטים ביקרו שם. תיירים לא באו לשם, לאיזור הספר המוזנח. רק מעבר לגדר שמעבר לכביש נראו קומותיו העליונות של מינזר וינסנט דה פול המדהים ביופיו הארכיטקטוני. והחדר בו ישן הרצל? היום אפילו פועלים זרים לא היו גרים בחדר שכזה.

אורי הייטנר

אורי הייטנר

מפעל חייו:חמש שנים למותו של רפול   (491 )

בעקבות הדיון החוזר על מקומו של הצבא בחיים האזרחיים, ובמיוחד בבתי-הספר, מצורפים דברי תגובה והשלמה לדברים שפורסמו על "נערי רפול" במלאת חמש שנים למותו, בעיתון האינטרנט של אהוד בן-עזר:

עקרונית, הצבא לא צריך לפעול בענינים אזרחיים, זה אולי נכון במדינות "נורמליות", אם כי אני לא מכיר מדינה בה הצבא לא נקרא מפעם לפעם לפעול בתחומים אזרחיים, במיוחד במקרים של קטסטרופה לאומית גם כשלגורם אין קשר לבעיות חברתיות או פוליטיות, כדוגמה: רעידות אדמה או שיטפונות.

אני שמח לומר כי מדינת ישראל אינה מדינה "נורמלית" ואני אפילו מקווה שלעולם לא תהיה.  מהיותה של המדינה "מדינת העם היהודי" תמיד יהיו לה תפקידים לאומיים שיצריכו, ולכן גם יצדיקו, כניסה של אירגון גדול ורב כוח לפעילות מיידית ואני חושב שכל בר-דעת יוכל לזהות מצבים שכאלה מבלי שאצטרך לפרט ולהסביר מה יכולים להיות המצבים האלה. הרעיון של רפול להקים את המסגרת של "נערי רפול" היה רעיון גדול ואני יודע שגם כיום יש לו מקום במציאות הישראלית, אולם לא רק העיון הזה.

לפני חודשים מספר היתה איזה התעוררות בציבור מסויים כנגד הכנסת הצבא לבתי הספר. אינני יכול להמציא אסמכתא לדברי אך עד כמה שאני זוכר, מכיר את הנפשות הפועלות ומבין, היו אלה גורמים "ליברליים" קרי: שמאל קיצוני, פוסט ציונים, ואירגונים המחמיאים לעצמם ומגדירים את עצמם כאירגונים הפועלים בתחומי "זכויות האדם" ו/או "זכויות האזרח". לצערי, במציאות הישראלית העכשווית, אפשר לתרגם את התחומים האלה ולהגדירם כאירגונים "אנטי-ציוניים" וזאת במסגרת המצומצמת של המושג "ציונות" .

 אזכיר תחומים מספר בהם פעל הצבא בימים הרחוקים כשכולם בארץ הסכימו כי המדינה עומדת בפני אתגרים אדירים שהצדיקו פעילות של הצבא. מתוך כבוד לכתבה אזכיר ראשונים את "נערי רפול".

מורות חיילות: כל עוד יש עלייה לארץ ועוד אוכלוסיות שאין להן שליטה בעברית ו/או השכלה מתאימה, במיוחד אוכלוסיות שכאלה המתגוררות בפריפריה, יהיה צורך חיוני בכוחות הוראה שאינם מסתמכים על וולונטריות בלבד.

החזרת הגדנ"ע לפעילות בבתי הספר התיכוניים: חינוך לסדר, משמעת, עזרה לזולת, תמיכה בחברים ועוד. ובלי להתבייש, גם מעט ציונות והכרת הארץ, לא תזיק. בנוסף,  בזמנים עברו היו במסגרת הגדנ"ע חוגים בתחומי גדנ"ע אויר, גדנ"ע קשר, תזמורות מקומיות בערים מסויימות, מחנות וקורסי קיץ שלבד מהלימודים בהם שימשו גם מסגרת לאינטגרציה בין נערים ממקומות שונים ומשכבות אוכלוסיות שונות. היה גם פיתוח מנהיגות, פיתוח בטחון עצמי, כושר גופני ועוד תחומים שאולי היום כבר אין בהם צורך כמו עבודה בייעור (שתילת יערות) או קיום חוות בערבה כ"באר אורה" ו"עין יהב".

להערכתי, כל אלה תרמו תרומה עצומה בעיצוב נוער שהיו לאנשים טובים יותר מכל בחינה שאני יכול לחשוב עליה.