Friday, June 7, 2013


אז מה נשפך?

 

אמרו לנו שלא בוכים על חלב שנשפך. אמרו לנו שלא בוכים על חלב שגלש. אבל גם אמרות שפר אלו, כמו רוב אמרות השפר, אומרות רק את החצי. אומרות לנו מה ש"לא" אומרות לנו מה ש"אין", אבל לא אומרות לנו מה ש"כן" ו"יש" לעשות.

באמת, זה יעזור לנו אם נבכה על חלב שגלש, או נשפך? זה בסך הכול חלב! וכמו שכולם יודעים, תמיד היו ויהיו "פרות חולבות". אבל חלב שנשפך זה דבר נורא. אם לא מנקים אותו לאחר שנשפך הוא מחמיץ, הוא מסריח, הוא  משאיר כתם, הוא מושך אליו כל מיני חרקים מזיקים (מי פחות ומי יותר).

תמיד אמרו לנו שגברים לא בוכים. ובתנ"ך אמרו לנו "אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו" (ירמיהו פרק כב' פסוק 10'). ובכלל, כבר יש רבים בינינו שלא בוכים על שום דבר. אפילו על הדם שנשפך כבר לא כולם בוכים. רבים גם לא שופכים דמעות על אלה שכן בוכים. עכשיו תתארו לכם מה קורה אם זה דם שנשפך ולא חלב, אם אלה דמעות שגולשות ולא חלב. איזה ריח נודף לא רק ממה שנשפך אלא גם מאלה ששופכים. איזה כתם זה משאיר על הידיים השופכות את הדם. איזה צלקת נשארת על הארץ, בהוויה, בתרבות, בהיסטוריה?! כתם זה כלום . כתם אפשר לנקות. אבל צלקת?! צלקת יכולה גם להיות "אות קין". אות שקשה יהיה למחוק אותו, אות שעלול להשאר לעולם. אינני יודע על מצחו של מי יהיה האות, כי הרי כולם הורגים או רוצחים (תלוי מי אומר על מי). ומי לא בא לחגוג על הדם? כולם באים. כל אלה שמנסים להרויח רווח פוליטי מהמצב. כל המזיקים והפרזיטים למיניהם: האירופים והרוסים ומדינות ערב וארצות הברית. כולם! כל אלה שבעצמם שפכו לא מעט דם. כל אלה שבגללם זרמו נהרות של דם ודמעות. לא גלשו, זרמו כנהרות והציפו את העולם כולו. אבל נעזוב לרגע את כל העולם. בואו נדבר על עצמנו, וכשאני אומר "עצמנו" אני מתכוון לאלה שדמם נשפך וששופכים את הדם. אני מדבר על שני העמים הקטנים והמסכנים (כן, גם הישראלים הם קטנים ומסכנים, דבר שמשתדלים לשכוח אותו). שני עמים שבין אם הם רוצים בכך ובין אם אינם רוצים בכך, מחלקים ביניהם ארץ קטנה, וכדי שתתאים להם, מנסים בכל דרך אפשרית להפוך גם אותה למסכנה, ואפילו די מצליחים בכך. ארץ שפעם אמרו עליה שהיא ארץ זבת חלב ודבש, וכמו שאמרנו יש בה יותר דם ודמעות, עד שקשה לראות את החלב והדבש. וזה לא מהיום, זה מתמיד. תמיד שפכו פה דם. וזה אולי מלמד שכבר מאז ומקדם חיים פה יהודים וערבים, ובאמת קשה לדעת מי היה כאן קודם (כאילו שזה חשוב), ולמי יש זכות אבות, כי עד כמה שידוע, אותם אבות היו ליהודים ולערבים. תמיד ידענו לומר שאנחנו אחים, הספקנים והמדקדקים אמרו שאנחנו בני דודים, וזה היה אמור להבטיח שנבין האחד את השני, שנוכל לחיות האחד עם השני, האחד בתוך השני, או אפילו האחד לצד השני, אבל מסיבה כל שהיא זה לא הצליח ולא מצליח. אז היום יש פתרון חדש: "גדר הפרדה". פטנט חדש: "קוו התפר". שאלה מהדברים הרעים ביותר שיכולה המסכנות והטיפשות המקומית להמציא. (ראה כתבת המשך מיד אחרי כתבה זו).
בואו ונעצור לרגע את מרוץ המוות המטורף הזה. ננסה לנשום עמוקות ולקוות שבקרוב יהיה האויר צלול והסירחון יחלוף. ננסה להחזיר לארץ את החלב והדבש. נמהר ונפסיק לשפוך את הדם והדמעות כדי שישאר לנו מספיק כוח לנקות את הדם שכבר נשפך ונאמין שאפשר לחיות בארץ המסכנה הזו, לא רק יהודים, ולא רק ערבים, אלא גם יהודים וגם ערבים. ושנאמין שזה יכול להיות טוב לכולם, הרבה יותר טוב. כי היום זה רק רע, רע ליהודים ורע לערבים, רע לכל אחד לחוד ולכולם ביחד. אז אולי נוכל לחזור ולומר את אמרות השפר: שאין לבכות על חלב שגלש ושלא בוכים על חלב שנשפך. נכון שאלה רק חצאי דברים, אבל אני מוכן אפילו לבכות על חלב שגלש או נשפך, רק שלא יהיו אלה דם ודמעות. אני לא רוצה לבכות על המתים, ולא על ההולכים, לא על היורדים ולא על המהגרים בעל כורחם, ולא על המגורשים ולא על המועברים (מלשון טרנספר). אני לא רוצה לא לבכות בגלל שאמרו לי שלא בוכים. אני רוצה לא לבכות כי לא תהיה לי סיבה לבכות

נו אז מה ?

 

 

נו באמת אז מה ? מה זה כבר משנה ? מה זה כבר מוסיף ? מה ולמה ולמי ? אז יש עוד אחד, עוד אחד שחושב שיש לו מה לומר. שזה כל כך בוער לו בעצמות עד שהוא לא יכול להתאפק יותר. לוותר. להתכנס כמו רבים אחרים אל תוך בועה. לברוח. ( מה שקוראים היום "אסקפיזם". יופי של מילה.)  באמת מי אמר, מי ערב לכך שמה שהאחד הזה יכתוב באמת  יגיע אל העולם. הרי העולם מלא בכאלה שיש להם מה לומר ואין אף אחד שמקשיב להם. שקורא אותם. שאיכפת לו מה  הם אומרים. אף אחד שמוכן להתאמץ כדי למצוא אותם. לקרוא את מה שהם כותבים. אולי אפילו להגיב על מה שהם  כותבים. הרי היום אפילו את מה שכותבים בעיתונים הרגילים כבר קוראים רק מעטים. ולהקשיב לרדיו? זה רק לזקנים שעוד מקשיבים לתכניות על רפואה ומחלה, שזה בקושי חלקיק זעיר בין כל תכניות המוסיקה למיניהן. והשאר, כל אלה  שלא חושבים את עצמם למבוגרים? מישהו מהם מקשיב לתכניות מלל? מה פיתאום! בידור, רק בידור, אפילו אם הוא לא בידור אלא רק קישקוש וולגרי וחסר טעם של כאלה בדרנים-מגישים-מראינים, ועוד כל מיני תארים, שהבורות היא בשבילם לחם חוק. שהשטות בשבילם היא פיסגת התיחכום. והטלויזיה? מדיית ההווה והעתיד. לא רק שומעים. אלא גם רואים. אז צריכים לצעוק כולם ביחד.לא לתת לאחרים לדבר.לגנוב את ההצגה מכל אחד אחר. והמראיינים? מה המראיינים. אין יותר מראיינים. כי מראיין בטלויזיה זה לא רק מראיין- שדר-קריין. הוא כבר "סלבריטי".

נו? אז מה כבר נשאר לעשות למי שחושב שיש לו מה לומר? יש! יש אינטרנט! מי לא גולש היום באינטרנט. מי לא כותב היום באינטרנט? קשה להאמין. יכול אדם בעצמו להוציא לעצמו "עיתון". הוא הוגה הדעות, הוא הכתב, הוא העורך, ואם יש צורך בצנזורה, הוא גם הצנזור של עצמו (באמת, מי כבר יגיד לעצמו שהוא טועה או מטעה, או לא אומר את האמת או את חצי האמת?). ומעל לכל הוא הקורא של עצמו. תמיד ידע שיש לו לפחות קורא אחד, הוא עצמו. ותתארו לעצמכם איזה עונג הוא זה שיכול בן אדם לכתוב את מה שהוא רוצה ואף אחד לא יפריע לו לגמור מילה, או אפילו לגמור משפט. ואף אחד לא יגיד לו " רגע תקשיב" ואף אחד לא יגיד לו "תשמע מה שאני אומר לך". אתם מתארים לכם?! שיא השיאים של החופש! חופש הדיבור. חופש העיתונות. הדיבר הראשון של החוקה האמריקאית ממש מתגמד. הדמוקרטיה של אתונה ממש בדיחה. עשרת הדיברות? זה בשביל הדתיים שמוכנים להישבע שהם מקיימים את כל מה שכתוב שם.

נו אז מה? נו אז אתם מתארים לכם? האינטרנט! מי היה מאמין?! אני מוכרח לומר לכם שאצבעות ידי ממש מדלגות בשיכרון חושים על המקשים כשאני כותב את הדברים האלה. שאני שומע את משק כנפי השכינה כשאני גולש באתרים.  ש... ש... לא תאמינו אבל אין מילים בפי. (אל תאמינו, יש ויש מילים בפי.)

 

די, מספיק, בואו נדבר רגע ברצינות, גם אני הולך לשעבד את עצמי למדיום הזה. זה לא מפני שאין לי מה לעשות. זה  לא מפני שאני מחפש פורקן ליצר הכתיבה שלי. (לזה יש לי את הספרים שלי). זה לא מפני שאני רודף כבוד ופירסום. זה מפני שכואב לי. זה מפני שזה מרגיז ומעליב. זה מפני שאיכפת לי. זה מפני שאני חושב שהחברה הישראלית מעמידה את עצמה על פי התהום. זה מפני שדברים שעד לפני שנים לא רבות נחשבו למוקצים הפכו להיות נורמה. זה מפני שהמציאות שנוצרה הובילה אותי לעזוב את הארץ. זה מפני שדברים שהיו מקודשים מושלכים לרפש ונרמסים  ברגליים גסות. זה מפני שהשותים מהבאר יורקים אליה. זה מפני שאלה שחיים מחללים את זיכרם של אלה שבמותם ציוו  לחיים את חייהם.(כן, אני יודע שזו הפכה למליצה). זה מפני שכל פחדן הפך לגיבור וכל סרבן הפך לסמל של שלום. זה מפני שכל אלה שהיו מיטב הנוער (בלי מרכאות) ובעתיד יהיו האליטה של החברה, הם היום "פושעי מלחמה". זה מפני שכל הדברים האלה, ועוד אלף דברים אחרים, הורסים לדעתי את החברה הישראלית וגורמים לעוד רבים רבים וטובים טובים לעשות את מה שעשיתי אני, או שסוגרים את עצמם באותה הבועה שכולם מדברים עליה ורבים ממליצים עליה.

אני יודע שאם יהיו כאלה שיקראו את הדברים. יהיו ביניהם רבים שישללו את זכותי לומר אותם. ואני גם יודע שיהיו רבים שיזדהו איתם. כי הדברים הם לא רק בישראל, הדברים הם בכל העולם. בכל מקום שבו יושב אפילו ישראלי אחד. ואין  היום כלי שיכול לשמש כלי ביטוי טוב יותר לכל ישראלי באשר הוא שם, כמו האינטרנט.

 

אז תכלס. יש אתר ואני מתכוון ליצוק לתוכו תוכן חדש בכל שבוע. אני לא משלה את עצמי שממחר יקראו את הדברים המוני אנשים. אני אפילו לא בטוח שמישהו מלבדי יקרא אותם. אבל לקוות מותר. אני מקווה שרבים יקראו ואני מצפה לרבים שיגיבו, ואני מבטיח שמי שירצה להשתמש באתר כבמה לדעותיו שלו, יבורך. אבל בלי גסויות ובלי ניבזויות ובלי שקרים וסתם השמצות.

 

אז מה? אז " נו-אז-מה" יוצא לדרך.

מסתתר מאחרי השם שלי ואחרי הספרים שלי.

כוכבים בחוץ

 

 תגובה לכתבתו של אביב לביא,  מוסף הארץ 4.4.2003

 

"אבל הכוכבים בו-רסיסים של יום" (מתוך השיר "תחנת שדות" בספר "כוכבים בחוץ" מאת נתן אלתרמן).

 

אני מניח כי נתן אלתרמן היה מתהפך בקברו אם היה יודע שמילותיו "כוכבים בחוץ" ישמשו ביום מן הימים אכסניה לכל אותם שנזכרו בכתבה. מי הם? מה תרומתם? מי הם מקבלי הפרסים העלובים? ומי הם נותני הפרסים? עונה לנו אביב לביא: "חלוקת הפרסים היתה כבר מזמן לפס יצוא בעולם המערבי... כל מי שהדולר או היורו בכיסו, ולעיתים- סתם מי שחפץ לחלק תעודה יפה, מקים ועדה ומכריז על חלוקת פרס..."

 

מילא, יהיו מחלקי הפרסים אשר יהיו. זו זכותם. אם הם רוצים לזרוק כסף טוב, זה ענינם. אם הם רוצים לעשות לעצמם שם, יבושם להם. אבל אם מדובר בהצגת השקפת עולמם הפוליטית תוך שימוש בחלוקת כיבודים ומתן פרסים כספיים (אשר יהיה מי שיקרא להם שוחד, או אולי אתנן) זה כבר דבר אחר. זה כבר ענין לציבור הרחב. זו כבר התערבות חיצונית בחיי החברה והמדינה על ידי גופים שאפשר, במקרה שלפנינו, לומר שאינם במיוחד אוהבי ישראל ואיני מדבר כאן על אנטישמיות.

 

ובכן, אם נישאר בתחום השירה כפי שעשה אביב לביא כשנתן לכתבה את הכותרת "כוכבים בחוץ", נרשה לעצמנו (או אני לעצמי) לגייס לצורך הענין משורר אחר. ומאחר שאיננו עוסקים בשירה לגופה לא אעמיד אותם האחד כנגד השני, רק אזכיר כי שלונסקי גם הוא התיחס לנושא הפרסים והגדיר את המצב דאז "פרסטיטוציה" ורק מי שהינו חסר דימיון לחלוטין, לא יראה את קירבת המילה ל"פרוסטיטוציה" או בלשון יום יומית "זנות". שלא לטעות בהבנת הדברים, אינני מתייחס לצד המקצועי. יתרה מזו, אני גם לא מייחס את הדברים למקבלי הפרסים. הם אולי לא חכמים מספיק, אבל אני בטוח כי כולם אנשים מוסריים, שמאמינים בדרכם. אני לא בטוח שאני יכול לומר את אותם הדברים לגבי כל נותני הפרסים.

 

אז מי הם מקבלי הפרסים?

1. איבון דויטש- "נשים בשחור". מי היא ומה היא? מה הפרס ומי נתן אותו?

2. טרי גרינבלט- "בת שלום". מי היא ומה היא? מה הפרס ומי נתן אותו? מדבריה: "אחר כך תמיד מחכה הטיסה חזרה, ואז את מבינה שזה כמו צמר-גפן מתוק, נורא טעים כשאוכלים אותו, אבל בסוף נשארת מין ריקנות מוזרה בבטן".

3. ישי מנוחין- "יש גבול". פרס על "מחויבות לאמת ולשלום"- לא פחות ולא יותר! מדבריו: "אפילו בציבור הרחב, ואפילו זה המחשיב עצמו שמאלני, תנועת "יש גבול" היא לא בדיוק להיט..." ומדברי המחבר: "גם ההשמנה הפתאומית של חשבון הבנק לא השכיחה ממנו את מקומו בשולי המציאות המקומית".

4. גילה סבירסקי- "נשים בשחור". מי היא ומה היא? מה הפרס ומי נתן אותו? היא גאה על שלא קיבלה פרס נובל לשלום. מדבריה: "בהתחלה קראו לנו זונות. בשנים האחרונות עלינו כתה ואנחנו בוגדות ואנטישמיות... אני לא רק ציונית אלא גם ישראלית גאה... אני גאה במדינה אבל לא בממסד שלה. וזאת טעות גדולה ליצור זהות בין השניים".

5. נורית אלחנן-פלד. "הפטריוטיות הטבועה בה... בשום אופן לא רואה עצמה נציגה של מדינת ישראל" (?). ואיזה פרס? מדבריה: "כל שנה נשיא המחוז, ילד בן עשרים ושלש בערך,מעניק פרס לשלש נשים". נורית אלחנן- פלד היא בהחלט לא מבולבלת. היא לא יודעת למה מגיע לה פרס "לחופש מחשבה" (גם אני לא). "שאלו אם אני שמחה (לקבל את הפרס) אמרתי שלא. אז הם אמרו שאין להם מה לדבר איתי... נתתי לגאזי לדבר. הוא מתנסח מדהים.אמרתי לו שעל כל מה שהוא אומר שיגיד 'אנחנו' ואני אחתום... אבל אנשים כמוני הם זן נכחד. אנחנו בשולי השוליים. אני מרגישה שעשיתי פשע גדול שלא הברחתי את הילדים מכאן בזמן. זה רק בגלל שאנחנו פטריוטים, ופטריוטיות מטשטשת רגשות אחרים, אפילו אימהות. הילדים הגדולים שלי לומדים בפאריס ואני מחזיקה אותם שם בכוח".

אכן, גם לזה יקרא הגיון.

6. ד"ר רוחמה מרטון- "עמותת רופאים לזכיות האדם". המחבר: "הפרס היוקרתי ע"ש ג'ונתן מאן".

מדבריה: "עד אז לא שמעתי על הפרס הזה. אז הבהרתי לה שאני לא יודעת על מה מדובר, ומי אתם בעצם".

המחבר: "בוודאי ניסית להבהיר לעצמך איך יתכן שבארצות הברית את אורחת כבוד, בעוד שבישראל את נתפסת כשוליים סהרוריים".  מדבריה: "חלק מהאנשים לא גמרו לזוז ימינה. חלקים מהלב והמוח עדיין נמצאים בשמאל. והתנועה הזאת גורמת למתח, לאי שקט. זה מצב קצת הלוך, קצת חזור". (?)

 

"רק בשנה האחרונה קיבלו נשות "בת שלום" ארבעה פרסים: מעירית ברצלונה, מעירית רומא, ואפילו מ"מיז", הירחון הפמיניסטי של גלוריה סטיינם", טרי גריבלט (ראה מס' 2) "אומרת באירוניה ש'בת שלום' דווקא נהנתה מרגע של פופולריות גואה בשנה האחרונה. זה היה כשג'יין פונדה התארחה בארץ וכל העיתונאים התקשרו לבקש את הטלפון שלה.

 

ד"ר ג'ף הלפר-" הוועד כנגד הריסת בתים". מי הוא ומה הוא? מה הפרס ומי נתן אותו? "שנה לפני כן, קיבלו אותו הפרס ממש אריק אשרמן וחבריו מ"רבנים למען זכויות האדם". לעומתם, איש השמאל הרדיקלי מיכאל ורשבסקי, ממיסדיי "המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית", קיבל את הפרס השנתי של "לה-מונד דיפלומטיק". גם עמירה הס, עיתונאית "הארץ", קיבלה פרסים. פרס הנסיך קלאוס מהולנד, פרס מטעם אונסקו, ופרס הדמוקרטיה מטעם כתב העת הפוליטי גרמני "די בלאטר". אפילו מרדכי וענונו זכה בפרסים ואפילו הוכתר בתואר "דוקטור כבוד" (באמת).

 

ואחרון אחרון חביב. אורי אבנרי-"גוש שלום". אורי אבנרי, שבראשית שנות החמישים היינו חוסכים פרוטה לפרוטה ורצים לקנות את "העולם הזה". שחשבנו שאין כמוהו ליושר ציבורי ולאומץ ציבורי. ומאז, אורי אבנרי, ראה לאן הגענו מאז. עדת מאמינים, "גושלום", כמה פרורים צריכים להתלכד כדי שיהיו לגוש? שמונה פרסים בעשור האחרון.

"הבולט שבהם הוא פרס נובל אלטרנטיבי, או בשמו הנוסף "הפרס לחיים נכונים". פרס נובל האלטרנטיבי לפרס הנובל  המקורי, שלדברי אבנרי מחמיץ את מטרתו כשהוא מוענק ל"פושעי מלחמה כהנרי קיסינג'ר" ואילו הנובל האלטרנטיבי

"באופן רשמי הוא לא רשמי, אבל באופן לא רשמי הוא רשמי" [?]... האמת היא שאנחנו מנצחים, הדעות שלנו מנצחות... אנחנו ציבור גדול. אולי קטן באחוזים אבל גדול במספרים... כשאני בא מישראל לאירופה, מבן למיעוט קטן ונרדף אני הופך פתאום לרוב... עם הדיפלומטיה הישראלית יש לי נתק מוחלט. הם עושים בחו"ל תעמולה נמרצת לטובת שרון, ואנשי השמאל לשעבר הם עוד הגרועים שבגרועים, כי הם רוצים להוכיח נאמנות... בכל הפרסים שקיבלתי עד היום נכחו השגרירים של אש"ף באותן מדינות, ורק פעם אחת נוכח גם שגריר ישראל".

 

אינני יודע למה כתב אביב לביא את הכתבה הזו. האם בא לקלל? האם בא לברך ונמצא מקלל? אם נבדוק את הרשימה כולה, אולי פרט לאורי אבנרי, הרי היא עוסקת באנשים הנמצאים בשוליי השוליים של החברה הישראלית. זו רשימת השנואים והבזויים, המגדירים את עצמם כאנשי שמאל, וגרוע מכך כפעילי שלום. זו רשימה של שנואים כמעט על ידי  כל החברה הישראלית, ובזויים בעיני כמעט כל הערבים, כי בחברה הערבית אנשים שכאלה כבר מזמן היו מוצאים את עצמם מוקעים ומנודים במקרה הטוב, או מוצאים להורג כבוגדים ומשתפי פעולה.

 

ואם יורשה לי להביע את דעתי האישית, הרי שאנשים כאלה לא רק שאינם מועילים, אלא שהם גורמים נזק בל יתואר הן לנושא הערבי-ישראלי, הן לנושא השלום, הן לנושא הערבי כשלעצמו והן לנושא הישראלי כשלעצמו. יחד עם זאת אני מברך על קיומם של אנשים אלה, על קיומם המוכיח כי עוד ישנה מידה מסויימת של דמוקרטיה בישראל. כי עוד ישנה מידה מסויימת של סובלנות בחברה הישראלית. כי עוד יש בארץ מקום גם לדעות "שוליות וסהרוריות". כי עוד יש מקום לחריגים, להוזים ולחוזים, נביאים ומשוגעים. שעוד יש בציבוריות הישראלית אנשים, כוח, ודעות, שאולי בבוא היום יעלו את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל ואת האזור כולו על כל יושביו על מסלול של שפיות דעת פוליטית  ומדינית.

שמחת בית השואבה

 

תגובה:  מה עדיף: צמא או הרעלה?  נחמיה שטרסלר. מוסף הארץ  11.4.03.

 

אמת ויציב. כמו בכל תחום אנחנו עוברים מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. או אם תירצו מאופוריה לדיכאון. או במושגים  של היום מ-"היי" ל-"דאון".  הפעם גם נחמיה שטרסלר יודע את האמת "כי האמת היא שאין מחסור אמיתי במים בישראל" ובזה ניגמרת כל האמת, כי מיד לאחר מכן הוא מגלה לנו שיש "רק בעיה אחת שמעיבה על משק המים: הסיבסוד העמוק של המים לחקלאות" ויש לו גם הצעה מאוד יעילה ומאוד פרקטית, שיעלו את מחיר המים לחקלאים (לא לחקלאות) ואז החקלאים יעברו לגידולים חסכוניים במים. "ואז, מעשה פלאים, בעית המים תיפתר".

אני מניח שנחמיה שטרסלר הוא כלכלן, אבל בטוח שחקלאי הוא לא. אין זו הפעם הראשונה שהוא כותב על הנושא הזה ואין זו הפעם הראשונה שהוא מציע לחקלאים לעבור לגידולים חסכוניים במים.  אם כך, אולי הוא יכול גם לפרט לאיזה גידולים הוא בדיוק מתכוון. (אגב, לפני זמן לא רב התמסרה לנושא הזה גם כתבת העיתון שרה ליבוביץ- דר, או אולי היתה זו מישהי אחרת, והיה בכתבות ההן ממש מסע צלב.) אולי למשל הוא מתכוון לעגבניות?! אני כבר רואה את פני אזרחי ישראל מתכרכמות בראותם את העגבניה המונחת בצלחתם ואינם יכולים לאכול אותה, כי רק המחיר גורם להם לכאב בטן. או אולי אני רואה את אגלי הזיעה הנוטפים ממצחיהם כשהם מנסים לאכול בערב של יום חמסין איזה אשכול ענבים קריר ומרענן, ביודעם שהרבה זיעה יצטרכו להזיע בעבודה כדי לממן אשכול זה. האם יודע נחמיה שטרסלר כמה מים נדרשים כדי לגדל עגבניה במחיר שיהיה שווה לכל נפש. או בכמה יצטרכו להוריד את מחיר המים לחקלאות כדי שגם אנשים רגילים יוכלו להנות מאשכול ענבים קריר ומרענן. ואם ארשה לעצמי גם דברים שיש בהם ניחוח של דמגוגיה, האם הוא יודע כמה מים דרושים כדי להעמיד כוס חלב לפני כל ילד בישראל, כן, כל ילד בישראל, גם כשהוא חי מתחת לקו העוני. אבל כמו שאמרתי, נחמיה שטרסלר הוא לא חקלאי, הוא רק כלכלן. ואולי בהזדמנות זו יסתבר לו כי גם ילדי חקלאים יכולים להיות מצויים מתחת לקו זה.   

 

אז אם "האמת היא שאין מחסור אמיתי במים בישראל" אולי כדאי להוריד את מחיר המים לחקלאות (לא לחקלאים) ואולי אפילו להעלות את מחיר המים לצריכה עירונית. כי אחרי הכל, במקרה או שלא במקרה, המים לחקלאות גם מספקים במידה זו או אחרת את המזון לאוכלוסית ישראל גם החקלאית אך בעיקר העירונית. ואם "במעשה פלאים, בעית המים תיפתר ".  אולי יוכל מישהו לעשות פלאים נוספים ואז אפשר יהיה להוריד את מחיר המים לכולם. ומעשה פלאים עלות המים המוּשָבים תרד, וזול יהיה גם להתפיל מים, ואז אף אחד לא יהיה מודאג: לא אנשי נציבות המים, ולא החקלאים, ולא האוכלוסיה העירונית, ואפילו לא נחמיה שטרסלר. ממש "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה".   

על מה ישמור הכלב                     מאמר הארץ

 

מאת עמוס שוקן

 

 

אפשר לומר על העיתונות כל מה שרוצים, אבל כלב השמירה של הדמוקרטיה היא לא. אולי היתה פעם, אבל היום בהחלט לא. העיתונות היא בסך הכל עוד כלי, ולא החשוב והמרכזי, שבו מבטאה חברה דמוקרטית את עצמה. הייתי אף מרחיק לכת ואומר שהיום העיתונות כפי שאנחנו מכירים אותה בכל העולם, וביחוד בישראל, היא אולי אפילו מכשיר אנטי-דמוקרטי. אפשר להרים גבה: איך זה שהעיתונות היא בסך הכל רק אחד הכלים שבהם מבטאה חברה דמוקרטית את עצמה, וכימעט באותה הנשימה לומר שהיא מכשיר אנטי- דמוקרטי?

 

אז איך זה מסתדר? דמוקרטיה יש בה תכונה מרכזית מרגיזה. גם איבוד ענין בדמוקרטיה הוא דמוקרטי במהותו, כי הרי בדמוקרטיה יש זכות קיום לכל מיגוון הדעות וההתיחסויות אליה, כולל אפילו שלילה של הדמוקרטיה. וכבר נאמרו אין סוף דברים ונכתבו אין סוף מאמרים וספרים על הנושא: האם יכולה קבוצה השוללת את הדמוקרטיה לפעול באופן דמוקרטי ובדרכים דמוקרטיות לחסל את הדמוקרטיה. לא היו אלה דיונים או כתבים תאורטיים בלבד אלא התיחסויות לארועים ותהליכים היסטוריים שכולנו מכירים, או צריכים להכיר אותם.

 

אם כאמור בכתבה שאנחנו עוסקים בה שהעיתונות היא עסק מסחרי למטרות רווח, אז מה  לא בסדר בזה?! אנשי עסקים הם לא חלק מהחברה? אנשי עסקים גם בחבדה סוציאליסטית וגם בחברה קפיטליסטית מהווים בהחלט קבוצות שמבטאות השקפת עולם כלכלית-חברתית, וככאלה יש להם בוודאות זכות להביע את דעותיהם ולהסביר את מעשיהם אפילו אם זה לא מוצא חן בעיני אלה הנמצאים בקטבים ההפוכים.

 

"כמוצר של עסק מסחרי העיתונות שואפת לרצות מספר גדל והולך של לקוחות ולהתאים לטעמם של אנשים רבים ככל האפשר". אז אולי יסבירו לנו המבינים איך זה שהעיתונות הולכת והופכת ליותר ויותר סקטוריאלית, ליותר ויותר צרה בהצגת התפיסות החברתיות של בעלי המאה שהם גם בעלי הדעה, או של בעלי הדעה שיש בכוחם גם להוות גב פיננסי לעיתון.  ואם עוסקים בדמוקרטיה, למה נשללת הזכות מגופים ממשלתיים להציג את דעתם ושהדבר יחשב כ"כתיבה מטעם" בעוד שכל מי שכותב ומבקר את הממשלה ואת מעשיה הוא "דמוקרט", וזאת למרות שבחברה שלנו, אפשר עוד לומר שהממשלות למיניהן מורכבות על ידי אנשים שנבחרו בצורה דמוקרטית ובהליכים דמוקרטיים. לזאת יש להוסיף כי כולם יודעים ששחיתות וביזבוז יש לא רק במערכות השלטון.

אחד העקרונות שמאחריו אוהבת העיתונות להסתתר הוא "זכות הציבור לדעת". לדעת מה? את דעת בעלי העיתון? את השקפת עולמם של הכתבים השונים? לא! זכות הציבור היא לדעת את העובדות, ואת העובדות בלבד. ואם המציאות היא כפי שנאמר, יותר ויותר סקטוריאלית, יותר ויותר צרה בתפיסותיה החברתיות, הפוליטיות והאידאולוגיות, הרי שבהכרח הדבר פוגע בהצגה אוביקטיבית של העובדות אותן זכאי הציבור לדעת. ואם במקרה או שלא במקרה הוזכרו בכתבה העיתונאים גדעון לוי ועמירה הס, שאותם בוודאות אי אפשר "להאשים" באובייקטיביות עיתונאית (וטוב היה לו היו שומרים את דעתם ואת השקפת עולמם לעצמם) ואם חושב כותב המאמר ש"אולי זה היה דיווח לא שלם, אולי זה היה רק היבט אחד של המציאות, אבל בכל מקרה זה יותר טוב מכלום" אז זו טעות איומה, כי חצי אמת יותר גרועה משקר, וחצי אמת מוטה כתוצאה מהשקפת עולם היא שקר גרוע ומסוכן.

עיקרון נוסף שמאחריו אוהבת העיתונות להסתתר הוא עיקרון סודיות מקור האינפורמציה. לא פעם ולא אלף פעמים הסתבר שמוסר האינפורמציה, או המדליף, או תקראו לו איך שאתם רוצים, לא עושה זאת בניקיון כפיים. הוא לא עושה את זה בשם הצדק, האמת והיושר (גם להגדרות אלה יכול כל אחד להוסיף ככל שיפליג בדמיונו) הוא עושה את זה כדי לספק אינטרס מסוים ובידיעה שהוא, לא יצטרך לשאת בתוצאות גם אם ישקר, יסלף, ישמיץ וכדומה. כולנו מכירים את העיתונות והעיתונאים של היום. הכתיבה המתלהמת, הסנסציונית, הוולגרית, כולם ניזונים היטב מאותם מקורות חסויים, או מפוברקים (כן,גם זה). שלא לדבר שבמקרים רבים המדליפים למיניהם, גם אם הם עושים את זה בגלל השקפת עולמם, עוברים על החוק. זו גם הפרת אמונים של מי שחתם על חובת שמירת סודיות.

אם אינני טועה, גם עבירה על החוק וגם הפרת אמונים, ביחוד כשהם נעשים על ידי אנשי המערכת השלטונית, הם מהדברים המרכזיים שהעיתונות מתיימרת לשמור על הציבור מפניהם.

 

אני חושב שהמושגים "מתנחלים" "שטחים כבושים" "אפרטהייד" "פלשתינאים" אינם רלוונטים לנושא הכתבה. אין אלה נושאים קלים, אבל כאשר הם מופיעים בכתבה זו, אין הם יותר מקלישאות, שאולי כן ואולי לא מוסיפים מימד "עמוק ורציני" לנושא הדמוקרטיה ואינם מוסיפים דבר לנושא העיתונות. 

פרץ וצווחה

 

תגובה לכתבה "דרך פרץ" מאת יוסי קליין מוסף הארץ 16.5.2003.

 

"...פרץ פרץ זהו לץ!

מטפס מעץ על עץ,

מחלל בחלילים

לכלבים וחתולים, ...

... מביטים כולם בפחד,

רועמים כולם ביחד:

פרץ! תיש! סיח! כרכשתא!

אי המעיל אשר לבשת?

אז ענה להם הנער

בלשון חדה כתער:

 

צד ימין אני מסרתי

לחתול אשר זכרתי,

חלק שמאל אני שלחתי

לחתול אשר שכחתי,

והיתר-חור מול חור-

תקבלו לפי התור.

 

"גלגולו של מעיל",  קדיה מולודובסקי,  תרגום מיידיש נתן אלתרמן.

 

 

בחיינו הציבוריים יש לשם הזה "פרץ" איזה כוח מגי. רק מעטים עוד זוכרים את יהושע פרץ, האיש שהסעיר והשבית ו"ניהל" את נמל אשדוד ובעקיפין גם את הסתדרות העובדים ואת ממשלת ישראל.

רק מעטים עוד זוכרים את הרב יצחק פרץ שהסעיר את המדינה כשהיה בין מקימי ש"ס ושר מטעמה בממשלת ישראל, שידע בכושר רטורי בלתי רגיל לשכנע אפילו חלק מהאשכנזים שרק הם אשמים בקיפוח הספרדים ובני עדות המזרח, קביעה שצמחה על קרקע עקרה כאילו היתה קרקע פוריה, ועד היום הציבוריות הישראלית אוכלת את הפרות הבאושים של קביעה זו.

היום יש לנו את עמיר פרץ.

איך זה שבמשך עשרות שנים יש לנו איזה פרץ? שלא נותן לחברה הישראלית לשכוח מהיכן בא. כולם יוצאי מרוקו. כולם עסקו ועוסקים בשכבות החלשות של החברה. שניים מהם צמחו מתוך העבודה ולחמו למען קבוצות כאלה ואחרות של אנשי עבודה. שניים מהם עלו וצפו מתוך ישובים מוכי מצוקה והיו למנהיגים אוטנטיים.

אז אולי, אולי עמיר פרץ הוא זה שיחזיר מעט מהצבע לפניה של ההסתדרות. אולי הוא זה שיצליח לשקם ולו במעט את מה שהרס קודמו, שבחדות לשונו "הצליח" להרוס גם את ההסתדרות וגם את קופת-חולים וגם את מפלגת העבודה, והוא עוד מוסיף להסתובב בראש מוגבה ולנפנף בחרצובות לשונו שהוא הוא המציל הגדול של כל מה שהרס.

אז אולי עמיר פרץ הוא זה שיצליח לנסות ולבנות מחדש את העבודה כערך. כן! עבודה זה ערך! כמו שפעם לפני שהיו "פועלים זרים". כש"עבודה עברית" היתה ערך וההסתדרות היתה לא רק "איגוד מקצועי" אלא השקפת עולם, וקופת-חולים נתנה (על אף מיגבלותיה) שרותי בריאות טובים יותר משרותי "ביטוח בריאות ממלכתי".

אולי יהיה זה הוא שיחזיר למונח "סוציאליזם" משהו ממהותו ולא יקים לנו מפלגה "סוציאל-דמוקרטית" על ידי אבירי הלשון החדה שאולי יודעים מה זו דמוקרטיה, אבל סוציאליזם! מה להם ולסוציאליזם?! עבודה! מה להם ולעבודה?! הרי הם כולם לא יותר מחבורה של עסקנים פוליטים שכוחם בלשונם. שהישגיהם העיקריים עד היום היו: הרס ההסתדרות, הרס חברת העובדים, הרס מפלגת העבודה ולאחרונה גם הרס מפלגת מר"צ.

אז אולי צריך לתת לעמיר פרץ את ההזדמנות. מי יודע, אולי זה יצליח. אולי.      

השלום עליו השלום.

 

כל חיי, והם כבר ארוכים למדי, אני שומע את המילה הזו. אלפי פעמים, אולי אפילו עשרות אלפי פעמים. מכל הכיוונים,  בכל המשמעויות. מיוצגת על ידי כולם ולא מייצגת אף אחד. קבורה תחת מיליוני מילים שנכתבו עליה. מתפוצצת מרוב חוסר תוכן שיצקו לתוכה בכל הדורות. עטופה בכל המחלצות כשהעלו אותה על נס, וכרוכה בכל התכריכים כשקברו אותה, גם בעלי הכוונות הטובות וגם בעלי הכוונות הרעות.

" שלום " מילה אדירה! ככל שהיא גדולה יותר, אין בה כלום. לכן אולי קל יותר לכל אחד שאין לו מה לומר, או שרוצה לומר דברים שאף אחד לא יבין, להשתמש בה.

משחר ההיסטוריה היא חוזרת ומופיעה בכל הזדמנות. מי לא דיבר על שלום? מי לא הכריז על רצונו בשלום? ויותר מכולם, מי אם לא אנחנו, היהודים. מי אם לא מי שזקוק לשלום יותר מכולם? שמתפלל לשלום יותר מכולם? שמטיף לשלום יותר מכולם? משחר ההיסטוריה ועד היום זה אנחנו. אנחנו שנתנו לעולם את ספר הספרים. את ספר המוסר. את חכמת הדורות. אנחנו שינקנו את השלום עם חלב אימותינו (הרי השלום הוא בעיקר ענינן של האימהות). אנחנו! אז הלכתי ולקחתי לידי את ספר התנ"ך, אולי שם אמצא את המובן המיוחל, את הפרוש החסר, את המשמעות היסודית, האמיתית. מה מצאתי?!

שלא נדע צער. רק התחלתי. כבר בפרק ד' פסוק 8 של ספר בראשית, קם קין והרג את הבל אחיו. ומאז כולם הורגים את כולם. לא עברו הרבה פרקים וכבר המלחמה הראשונה. פרק יד' פסוק 9. ואם יש לנו מלחמה, אז בא גם השלום. פרק טו' פסוק 15. ושוב הרג ושוב שלום, פרק כו'  פסוק 30. גם עשו רצה להרוג את אחיו (פרק כז' פסוק 41). הבאים היו בני שכם ושלא נדע למה הרגו אותם ואיך הרגו אותם (פרק לד'). יוסף נשלח לראות את שלום הצאן (פרק לז' פסוק 14). אחיו רק ראו אותו וכבר החליטו להרוג אותו (פרק לז' פסוק 20). אבל כל זה היה רק בהתחלה. באמת עוד לא ידעו איך לעשות מלחמה ואיך לעשות שלום. כי עד עכשיו זה רק בין יחידים. בספר שמות זה כבר אחרת. הספר רק התחיל וכבר המצרים מפחדים ממלחמה  שאליה יצטרפו גם בני ישראל, וכדי שזה לא יקרה, מתחילים להרוג ילדים. זה מה שהולך. קודם המצרים הורגים ילדים יהודים, אחר כך משה הורג איזה מצרי כדי שבסוף אלוהים יהרוג ילדים מצרים.

כאן, בספר שמות, זה כבר שונה. כאן כבר אין שלום  אבל יש מלחמה ויש הרג שהם כבר על רקע לאומי ודתי. שוב לא האדם הוא היוזם את המלחמה, הוא רק מבצע אותה בהוראת האלוהים, שאין גדול ממנו. המלחמה הבאה גדולה מכולן ויש בה אלמנט חדש, יחיד ויחודי. "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" (שמות יז' פסוק 14). היום היו קוראים לזה "השמדת עם". מענין ומכאיב לדעת שעד היום צריכים אנחנו, היהודים, לזכור ולהזכיר גם את יציאת מצריים וגם את אשר עשה לנו העמלקי ועוד להתפאר בזה. יחד עם זאת כשמגיעים לעשרת הדיברות, לא סתם עוד סיפור, עשרת הדיברות! פתאום אומרים לנו "לא תרצח" אבל מלמדים אותנו "ונתתה נפש תחת נפש: עין תחת עין: שן תחת שן..." וכן הלאה. הבנתי שהרבה על השלום אני לא אלמד מהתנ"ך, כי אפילו כשכבר היתה איזה תקופה שלא היתה בה מלחמה, גם אז אמרו "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". ארבעים שנה ללא מלחמה, זה המון זמן בעולמנו. אז היה שקט  אבל לא היה שלום. גם היום אומרים "לילה שקט עבר על כוחותינו" או "שקט שרר בכל החזיתות" אבל במקרים האלה מובן שמדובר רק על איזו הפסקה קצרה במלחמה, לא סיום המלחמה ובוודאי לא " שלום".

אפילו בחזון הגדול מכולם, חזון אחרית הימים, נאמר, "וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".  חס וחלילה שיאמר שיחיו בשלום, חס וחלילה מלבטא את אחרית הימים בגישה חיובית, גם כאן "השלום" הוא על דרך השלילה: "לא ילמדו עוד מלחמה".

אישית וחברתית זה באמת לא שינה לנו הרבה. אנחנו שגדלנו בשמאל ממילא לא כל כך האמנו בתנ"ך. אנחנו האמנו בשלום אחר, באחוות עמים. גם אנחנו ידענו שיהיה השלום שאנחנו רוצים בו אשר יהיה, אבל ידענו שצריכים קודם להלחם עליו. ושאולי יהיה זה הקרב האחרון. וכ"ציונים-סוציאליסטים" למדנו שאם רצוננו בשלום עלינו להיכון למלחמה, וגם כאן האמנו כי אולי יהיה זה הקרב האחרון. אחר כך גדלנו להיות "ילדי הפרחים" ולצעוק בריגושי לב "עשה אהבה ולא מלחמה". ובאמת את החלק הראשון של הקריאה ביצענו בלב שלם וגם די בהצלחה, רק שמשום מה לא הצלחנו לבצע את החלק השני. אולי מפני שבאמת לא ידענו מה זה "שלום". אבל זכרנו ששרנו "השלך נא את כלי זינך למצולות נהר... לא ילמדו עוד מלחמה", וזה החזיר אותנו מיד אל יהדותנו ואל התנ"ך. וידענו כי אין עוד עם עתיק כעמנו ושאם עד היום העם הזה עוד לא הגיע אל המנוחה והנחלה זה לא נורא כל כך. כי ההיסטוריה היא ארוכה ואולי פעם גם נגיע לכך שיהיה שלום. ושוב נזכרנו שבעצם אנחנו לא יודעים מה זה בדיוק ומיהרנו לנסות ולמצא הגדרה לשלום שנדע לאן אנחנו הולכים, ומיד הצטברו אין-סוף הגדרות כי אף אחד לא ידע מה זה שלום, אבל אף אחד לא רצה להודות בכך, אז יש לנו "שלום עכשיו" שלא אומר מה זה שלום וגם לא אומר מה זה עכשיו. כי השנים עוברות וה"עכשיו" נשאר. ויש לנו "גוש שלום" אבל אפילו כמה אנשים זה "גוש" עוד אף אחד לא הגדיר. והיה לנו "דור שלם דורש שלום" רק שלא היה שם דור ולא חצי דור ולא בכלל. וגם כמה "בנות שלום" יש לנו אף אחד, חוץ מהן, לא יודע. אבל היה לנו " שלום חם" עם מצרים וירדן, רק שהוא מיהר להצטנן. והיה לנו "שלום של אמיצים", רק שאחד מהאמיצים נרצח משום שהיה מישהו שלא רצה בשלום הזה ולא בכל שלום אחר. והוא נרצח כשליבו מרטט במחשבה על השלום שיבוא ושפתיו רעדו כששר את השיר לשלום. ואולי היו אלה רטט ורעד של תפילה, אך מי שרצח, רצח בשם אלוהים, אז נראה שגם לאלוהים ולמאמיניו לא ברור לגמרי מה זה "שלום".

נו אז מה עושים? הרי צריך לעשות משהו אם לא רוצים שהמצב ימשך כך לנצח. אז אולי בשלב ראשון נפסיק ל ק ש ק ש. נפסיק לדבר על השלום שאנחנו לא יודעים מה הוא ואף אחד אחר לא יודע מה הוא. אולי נרד מהמילה הגדולה הזו שכאמור מחזיקה בכל ולא מחזיקה בשום דבר, ואת העובדה הזו, שאף אחד לא יודע מה זה "שלום", כולם יודעים. לכן ברגע שמשהו מזכיר אותה, מיד יודעים כל האחרים ששוב הולך להיות פה איזה שקר. בואו, לשם שינוי, נדבר על משהו שאנחנו כן יודעים. בואו נדבר על מלחמה. בזה כולם טובים, בזה כולם מבינים. לא תמיד אנחנו יודעים על מה אנחנו נלחמים, אבל איך לעשות מלחמה אנחנו יודעים. ואם אנחנו וכולם יודעים איך לעשות אותה, אז אפשר, במעט רצון טוב, גם לדעת איך לא לעשות אותה. אני עוד לא מציע להשליך את כלי המלחמה למצולות נהר. אני גם לא מציע לכתת חרבות לאיתים וחניתות למזמרות, עוד לא. בואו ננסה, לשם שינוי, להבין על מה אנחנו נלחמים וכאשר אני אומר אנחנו, אני מתכוון לכולם, לכל הצדדים הנוגעים בדבר,ובמקרה הפרטי שלנו, אני מתכוון לעצמנו ולערבים, לא לפלשתינאים, לערבים.

ולמה לערבים? טוב, אז אני שם את נפשי בכפי. למה? כי לדעתי הבעיה הפלשתינית אינה הבעיה של הפלשתינאים בלבד, אלא בעיה של כל עמי המזרח התיכון. בעיה של כל ארצות ערב הסובבות לישראל, של ישראל ושל ערביי ישראל. אני אפילו מוכן להעיז ולומר שהבעיה הפלשתינית היא יותר בעיה של מצריים לגבי ערביי רצועת עזה. ויותר בעיה של ירדן לגבי ערביי מה שנקרא הגדה המערבית.  ויותר בעיה של לבנון כולה וביחוד של דרום לבנון. וגם לסוריה יש בעיה עם הפלשתינים, אלא שלסוריה יש דרכים משלה לפתור את הבעיה. ולישראל יש בעיה עם מה שנקרא "ערביי ארץ ישראל". הינה אני כבר מגיע למצב בו יהיה מי שימהר להגדיר אותי כ"ימני" או כל מיני הגדרות אחרות על ידי אלה שאוהבים להגדיר את עצמם כ"שמאלנים" וימהרו לשפוך עלי אש וגופרית. (אז רק כדי למנוע שפיכות דמים רוחנית אומר למי שירצה לשמוע, שלדעתי מה שמוגדר היום "שמאל" אין בו שום דבר "שמאלני" ולא עוד כמה דברים ממין הענין, אלא שלא כאן המקום לדון בהם) אז רק כדי להבהיר, ואנא אל תרצחו אותי, את הפליטים יצרו כל תושבי האזור, הערבים והיהודים. את "בעית הפליטים" יצרו הערבים (תושבי מצריים, וירדן, וסוריה, ולבנון, ועירק, וערביי ארץ ישראל, ותוסיפו לכך את כל מי שתרצו).

אני לא אומר שהבעיה לא קיימת. היא קיימת והיא דורשת פיתרון, ואפשר למצא לה פיתרון. אבל לדעתי, הרוויה בצער, כל זמן שנמשיך לדבר על "שלום" ונמשיך לרמות את עצמנו ואת כל העולם בנושא המלחמה, שלום לא יהיה פה. אם לא נכיר בכנות בגורמי המלחמה, אם לא נגדיר מפורשות מה הם ה א י נ ט ר ס י ם  האמיתיים והמדומים, שבשמם ולמענם או נגדם אנחנו נלחמים, לא יהיה שלום! ותתפלאו, גם לא איכפת לי אם לא יהיה שלום. איכפת לי שלא תהיה מלחמה. איכפת לי שאנשים יוכלו לחיות פה, ולהתפרנס פה, ולאהוב, ולהוליד ילדים שיגדלו להיות חיילים, (אבל שלא ילחמו) ושיתבגרו, ויזדקנו, וימותו מוות טיבעי. אם נדע להגדיר את האינטרסים, לא את האמונות והמאויים, והשנאות. אם נלמד להכיר שלכולם יש אינטרסים, לפעמים זהים ולפעמים מנוגדים. אם נדע לקבוע במשותף סידרי עדיפויות לאינטרסים האלה, לאופן בו אנחנו מוכנים לטפל בהם, ללוח הזמנים שאנחנו, כלומר כולנו, מוכנים לפעול לפיהם, אנחנו עשויים להיות מופתעים, כמה מהאינטרסים הללו משותפים לכל עמי האזור. עד כמה חלק מהאינטרסים עליהם מתנהלת המלחמה, אינם אינטרס של אף צד ובכלל הם לא קיימים כאינטרס. עד כמה השנאות הקיימות מיותרות ומזיקות לכולם. זה לא אומר שממחר בבקר נתחבק ונתנשק האחד עם השני, אבל זה מבטיח שלא נמשיך לשנוא האחד את השני רק משום שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים לשנוא האחד את השני.

אז באמת, בואו נניח ל"שלום". שינוח בשלום על משכבו. בואו נעשה את מה שאנחנו ממילא עושים כל יום. כלומר סתם נחיה. ניוולד, ונגדל, ונעבוד, ונקים משפחות, ונבנה בית, ונוליד ילדים, ונפרנס את עצמנו ואת ילדינו. באמת, דברים פשוטים שאין בהם לא גבורה ולא הקרבה. סתם חיים משעממים. ואין לי ספק שבאחד הימים עוד יקום ילד קטן וישאל אם לא אלה הדברים שאליהם מתכוונים כשאומרים "שלום". ואני בטוח שמיד יקפוץ מישהו ויאמר "אבל...." אז כדאי שמיד נתעורר ונאמר לו לשתוק. נאמר לו שאנחנו לא מחפשים פירושים חדשים. נאמר לו שאנחנו לא רוצים לדבר על השלום שיש לו כבר יותר מידי פירושים. שכבר לפני אלפי שנים דברו עליו יותר ממה שהיה צריך. נאמר לו שאנחנו פשוט רוצים לחיות את חיינו ושלא איכפת לנו אם לא יקראו לזה "לחיות בשלום".

 

כתבה זו מוקדשת באהבה לכל מחפשי השלום, ורודפי השלום, ופעילי השלום, ואפילו לכל הלוחמים למען השלום, גם כבודדים וגם כאירגונים  וגם כתנועות.

 

פשוט, עשו טובה לאנושות ותפסיקו להתקיים.