• עדיף שלא יהיה                                                     2006. 7. 28
• אני לא מאמין בקיומו של אלוהים. בהחלט לא! אבל אם הוא בכל זאת ישנו, אז הוא חרא של אלוהים ועדיף שהוא לא יהיה. כבר שבועיים שאני יושב צמוד אל מסך המחשב, מנסה לכתוב ולא יכול. המחשבות מתרוצצות לי בין לבנון ובתי הקברות. אני יושב ומבכה את כל אלה שנהרגים מאש החיזבאללה, החמאס וכל השאר. אני יושב ורותח על כל אלה שלדעתי גרמו וגורמים לכך. לא, אני לא רותח על החיזבאללה, הם עושים מה שהם מאמינים שהם צריכים לעשות ואני מאמין שצריך לחסל אותם על מה שהם עושים. הם בהתאם לאינטרסים שלהם ואנחנו בהתאם למה שאני חושב שהם האינטרסים שלנו, כלומר של מדינת ישראל ולמען העם היהודי והישראלי שזו מדינתו. אני רותח על היהודים והישראלים שמתוך טימטום, או אולי תמימות, עזרו ועוזרים לחיזבאללה ולחמאס ולכל אלה שאפשר להגדיר אותם כשונאי ישראל, לממש את האינטרסים שלהם שמשמעותם היא חיסול מדינת ישראל תוך הרג והשמדה של העם היהודי והישראלי. אז האם כל זה מצדיק לומר שאלוהים הוא חרא ויותר טוב שלא יהיה? למען האמת, לדעתי גם זה מספיק. אבל לא בגלל זה אני אומר את הדברים האלה עכשיו. ישבתי והעברתי לנגד עיניי הדומעות את פניהם של ההרוגים האחרונים מקרבות מרון-א-ראס ובינת ג'בייל שהם ההרוגים האחרונים אך לא אחרוני ההרוגים. אינני יודע אם הדמעות נבעו מכאב, מצער, או מזעם. אני חושב שמכולם יחד. ככל שנמשך הזמן הלכו הכאב והצער והעמיקו וככל שהעמיקו כך הלך הזעם והצטבר. את פניהם של ההרוגים תפסו פניהם של אלה שחלק להם באסון. פניהן של ארבע האימהות. פניו של יוסי ביילין. פניו של אהוד ברק ושל רבים אחרים שאין להם פנים. אני יודע שרבים חולקים על דעתי, זו זכותם וזו גם חובתם. לפתע צלצל הטלפון. היה זה חברי הטוב עוד מימי נעורינו. נשימתי נעתקה. "היא הרימה ידיים" אמר לי בקול נשבר. היתה דממה ארוכה. ידעתי שברגע שאפתח את פי תפרוץ הזעקה. שוב לא יכולתי אפילו לנסות ולשלוט על הדמעות. כך שתקנו משני צידיו של קו הטלפון. אינני יודע אם הזמן עמד מלכת או שנמשך עד ללא קץ. אינני יודע, כי לא שמעתי מי הניח ראשון את השפופרת. היא הייתה בת הזקונים של כולנו. של כל החברים. וכשאני אומר חברים, אני אומר חברים בלב ובנפש, חברים של עשרות שנים. חברים מימי תנועת הנוער, מימי הצבא, מימי הקיבוץ, מימי האוניברסיטה, מימים ראשונים של משפחות, מימים ראשונים של ילדים, ילדים שהיו כבר לכולנו פרט לחברי הטוב הזה. לו לא היו ילדים. כשהיינו מטילים בהרי ירושלים נושאים על כתפינו את הקטנים, היה הוא הולך בכתפיים חשופות. כשלנו היתה רק יד אחת לאחוז בשקיות הפלסטיק המלאות פטריות שאספנו ביערות, היה הוא נושא שקיות בשתי ידיו. הוא היה "הדוד הטוב" של כל ילדינו. הוא היה החבר הטוב של כולנו, חבר שתמיד היה לו הזמן והרצון לעזור, היה לו זמן כי לא היו לו ילדים. היא נולדה כשהילדים שלנו היו כבר גדולים. הצעירים היו כבר בני עשר שנים ויותר.עיניים כחולות, לחיים מלאות ופה דובדבן. היא היתה בת הזקונים של כולנו. בגיל שלוש נפגעה אחת מעיניה בסרטן. הרופאים נאלצו לעקור את העין והיא הקטנה עברה בגבורה סידרה של הקרנות וטיפול כימותרפי. היא גדלה להיות נערה יפיפיה. מי שלא הכיר אותה חשב שהתלתל שכיסה תמיד את העין הוא טלטל של גנדרנות. אופטימית ללא גבול, הצטיינה בלימודים, הדריכה ילדים קטנים בתנועת הנוער, כשסיימה את לימודי התיכון ניהלה מאבק אדיר כנגד הצבא כדי שיגייסו אותה, נאבקה וניצחה. היא לא היתה לוחמת, היא לא שרתה בשטחים, היא היתה כתבת צבאית, דבר שהכשיר אותה, מאוחר יותר, להיות כתבת מתחילה בעיתון "הארץ". לאחר השרות הצבאי, כמו כל הצעירים, טיילה לדרום אמריקה. היא התעכבה אצלנו בארה"ב למספר חודשים. כבר אז הסתבר כי היא הולכת ומאבדת את הראיה בעין השניה. שוב הראו הבדיקות התפתחות של גידול סרטני. היא לא יכלה לנהוג, הקורקינט היה לה לכלי נהיגה. מי לא עצר ברחוב לראות בחורה יפיפיה הרוכבת ברחובות העיר על הקורקינט. גם בימים ההם שלחה לארץ כתבות. היא ראיינה אנשים ששמחו להתראיין על ידה. היא לא ידעה מה זה להרים ידיים. כשחזרה לארץ נרשמה מיד ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית. על אף קשיי הראיה המשיכה בלימודים עד שסיימה והחלה לעבוד כסטז'רית במשרד עורכי דין. הסרטן המשיך לאכול בראשה. הוא התפשט והגיע אל המוח. הראיה הלכה והתדרדרה עד שכמעט אבדה לה. בכל העולם לא היה אף רופא שהיה מוכן לקחת על עצמו לנתח אותה. לאחר בדיקות אין סוף נמצא רופא אחד, בבית חולים ידוע בארה"ב. היא לא הרימה ידיים והסכימה לעבור עוד ניתוח שמלתחילה לא היו לו סיכויים רבים להצליח. הניתוח כמעט הצליח. אי-אפשר היה להוציא את כל הגידול מבלי לפגוע סופית בראיה שעוד נותרה. היא לא הסכימה כי לא ידעה מה זה להרים ידיים. ברוב אופטימיות עוד האמינה כי יש סיכוי. היא עברה שוב סידרה של הקרנות וכימותרפיה, ואפילו שהיתה כבר כמעט עיוורת חזרה לעבוד במשרד עורכי הדין. לפני כשנה אבדה לה ראייתה לחלוטין. שוב לא ראתה דבר. היא נשארה בבית מגששת את דרכה מחפץ אחד לחפץ אחר. ממכשיר הטלוויזיה ששוב לא יכלה לצפות בו לשולחן האוכל אותו "ראתה" בידייה. כאבי ראש תקפו אותה לעיתים קרובות. עייפות כרונית השכיבה אותה במיטתה ברוב שעות היום. היום היא הרימה ידיים. היא הייתה רק בת עשרים ושש. היא היתה בת הזקונים של כולנו. אז תגידו! אחרי כל זה אלוהים הוא לא חרא ! אז תגידו! לא עדיף שהוא לא יהיה!