יש תג ויש תג

 

"ויצו יהוה אלהים על האדם לאמר מכל עץ-הגן אכל תאכל: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" ( בראשית ב' 16-17 ). זה היה מזמן, כשכותבי התנך עוד לא הסתבכו בהגדרות שבהן אנחנו מסובכים היום. ובכל זאת, אולי מישהו יכול לאמר לי אם המדובר הוא ב"תג מחיר" או שזה סתם איום פשוט: " שלא תעיז לאכול ואם בכל זאת תאכל אז תמות" כך בשפה ברורה, חד וחלק!

ציוה ואמר אלהים, אז אמר... אדם אכל ולא מת. היו לו סיבות מקלות... נחש ואישה, שניהם לא הולכים ברגל ותג המחיר הפך להיות עונש קולקטיבי:

הנחש: "כי עשית זאת ארור אתה מכל-הבהמה ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך..."

האשה: "הרבה ארבה עיצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך"

האדם: "כי שמעת לקול אישתך ותאכל מן-העץ אשר ציויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך: וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה: בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב::" (בראשית ג' 17 – 19 ).

נו, כבר מבראשית אנחנו רואים שאפילו כאשר אלהים הוא הקובע את תג המחיר, התג הוא לא תג והמחיר הוא לא המחיר. אז מה לנו כי נלין על האדם הקטן. ברור כי גם לגביו קיימת גמישות כזו או אחרת.

זה היה עוד לפני שהיה. בסך הכל ארבעה משתתפים. אדם, חווה, אלוהים, נחש. טוב, נתחיל בנחש. נחשים, אנחנו יודעים. "הטוב בנחשים, רצוץ את ראשו". למה? כי היה הערום מכל בעלי החיים. אלהים ידע את זה מראש, הרי הוא יצר אותו. מפרשים כי הוא יצר אותו כך כדי להעמיד את האדם בניסיון. וחווה? הרי גם אותה יצר האלוהים. אז למה הוא יצר אותה כך, מפתה ומניפולטיבית? נו ברור! לנסות את אדם עד כי ישכח את משפחתו וגם יהיה יצור שלילי. אולי כדי שיהיה לאלוהים על מי לעשות נסיונות ואת מי להעניש. וחווה? לחווה, כאשר אנחנו עוד כלל לא יודעים שבעתיד יהיה עתיד. אלוהים מבטיח בעיקר שני דברים האחד שהיא תלד בצער ובכאב בנים, (כאמור, כדי שיהיה לאלוהים את מי להעניש ולנחם) ותשוקה אל האיש והוא ימשול בבך. את המציאות אנחנו יודעים.

מי ש"אכל אותה" ולא רק את התפוח הוא אדם. נבך כזה, תמים כזה, עד שאי אפשר להחליט אם הוא רק תמים או שהוא טמבל. מכוון שאי אפשר להחליט נאמר כי הוא גם: גם נבך, גם תמים וגם טמבל.

זו הצגה פשטנית למדי של תחילת העולם, האמונה והחיים. בכל זאת אפשר להסיק מהסיפור כמה מסקנות. לא, אלוהים לא נשכח. למדנו כי גם אם נעשה מחדל גדול, הבוס לא נושא באחריות למעשיו. הוא יודע למצוא את האשמה באחרים.במקרה שלפנינו כל העולם אשם (הנחש האישה ואדם) חוץ ממנו. לפי דבריו היה האדם צריך לשלם בחייו, אך כמו שאמרנו, מילה זו לא מילה ותג הוא לא תג, גם כשמדובר באלוהים. המושגים "מידתיות" ו"פרופורציה" האהובים כיום כל כך על חוגים מסויימים, כלל אינם נזכרים ואינם נלקחים בחשבון במקרים הללו,אינם בהכרח רלוונטים ואין כמעט  יחס בין המעשה ומחירו.

אף כי אנו עוסקים כאן בספר החוקים והמוסר שנכתב בימים רחוקים, יש אנשים , חוגים מסויימים והרבה אירגונים ותנועות המדברים כיום גם במושגים וגם ברוח הדברים האלה, אל חלק קטן מהם אתייחס כדוגמאות בהמשך.

בראשית לד 1, 2', : "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ: וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ ויקח אתה ויענה:"

                5," ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחריש יעקב עד בואם:"

                7," ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה"

עד כאן סיפור המעשה.בדינה. מה לא הציע להם הבן אשר נישבה ברגש האהבה? מה לא הציע להם האב רק כדי לגרום אושר לבנו? אך לא. בני יעקב כבר קבעו לעצמם את תג המחיר.

                13 – 17  "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם: ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו: אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו להמל לכם כל זכר... ואם לא תשמעו אלינו להמל ולקחנו את בתנו והלכנו:"

הסוף ידוע: "24 -26   "וישמעו אל חמור ואל שכם בנו כל יוצאי שער עירו וימלו כל זכר כל יוצאי שער עירו: ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר: ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו:"

              30 – 31  " ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי: ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו:"

עוד פעמים רבות אנחנו נתקלים בתנ"ך. רק לדוגמה: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" בראשית ט, 6,

"מכה איש ומת מות יומת" שמות כא, 12 ,

"ומכה אביו ואמו מות יומת: וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת: ומקלל אביו ואמו מות יומת:"... הכה איש את רעהו ולא ימות המוכה. המכה ישלם פיצויים. ואם הכה איש את עבדו או אמתו וימותו, נקם ינקם. אם יריבו אנשים ופגעו באשה הרה והפילה ולא יהיה אסון, יפצה האחד את בעל האישה ואם יהיה אסון, יהיה המחיר: "נפש תחת נפש: עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל: כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה:" שמות כא, 15- 25 .

אפשר לראות הבדלים בין שני המקרים הראשונים בהם הארכתי לשנים האחרונים בהם קצרתי. הראשון הוא תג מחיר שקבע אלהים בכבודו ובעצמו כנגד היצורים שנוצרו על ידו ובראשם אדם וחווה שהיו "פאר היצירה" ונבראו בצלמו של האלוהים: " ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אותם".תילי תילים של פרשנות והסברים נכתבו על כך על ידי המפרשים לאורך כל הדורות. כמעט כל פילוסוף שכיבד את עצמו עסק בנושא. אך למען האמת כפי שאני רואה אותה, לא היו כל הפרושים, הניתוחים והמסקנות (אם היו) אלא או דברי הבל במקרה הרע ותרוצים שונים עד משונים במקרה הטוב.יהיו הפרושים אשר יהיו אך אין לראות בהם אלא את המבוכה הראשונה, את הכשלון הראשון ואת ראשית כל השקר והרוע הקיימים בעולם מאז ועד לימינו אלה. אם זה לזכות אלוהים או לחובתו, יחליט כל אדם וישפוט בינו לבין יוצרו.