חרב פיפיות

 

נו אז מה?                                                             2004. 10. 21

רשימות

אימגו

 

סיוף: כמה יפה. שתי דמויות. לא רואים מי הוא מי. על הפנים מגינה מסכה. דמויות לבושות לבן, מרקדות בצעדים מסוגננים קדימה ואחורה. לא יותר מידי קדימה ולא יותר מידי אחורה. קדים קידה לפני תחילת הקרב. קדים קידה עם סיום הקרב. תמיד המנצח לוחץ את ידו של המנוצח. החרב: חרב דקה ואלגנטית. יכולה לדקור. יכולה לפצוע.יכולה אפילו להרוג. אבל לא. אף פעם! זה לא לפי הכללים.

חרב: חרב אמיתית. חרב חרב! כדאי שהאויב יזהר. זה לא משחק! מתים מזה!. נכון שקרבות חרבות כבר לא קיימים. אבל לערוף? לכרות את הראש? אפשר גם אפשר. ראו מה עושים היום העירקים לאויביהם. מענין שגם הצדק מחפש לעיתים את החרב שתעמוד לצידו. זו יכולה להיות רק מטפורה, אבל בכמה ארצות איסלמיות חרב הצדק והמוסר היא מאד פעילה. מי שגנב, נוריד לו יד. מי שנאף, נוריד לה את הראש. שיישמר הצדק! שיישמר המוסר! שיישמר הכבוד!. אבל אם לומר את האמת, אם להיות כנה עם עצמי, אני מוכרח לומר כי יש בחרב יופי מסויים. ואני מודה ומתוודה כי פעם היה לי אוסף מרשים של חרבות, אוסף כזה שתולים על הקיר כדי שיעלה אבק, שלא ירד מהקיר אלא רק לצורך ניקוי.

להיות סייף צריך לדעת. מתאמנים ומתאמנים ומתאמנים. להיות לוחם בחרב זה קשה ומסוכן. אולי בגלל זה כבר לא נלחמים בחרבות וכבר אין דו-קרב אלא בסרטים. או כמו שעושים לוחמי הצדק הפונקציונליים בפאקיסטן, עיראק, ערב הסעודית, ואולי בעוד ארצות שכאלה.

על החרב האולטימטיבית עוד לא דיברנו: חרב הפיפיות! מהחרב הזו צריך להיזהר במיוחד. היא מסוכנת לכולם. גם למי שנגדו משתמשים בחרב וגם לזה המשתמש בה. את הדבר הזה צריך לזכור היטב כל מי שמשתמש בחרב. כדאי שידע מה הוא מחזיק בידו, במה הוא משתמש, רגילה או פיפיות. כדאי שידע כי החרב הזו יכולה לפגוע בו יותר מאשר באחרים.

החברה הישראלית משתמשת בו-זמנית בשתי חרבות שכאלה. שתי חרבות פיפיות, שכמו שאמרתי מסוכנת למחזיק בה באותה המידה כמו לזה או אלה שבהם היא אמורה לפגוע. כלומר: כיום החברה הישראלית פוגעת בעצמה, בבטחון המדינה, בעצם המשך קיומה של המדינה.

בעבר היתה השתמטות ויחד איתה, אולי כמעט יחד איתה, הגיעה ה-"סרבנות המצפונית", סרבנות שאינה מניחה לנו עד היום. היתה זו סרבנות עם "תעודת הכשר", ואני מתכוון לאי-שרות צבאי המסתתר מאחרי גבה של דת ישראל. שנים רבות מביעה החברה החילונית את זעמה על סרבנותם של בחורי הישיבה לשרת את המדינה. עקרונית, זו היא סרבנות מצפונית לא פחות מהסרבנות המצפונית של סרבני השרות, כולל הטייסים, לוחמי היחידות המובחרות וכל השאר. אולם נראה לי ששכחנו את ראשיתה של סרבנות זו. אינני בטוח שרבים עוד זוכרים או רוצים לזכור את אלי גבע. כן, אותו קצין בכיר שנטש/עזב/התפטר/ברח, או כל מילה אחרת שתרצו, את החטיבה עליה פיקד כשהיתה מוצבת אל מול ביירות בזמן מלחמת לבנון, מלחמה שלדעתי היתה שגויה, ומזיקה ומיותרת. בזמנים אחרים ובצבאות אחרים היה דבר שכזה מסתיים בבית דין שדה ובהוצאה להורג. שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא תומך ב"משפט" שכזה ובביצוע גזר הדין בצורה שכזו. משום מה, במקרה של אלי גבע, עברו לסדר היום מבלי לעשות דבר תואם לחומרת המעשה, ויהיו הסיבות אשר יהיו: חולשה של המערכת. טיפשות, חברות וכו'. עצם העובדה שלא היתה למעשה תגובה מתאימה הביאה ללגיטמיות של המעשה. הלגיטימיות הזו שימשה גם בסיס לעירעור סמכותם של המדינה ושל צה"ל עד היום. היום אנו רואים את סרבנותם של החיילים הדתיים להשתתף ולבצע פינוי של ההתנחליות ברצועת עזה, אם וכאשר תתקבל החלטה מוסמכת לבצע פינוי זה. לא, אינני רוצה להיות שופט ולקבוע איזה סרבנות היא "מצפונית" יותר וזאת על אף ההיפוך, שאלה לא רוצים להילחם ולהשתתף ב"צבא כובש", והאחרים רוצים להלחם ולא רוצים להשתתף בפינוי ההתנחלויות ואל לנו לשכוח שתפקידו של הצבא הוא 

ל-ה-י-ל-ח-ם !!! אני גורס שסרוב פקודה הוא סרוב פקודה ובשני המקרים צריך להיות לכך עונש מתאים. אני חושב שזה צריך להיות עונש חמור ביותר. כי כמו שאמרתי מקודם, הסרבנות היא חרב פיפיות, והיא פוגעת בכל החברה. בכל בטחון המדינה ובעצם המשך קיומה של המדינה.

עוד לא נמצאה הדרך להחזיר את חרב הפיפיות הזו לנדנה וכבר נשלפה חרב אחרת שפגיעתה יכולה להיות אף גדולה יותר מחרב הסרבנות. אני מרשה לעצמי לומר כי הסכנה בקיום משאל עם היא עוד מעבר להבנת רוב העם בישראל של מה שיכולות להיות התוצאות לקיומו כעיקרון דמוקרטי ושל מה שיכולות להיות תוצאותיו לחיי היום יום של כל ישראלי כאינדיבידואל ושל החברה הישראלית ככלל. יסלח לי "העם בישראל", אך אני רוצה לומר, ולא מתוך התנשאות, כי "רוב" העם לא מבין אפילו את מובנה הלשוני של המילה "התנתקות", ועל אחת כמה וכמה שאין "רוב" העם מבין את מהות ההתנתקות המעשית ואת השפעתה על חיי העם ועל עתידה של מדינת ישראל. לא רק שאינו מבין, זה גם לא כל כך איכפת לו מה יהיו השלכות הדבר בעתיד ועל העתיד.

כדי לא להשתמש במילה "טיפשות" אומר שזו נאיביות להאמין כי כל החלטה שתתקבל על ידי "רוב העם", תתממש על ידי הצד האחד או הצד האחר, זה שכן תומך בהחלטה וזה שמתנגד לה. צועקים יומם ולילה אלה התומכים בהתנתקות, שהם הם הוא "רוב העם". לעומתם צועקים בגרון ניחר אלה שמתנגדים לה שהם הם הוא "רוב העם". האמת היא כנראה שלא אלה ולא אלה יודעים מה חושב רוב העם ובכלל, האם יכול מישהו בארץ להגדיר מהו "רוב" ומהו "העם". אך בינתיים, כל "העם" בעידודה של המדיה, שבישראל היא יותר חסרת רסן ויותר שלוחת לשון ממה שהדעת סובלת, מסתחרר במערבולת. כולם רבים עם כולם. כולם מקללים את כולם. כולם נלחמים בכולם. למרבה המזל עוד אין זו מלחמה של ממש, אבל ריח הדם כבר נישא באויר. יש המגדירים זאת כ"מלחמת אחים" רק שהשמאל מודיע שהוא יותר קרוב לבני העם הפלשתיני מאשר לחרדים או לימין הקיצוני (ועוד תארים שאינם מחמיאים). בעוד שצד ימין מודיע כי השמאל ההוזה (ועוד תארים שאינם מחמיאים) הם בכלל לא יהודים ושאין בינם לבין היהדות ולא כלום. אם נקבל את טענותיהן של שני הצדדים, הרי שאין זו מלחמת אחים כי שני הצדדים הם כלל לא אחים. הם אויבים. ועל מה כל המלחמה הזו?! על ביצה שלא נולדה!!! עוד אין שום החלטה על התנתקות. עוד אין שום החלטה על קיום משאל עם. ואם תהיינה החלטות כאלה, זה מצריך תהליכים א-ר-ו-כ-י-ם  א-ר-ו-כ-י-ם. אז על מה המלחמה היום? זו מלחמה תיאורטית שמקיימת את עצמה מבלי שתהיה לה סיבה להתקיים. זו מלחמה בין שני צדדים שכלל לא יודעים על מה הם נלחמים, כי הסיבות למלחמה עוד לא קיימות. אבל שני הצדדים משתמשים ב"חרב פיפיות" מבלי להבין שכל פגיעה ב"אויב" היא גם פגיעה בעצמם. אז לטובתם של שני הצדדים, כל אחד בנפרד ושל שניהם ביחד, רצוי שיניחו מידיהם מיד את חרבות הפיפיות שבלשונותיהם כי כבר נאמר שהחיים והמוות ביד הלשון. יזכור הימין ויזכור השמאל כי למדינת ישראל עוד אויבים רבים מבחוץ וישנה עוד סכנה של מלחמה על עצם קיומה. כדי להיות נכונים למלחמה זו, אם תפרוץ, רצוי שילמדו ויתאמנו, ושיזכרו את האימרה "אם רצונך בשלום, היכון למלחמה" . ורצוי שאלה וגם אלה ינתקו מסדר יומם וממוחם הקודח את הסרבנות. צה"ל הוא עודנו "צבא העם". אולי לא "רוב העם", אך למען "כל העם". ואם רוצים דווקא להלחם אז שיעברו לסיוף. כן, בבגד לבן ובצעדי ריקוד. שיורידו את המסכות וייפגשו בתום הקרב האחד עם השני בפנים גלויים. שילחצו ידיים ויקודו קידה לפני הקרב ולאחריו. אולי הסייף אינו מספק פורקן מלא לאגרסיביות המאפיינת את חיינו, אך בכל זאת הוא משחרר מעט אגרסיביות וגם מוסיף מעט דפוסי התנהגות חיוביים,מעט נימוס, מעט כבוד הדדי.

ברור כי כל זה אינו אלא משאלת לב. אבל אולי ???

 

לסיום תיאוריה מדינית על קצה המזלג. משאל העם כמעט ואינו מקובל במשטרים דמוקרטיים הקיימים כיום. היסטורית, נכנס משאל העם לפוליטיקה של התקופה האחרונה על יד הגנרל דה גול, שהיה "דמוקרט גדול" מיוחד במינו. הוא עצמו ורק הוא עצמו, היה "הרוב" של העם הצרפתי. ברוב המשטרים הדמוקרטיים של היום קיימת שיטה הנקראת "דמוקרטיה ייצוגית" או "דמוקרטיה פרלמנטרית" שבה בוחר העם, שהוא הריבון, כלומר כל אלה המוגדרים בחוק כבעלי זכות בחירה, כלומר הזכות להשתתף באופן פעיל בהליך הדמוקרטי של בחירת נציגיהם לגוף נבחר ומפקידים בידיו של הגוף הזה את סמכותם, שהיא ורק היא היא סמכות הריבון. יחד עם זאת נשמרות כמה דרכים לפקח על קיום יפוי הכח הזה, והחשובה שבדרכים האלה היא שעל פי חוק מיוחד חייב הגוף הזה להיבחר ולקבל מחדש את סמכותו בפרקי זמן שלא יעלו על פרק הזמן שנקבע בחוק. מכאן שמשאל העם הוא הליך חריג משום שהוא מהווה חתירה וסתירה לשיטה הדמוקרטית המקובלת. הוא עירעור על סמכותו של הגוף הנבחר על ידי לקיחת הסמכות הזאת מידיו, אד הוק, לצורך נושא מסויים. משאל העם אינו מבטא , ולו במעט, את מהות ומשמעות הדמוקרטיה. אין הוא נותן מקום לייצוג דעותיהם של המרכיבים השונים הקיימים בחברה. הוא שולל את האפשרות של ביטוי ניואנסים שונים. משאל העם מוגבל, בדרך כלל, לשאלה אחת שאותה מנסח מי שבידו בכח לכפות על החברה כולה את הנוסח הזה. משאל העם גם אינו קובע ואינו יכול לקבוע דרכים חוקיות לאכיפת ביצוע תוצאות המשאל. משאל העם אינו ואינו יכול להיות חקיקה !!!  חקיקה, דבר שהוא , לפי עניות דעתי, נשמת אפה של חברה דמוקרטית מסודרת וזאת על אף העובדה שחקיקה קיימת גם בחברות לא דמוקרטיות ולא מסודרות. אני מקווה כי אף לא אחד היה רוצה לראות את מדינת ישראל ככזו.

 

עוד בנושא הסרבנות באתר שלי.