פצ'ה בינה

 

מה יותר מתאים מאשר לשלב עסקים ובילויים. הרבה יותר מתאים ועושה רושם לומר: ביזנס ופלז'ר שזה יכול להיות הכל ויש לזה רייח של עושר ותענוגות, רייח שבדרך כלל מעורר מייד מראות ומחשבות של חוץ לארץ. נו טוב! אז הייתי צריך לנסוע לחוץ לארץ בעניני עסקים. לא שוויץ. לא פריז. לא לוקסנבורג ולא וודוז. בסך הכל... רומניה.

לא היה צריך לטרוח הרבה כדי שהאישה תסכים להצטרף. כדאי לדעת שבלי האישה החלק של הפלז'ר הוא כמעט חסר משמעות. כשהיא נכנסת לתמונה אפשר להיות בטוח שתהיה תמונה ושהתמונה, יהיה מה לראות בה. מיד היא משיגה, מן הגורן ומן היקב, ספרים ומדריכים מפות והמלצות שיכולים להספיק לנסיעה של חודשים רבים, וזאת גם שהנסיעה היא בסך הכל לשבוע ושבתוך השבוע הזה אני צריך להקדיש לפחות חצי מהזמן לעסקים (אפשר לחשוב שמי יודע מה).

כולם מכירים את האימרה: "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק". רק הפצנו את הידיעה ומיד החלו לזרום אלינו הנחיות והמלצות. עצות עשה ועצות אל תעשה. מה לאכול ומה לא לאכול. והיועצים, חלקם היו ברומניה לפני עשרות שנים וחלקם לא היו שם אף פעם אבל הם שמעו מכאלה שכן היו שם. גם כאלה שפעם חשבו להיות שם אבל זה לא הסתדר להם, הרים של עצות שבמרביתן היה החלק המרכזי חלק האזהרות.

המושג: "רומיינישה גנב" הופיע פעמים רבות. לפעמים בגלוי ולפעמים בנסתר. לפעמים בהצטדקות שזה לא נאמר מתוך גזענות ולפעמים תוך חיוך שבא לבטא בדיוק את זה. "תזהרו שלא יגנבו אותכם" חזרו ואמרו לנו, כי מן הידוע הוא שהרומנים גנבים.

כדי שלא יהיו בעיות הכל סודר מראש. בתי המלון בבוקרשט ובבראשוב הוזמנו והובטחו מראש. דבר שלימדנו, כתוצר לוואי, כי בבתי המלון ברומניה יודעים לדבר אנגלית. הזמנו באמצאות בתי המלון ובזכות קשרים של כאלה שהיו ברומניה בזמן האחרון (לא יותר משנה) מוניות שעל נהגיהן אפשר לסמוך ושגם הם דוברי אנגלית.

כך מאורגנים ומצויידים יצאנו לדרך בטיסה היוצאת עם ערב מלוד ומגיעה לבוקרשט בעשר דקות לפני אחתעשרה בלילה. שעה סבירה לגמרי. היינו במטוס היחיד שנחת בשעה הזו. תוך דקות היה אולם הנוסעים הנכנסים רייק. כמה אנשים עוד הסתובבו בחוסר מעש. אף אחד לא חיכה לנו. התקשרנו למלון. "הנהג היה בשעה תשע ולא היה אף אחד. גם אתם לא הייתם" אמר לנו פקיד הקבלה של המלון. בוודאי שלא היינו. הרי ביקשנו את המונית לשעת הנחיתה בעשר וחמישים. בשעה תשע עוד היינו באויר, קרובים יותר לישראל מאשר לרומניה.

"קחו מונית ותגיעו" אמר לנו הפקיד. בחוץ ליד פתח הטרמינל חנו כמה מוניות. מעכרים מקומיים התקבצו סביבנו. תוך דקות סידרו לנו מונית והבטיחו לנו שהנהג אמנם לא יודע אנגלית אבל הוא יודע איך להגיע למלון שלנו. אל תשלמו יותר מ-25 אירו ( 1 אירו = כ-ארבע וחצי ליי. כלומר לא יותר מ -100 ליי). אמר לנו הפקיד. כאשר אבדנו אבדנו אמרנו לעצמנו. הרי לא נשאר בשדה התעופה. כשעצרה המונית הראה לנו השלט שמעל דלת המלון שהנהג אכן לא טעה בדרך. המונה הראה 55 ליי. "רווח נקי" אמרתי לעצמי. שלפנו כמה שטרות של אירו אך הנהג סרב לקבל אותן. הוא רוצה רק מטבע מקומי. בסיומו של תלת שיח קצר באנגלית/רומנית/ צרפתית ותנועות ידיים בינלאומיות הבנו כי: אני נשאר במונית כדי שלא אברח. אישתי תרוץ למלון להשיג מטבע מקומי והכל יסתדר. עד שאישתי חזרה עלה המחיר ל-59 ליי. שיהיה.

"כנראה שאין עשן בלי אש. כנראה ש"רומיינישה גנב" זה לא סתם גזענות. זו גזענות מבוססת על עובדות" אמרתי לעצמי מרגיש איך הסומק עולה בלחיי. מזל שהיה חושך שאפילו אני לא ראיתי שהסמקתי.

"אחרי שטלפנתם משדה התעופה בדקתי וראיתי שבאמת הזמנתם את המונית לשעה עשר וחמישים" אמר פקיד הקבלה. האנגלית שלו הייתה מצויינת אבל לא כללה את המילה "     sorry   ".

עובד המלון הראה לנו את הדרך למעלית וליוה אותנו לחדר. בתנועה בלתי רצונית בדקתי אם הארנק עוד נמצא בכיסי. העובד היה נחמד. הוא סיפר לנו שהוא ממרוקו. נתתי לו טיפ יפה וברכתי אותו בברכת לילה טוב בערבית. הוא היה מאושר. "לא כל הרומנים גנבים" אמרתי לעצמי. בדקתי עוד פעם אם הדלת נעולה והלכנו לישון.

"בוקר טוב. הכל בסדר?" שאל אותנו בעברית המלצר בחדר האוכל של המלון. עוד היה מוקדם בבוקר והיינו היחידים בחדר האוכל. מבלי משים הבטתי סביבי לראות אם אנחנו בארץ או שכבר הגענו לרומניה. לפי כל הסימנים היינו ברומניה, אז מאיפה העברית הזו של המלצר?

האוכל היה אותו האוכל שאני מכיר מעשרות בתי מלון ברחבי העולם בהם זכיתי להתאכסן בעבר.

תוך כדי אכילה ניסינו להבין ולהחליט אם מה שהיה בלילה עם הנהג זה מה שכתוב במדריך ה"לונלי- פלנט" החלטנו שלא. כי זה לא נראה לנו ממש ממש תחמנות של נהג מונית שצריך להזהר ממנו.

יצאנו לדרך. אנחנו טיילים מנוסים שעוד לא למדנו לקחת את הטיול "איזי". אצלי, אפילו שכבר עברו עשרות שנים מאז השרות הצבאי, כל טיול הוא לא פחות מ"מסע להכרת החגור". אם טיול, אז טיול! אם יש מה לראות, אז אני צריך לראות הכל... ועוד. מהר מאוד למדנו שבוקרשט היא עיר גדולה שבעצם אין בה הרבה יותר מאשר להיות עיר גדולה. אז הלכנו והלכנו ולפני שהמשכנו ללכת עצרנו באיזה בית קפה/מסעדה. לא כדי לאכול, אלא רק כדי לתת לרגליים לנוח, לשתות כוס קפה ולהמשיך ללכת.

קשה היה לראות את חזות חזית השיכונים שהמשטר הקומוניסטי משך לאורך מרבית הרחובות הרחבים של העיר. רק באיזור אחד נשאר ריכוז רציני של בתים ישנים אולם בקרוב שוב אי אפשר יהיה לראות אותם.

 

בית החיל הלאומי 049 .

כנסיה קטנה ועתיקה 052 .

דרוש שיפוץ 035 . 069 .

 אל תוך הרחובות האלה פולשים בתי קפה חדשים ולא רחוק היום שכל הרחובות הישנים יהיו למדרחובות וכל חזיתות הבתים יהיו רק קירות עליהם ישענו בתי הקפה, אין זאת אלא שאיזה סוג של אופטימיות מפעם ודוחף את העיר הזאת המאמינה כי לא רחוק היום וצר יהיה בה המקום לכל מיליוני התיירים שימלאו את רחובותיה ואת בתי הקפה הסותמים אותם.

 

מסעדות ובתי קפה 059 .

מה אגיד לכם. הרגליים כבר לא מה שהיו פעם. אבל עוד הן יכולות להוליך למקומות שאפשר לנוח בהם וגם לתפוס שלווה.

פארק דשאים  042 .

ואגמי מים 046 .

מנוחת הלוחם 045 .

 

אפשר היה לחשוב שעוד שעת לילה. אבל לא! הכל היה אפלולי. בחוץ זירזף לו גשם. אמצע יולי ובחוץ גשם. לא כזה שבארץ היו מתברכים בו. יותר מרטיב מאשר משקה. נו טוב, ברומניה כנראה שלא חסר מים והגשם הוא כדי לשטוף את הרחובות ולהציק לאנשים, לא רק למקומיים אלא בעיקר לתיירים.

עמדתי ובהיתי אל הרחוב שלמטה. הייתה שם אישה זקנה שניקתה את הרחוב. "חיובי" אמרו לי הירהוריי: "הינה גילוי של יזמה פרטית" עוד לא גמרתי להרהר עד שהתברר לי כי אכן צדקתי. רק עכשיו שמתי לב לארגזי פלסטיק שחסמו את מקומות החניה שלאורך הרחוב. מכונית באה ונהגה חיפש מקום לחנות, האישה ניגשה אליו לגבות ממנו כסף. רק לאחר ששילם לה היא פינתה ארגז שיוכל לחנות. חשבתי שאולי אלה חניות בתשלום אך רק לאחר שראיתי כי לא כל מי שרצה לחנות שילם לאישה וראיתי שהיא לא כופה על הנהגים את התשלום הבנתי כי לעיני מתפתחת היוזמה הפרטית. כל הכבוד לאישה הזקנה. היא ושכמותה מביאים לרומניה את סוף המשטר הקומוניסטי.

יזמה פרטית 054 .

אני מכיר את עצמי ויודע שאני לא עשוי מסוכר. אז קדימה לדרך! לא באנו עד כאן כדי לשבת במלון. את רוב מה שראינו ביום השני כבר ראינו ביום הראשון. אמרו לנו שאין הרבה מה לראות בבוקרשט אבל כנראה שנדבקנו באופטימיות המקומית וקיוינו לראות יותר אך הסתבר שראינו עוד... עוד ממה שכבר ראינו. טוב, איך היינו יודעים שזה ככה אם לא היינו רואים שזה ככה. ידיעה זו חייבה אותנו לשבת בערב על כוס קפה ולחזור לרעיונות שהיו לנו לפני הנסיעה.

צ'רניקה היא חצי אי בתוך אגם. יש עליה כנסיה עם ציורים מיוחדים. זמן הנסיעה לשם הוא כשעה. למחרת עם בוקר חזרנו להתיעץ עם פקיד הקבלה: "תסתובבו לכם עד הצהרים ואני אזמין לכם מונית שעובדת עם המלון לשעה שתיים" כך אמר לנו וגם אמר לנו את שם הנהג. ההרגשה הטובה שהכול מסודר הזכירה לנו את מוצאנו והחלטנו שביקור בבית הכנסת יהיה השלמה וסיום ראויים לביקור בבוקרשט.

אם היינו ממשיכים לחפש את בית הכנסת לפי המפה שהיתה לנו, היינו ממשיכים לחפש אותו עד היום. אנשים טובים ניסו לכוון אותנו אך משום מה תמיד הכיוון היה למקום שלא היה בו שום בית כנסת. רוב הבוקר עבר עלינו בחיפושים אבל תאמינו או לא, לפתע מצאנו את עצמנו עומדים בחזיתו והוא היה במקום שאף אחד לא חשב שהוא שם. החזית היתה יפה אבל הדלת היתה סגורה ולא היה שם אף יהודי לרפואה. שאלנו איש שעמד לפני השער הסגור ועישן: "זה תמיד סגור" אמר וזרק את בדל הסיגריה אל מעבר לגדר.

השעון הראה שכבר שעת צהרים והבטן אמרה שאם לא נאכל עכשיו לפני הנסיעה לחצי האי, נאכל רק אחרי השעה ארבע. היתה לנו הרגשה שלראות כנסיה עם ציורים על בטן ריקה לא יגרום לנו לסיפוק מיוחד ולהערכה מיוחדת לאומנות. דווקא הפעם היתה ארוחת הצהרים גדולה וטעימה. עד שהתקרבנו לסיומה התקרבנו בצורה מדאיגה לשעה שהיינו צריכים להגיע למלון שלנו שם היתה המונית צריכה לחכות לנו.

יבורך אלהי הטלפונים הניידים. פקיד הקבלה בישר לנו כי נהג המונית כבר מחכה לנו והוא ישלח אותו מיד לאסוף אותנו באשר היננו. עוד מיהרנו לעשות פיפי וכשיצאנו עמדה בחוץ מונית שדלתותיה פתוחות ושהנהג עומד בפתח כמחכה לאישיות רמת מעלה. שאלנו לשמו והוא הינהן בראשו בענווה. החלקנו למושב האחורי ותוך דקה היינו בדרך.

תאמינו או לא אבל יש בבוקרשט אנשים נחמדים שיודעים לתת עצות טובות ונכונות אפילו שלפעמים הן כאלה שאדם ליברל, כמו בישראל אך בעיקר כמו באמריקה, לא יעיז לומר אותן בקול רם. בחנות כלבו רכשנו כרטיסי טלפון נייד חדשים. בחור צעיר שעבד שם התנדב לומר לנו כי כדאי שניזהר מאנשים כהי עור, "ציגן" הוא קרא להם. נו, מי בגילי לא זוכר שפעם היו מדברים האשכנזים בארץ על ה"ציגינר'ס" כלומר הצוענים. כן, פעם היו בארץ צוענים ומוסיפים מיד: "שאלוהים ישמור".לי דווקא היו זכרונות נעימים מהצוענים של ימי ילדותי שהיו מרקידים קופים מאולפים ושרים שירים גסים. לא הבנו את המילים אבל הקופים הבינו אותן והיו מאוננים תוך כדי ריקוד. אנחנו הבנים נהננו מכך מאוד ובמיוחד למראה תגובותיהן של הבנות.

שנים לאחר מכן לא יכולתי לשאת את התנהגותם של הצוענים שראיתי בתורקיה וברוסיה. שם היו הצוענים מרקידים דובים. ליבי לא יכול היה לעמוד במראה החיות היפות, הגדולות והמסכנות האלה שעונו והושפלו.

מכל מקום כאן, ברומניה, לא ראינו צוענים עד שהגענו אל האי. להקות להקות של נשים עמוסות התינוקות וילדים התנפלו עלינו. לא היו להם לא קופים ולא דובים. רק הם עצמם היו שם. נלפטים אל הרגלים. מושכים בבגדים ובתרמילים מנסים להוציא ממך כל מה שאפשר להפריד ממך, ואתה חייב להמשיך וללכת ואוי לך אם תעצור לדבר איתם, לגלות אליהם יחס אנושי. עצרת, זה סופך, שוב לא תוכל לנתק את עצמך מהם. הם לא יתנו לך.

הסתובבנו בכנסיה המיוחדת שאכן היו בה ציורים שאינם אפייניים לציורי כנסיות שראינו במקומות אחרים. אחר כך יצאנו לראות את מימיי באגם ואת חופיו העמוסים צמחיה. הטלפון צילצל. היה זה הנהג שהזכיר לנו כי כבר עברה שעה ושעלינו לחזור. שוב פילסנו את דרכנו בינות לצוענים. רומסים ברגל גסה ובכאב לב את הסוציאליזם הממלא את זכרוננו ואת ההומניות שאנחנו אוהבים להתפאר בה.

חזרנו בדרך שבאנו בה. לפתע שוב צילצל הטלפון: "איפה אתם? כבר שעה וחצי שאני מחכה לכם ליד המלון"! אמר מי שזיהה את עצמו כנהג שהיה אמור להסיע אותנו. "רגע, אם כך מי הוא הנהג שאיתו אנחנו נוסעים? " מכוון שלא עלתה על דעתי שום תשובה נתתי לנהג "שלנו" את הטלפון. הוא החליף כמה מילים ברומנית עם הנהג שהיה אמור להיות הנהג "שלנו" והחזיר לי את הטלפון. לא הבנו מה אמרו אך מאחר והמכונית המשיכה בנסיעה הבנו שהבעיה, שחשבנו שישנה, נפתרה.

ביקשנו מהנהג שיוריד אותנו ליד "מוזיאון האיכרים". "מאה ועשרים ליי" הוא ביקש. בשלב הזה כבר היתה לנו הרגשה שמשהו כאן לא בסדר. עוד כשסידרנו את הנסיעה סוכם על שישים ליי וזה מבקש מאה ועשרים. המשא ומתן היה קצר: "שישים" אמרתי. "שמונים" אמר הנהג. "שיבעים" אמרתי אני. " או קיי" סיכם הנהג.

מוזיאון האיכרים הוא בהחלט נחמד. לא ארחיב עליו את הדיבור אך אני מקווה שאתם הקוראים תבינו את כוונתי אם אגדיר אותו כ"פרימיטיבי".

כל הדרך למלון ,שאותה הלכנו ברגל, ניסינו להבהיר לעצמנו מה היה כל הסיפור הזה עם הנהגים. ניתוח קצר הבהיר לנו כי כנראה היתה כאן איזה שהיא קנוניה בין הנהגים. ברור היה לנו כי לא נתנו לנהג איתו נסענו את מספר הטלפון שלנו. ברור היה,אם כן, שהנהג שהיה אמור להסיע אותנו הוא שנתן לו את מספר הטלפון, או שהפקיד במלון נתן לו את המספר. כשהגענו למלון אמר לנו הפקיד כי הנהג חיכה לנו שעתיים עד שהתיאש. "שיהיה" אמרנו לעצמנו. כנראה שגם הנהגים ברומניה למדו את המושג: "ניסינו".

בזמן שאכלנו את ארוחת הערב חזרנו להציץ בספר ההדרכה לתיירים. שם כתוב: " ע' 68 " או בתרגום חפשי ומקוצר: "ת'זהרו מתחמנים".

למודי נסיון טילפנו אל הנהג האמור להסיע אותנו ביום המחרת מבוקרשט לבראשוב. שם היתה אמורה להיות לי פגישה כבר באותו היום. "אל תדאגו, מחר בעשרה לתשע אני בא לאסוף אותכם" הרגיע אותנו הנהג.בעשרה לתשע חנתה לפני המלון מכונית מרצדס מודל 2009 . זו היתה מכונית ולא מונית. חלק מהדרך נמתח הכביש במישור. משאבות עולות ויורדות יונקות נפט. ושדות מישוריים שלא מגדלים שום דבר. בישראל לבטח היו השדות האלה מכוסים גידולים חקלאים למכביר ולתפארת.

מגיעים לאיזור גבעות שבהמשך הופכות להרים. מפעם לפעם מזרזף גשם קל. עננים נמוכים מעמידים פנים של ערפל. ערפל סמיך לובש צורה של עננים. אנחנו מטפסים במעלה הרי הקרפטים. יערות מכסים ומגלים מדרונות סלעיים ומצוקים. נהר גועש לצידי הדרך. אנחנו עולים והוא יורד. הכביש מתפתל ומגלה לנו נופים מרשימים. שונים כל כך מהמישורים שמהם הגענו.

אינני יכול להסביר את זה, אבל ההרגשה היתה שונה. בראשוב היא אחרת. האויר שונה. אויר הרים. קריר ונעים יותר מאשר בבוקרשט. אולי היה זה משום שזו היתה מטרת הנסיעה. אולי היה זה משום שכאן אני אמור לעשות את העסקים לשמם הגעתי מלכתחילה לרומניה.

התארגנות קצרה בחדר שבמלון. קבלת אינפורמציה ומפה אצל פקידת הקבלה וקדימה לדרך. הולכים ברגל לכיוון מרכז העיר. לא רואים שיכוני זוועה "סוציאליסטים/קומוניסטים (אותם נראה בימים הבאים). בתים קטנים. חלקם נאים ומוחזקים וחלקם ראו זמנים טובים יותר. אין ליכלוך ברחובות (גם בבוקרשט לא ראיתי הרבה לילוך אך בהחלט ראיתי הרבה הזנחה). מתקרבים למרכז העיר. בתים גדולים יותר ומוחזקים היטב. בתי ממשל כללי ועירוני. גינות נוי ברחובות. פרחים פורחים וסדורים, רובם בסידור פורמלי. עוד עוברים רחובות סואנים המתנקזים לצומת גדולה ועמוסת תנועה ואנחנו במידרחוב ענק שהוא מרכז העיר.

מראה העיר ומראה השעון עוררו בי תאבון ענק. אני חושב שהיה זה יותר מראה השעון ממראה העיר. העיניים בוחנות את השלטים שמעל לחנויות ולמסעדות. כי זאת לדעת: שני דברים הבטחתי לעצמי בתחום הקולינריה. ברומניה אני חייב לאכול שני מאכלים, שאם לא, לא הייתי ברומניה: "צ'ורבה די בורטה" ו"ממליגה". הצ'ורבה (מרק) עשוי מקיבה של בקר והממליגה! מי לא מכיר את המילה ממליגה? מן דיסה או מילוי עשויה מתירס טחון שאפשר לאכול אותו בלי כלום או עם חלב או גבינה או עוד כל מיני דברים שאני לא יודע עליהם.

מצאנו את אחת המסעדות שפקידת הקבלה המליצה עליהן. הזמנתי שניצל רומני ולידו הזמנתי בגאווה בלתי מוסתרת- ממליגה. השניצל היה טוב, אבל הממליגה?! אולי משום שלא ידעתי הזמנתי סתם ממליגה. קיבלתי בצלחת שתי ערימות סדורות וסימטריות, אבל הטעם?! קש! או אם תרצו, תבן! אפילו טעם של תירס לא היה שם ומאחר והזמנתי שניצל, גם לא היה שם איזה שהוא רוטב שאוכל להתנחם בו. טוב, את השעור הראשון בגסטרומניה קיבלתי. יותר לא הזמנתי ממליגה בשום זמן ובשום מקום. תאמרו שאני תיפוס פרובנציאלי. אתם צודקים.

עוד לא ידענו להבחין ברמות השונות של המסעדות. (אני מודה ומתוודה ומכה על חטא שגם אחרי הביקור ברומניה אני לא יודע להבחין ברמות השונות) אבל הפקידה המליצה על המסעדה הזו ואכן היא היתה על רמה מתאימה. מי שלא היה על רמה מתאימה היינו אנחנו. טוב, מה כבר אפשר לדרוש מאורח שרק הגיע ובעוד כמה ימים שוב לא יהיה שם? אבל אני מוכן גם להודות, שאחרי הארוחה שוב לא הסתכלתי בשעון, הייתי בהחלט שבע.

שמחים וטובי לב יצאנו לשוטט במדרחוב התוסס העמוס מסעדות ובתי קפה. קולות נגינה ושירה קראו לנו ממרחק. קולות שגברו והתחזקו ככל שהמשכנו ללכת. "רועשים החבר'ה האלה" אמרנו אחד לשני כשכבר היינו לא רחוקים ממקור הרעש. מה אגיד לכם? יש דברים שהמזל (לא השכל) מזמן לכם. מבלי לדעת נקלענו לתחרות פולקלוריסטית בין תשע להקות מחול ושירה מהארצות הקרובות לרומניה. איפה לשבת לא היה שם ואחרי זמן מה החלו הרגליים למחות מכאבים ועייפות. העברת משקל הגוף מרגל לרגל עזרה אבל מה יעשה בן אדם שיש לו רק שתי רגליים? נו... גם הדברים הטובים וגם הדברים הרעים נגמרים בסופם, וטוב כך. התחרות שנגמרה הזכירה לי להביט בשעון. זה היה לא נעים. זה לא נעים כשדבר טריויאלי כמו שעון אומר לך ללא מילים שאם לא תזיז את הרגליים מהר אתה עלול לאחר לפגישה ראשונה שאתה בעצמך קבעת את הזמן.

דהרנו חזרה אל המלון. משום מה היה נדמה לי שהמרחק חזרה למלון התארך לעומת מה שהיה כשיצאנו ממנו לכיוון העיר. רק נכנסנו אל החדר וטלפון של פקידת הקבלה הודיע לי כי מישהו מחכה לי למטה. מהר לשרותים וכבר אני בדרך למטה.

לאישתי לא היה ענין בפגישה הזו והעייפות אמרה לה חד וחלק כי היא נשארת בחדר והולכת לישון. אני בטוח שליבה היה איתי, אבל אני חושב שליבה אמר לה גם שאם אני צריך לעשות דברים חשובים בעיניי עצמי, אז זו בעיה שלי. בחוץ עצרנו מונית ונסענו לפי הנחיות האדם שבא לפגוש אותי. "נפגשים בפאב" הוא אמר לי. ידעתי שהולכים להפגש עם עוד אנשי עסקים. אנשים שאני לא מכיר. פגישה בפאב בחו"ל נראתה לי מתאימה. מה, לא ככה עושים עסקים חשובים?

פעם היו אומרים שהעשן כל כך דחוס שצריך סכין כדי לחתוך אותו. כאן סכין לא היה עוזר. גרזן אולי. יותר בטוח שצריך איזה מצ'טה גדול, כבד וחד. אך ראה זה פלא, הצלחנו להכנס. שמרו לנו כסאות. המקום היה מלא עד אפס מקום. לא היה איש ללא בקבוק בירה או כוס משקה אחר ביד אחת וסיגריה ביד השניה. כבר מהרגע הראשון היתה לי הרגשה שכלום לא יצא מהפגישה הזו. אני הרי לא מעשן ולא שותה משקאות חריפים, אפילו לא בירה.

שתי מלצריות בחצאיות מיני שחורות התרוצצו בין השולחנות. לא יכולתי להחליט אם הן יפיפיות משום שהעשן מסתיר משהו מהן. לא יכולתי להחליט אם העשן הוא זה שעושה את רגליהן לחטובות כל כך, או שהן באמת חטובות. התנחמתי בכך שלעולם לא אדע את התשובה האמיתית ולכן כדאי שאחשוב שהרגליים הן מה שאני חושב ומקווה שהן, חטובות חטובות וארוכות ארוכות. מה שהפתיע אותי היה שאף אחד מהנוכחים לא התעניין ברגליים של המלצריות. כולם נעצו מבטים במסכי הטלויזיה שהיו נעוצים מתחת לתקרה מרוחקים כשני מטר האחד מהשני. עוקבים ברעשים אדירים בין מציצה מהמשקה ושאיפה מהסיגריה אחרי משחק כדורגל בין קבוצות שאינני יודע מי הן וגם לא איכפת לי.

חוץ מלהחליף שמות ולחיצות ידיים בייני לבין האחרים לא נעשה ולא נאמר דבר. גם הם כולם היו שקועים במשחק הכדורגל. רק ידעתי שכולם ישראלים וכולם מדברים עברית וזה ניחם אותי ונתן לי את הכוח להמשיך ולשבת שם, לשתות קפה ולהעביר מבטים על הקהל ועל המלצריות. על הקהל מתוך סקרנות ועל המצריות רק משום שיש לי חוש אסטטי מפותח ומתפתח.

כבר אמרתי מקודם, כל דבר מגיע לסופו וכך גם משחקי כדורגל. השעה היתה כבר אחרי חצות. יצאנו מהפאב. האויר בחוץ היה צלול ורענן. ללא משא ומתן ארוך הוחלט שנפגשים מחר בשעה עשר במשרדו של א. א. הסיע אותי למלון ואף שהיתה זו שעה מאוחרת והייתי עייף, לא יכולתי להתעלם מהדרה של המכונית.