הולך ושב על עקביו

                                                           2006. 10. 24

ושוב נסוגים.

לבנון, מדינת פג.

אחת התוצאות האומללות  שנוצרו מיחסי הגומלין האימפריאליים של ימי מלחמת העולם הראשונה שהביאה לסופה של האימפריה העותמנית שהובסה במלחמה.

גורלה של לבנון, יחד עם גורלן של המדינות הנוספות שיקומו בעתיד במזרח התיכון, נקבע ימים רבים לפני סיום המלחמה. שתי המעצמות האימפריאליות אנגליה וצרפת הסכימו עוד בחודש מאי 1916 , בהסכם "סייקס פיקו", על חלוקת המזרח התיכון למנדטים (אזורי השפעה) ביניהן. כמו במקרים רבים אחרים נקבעו גבולות מדינות המנדט על ידי שרטוט קווים על גבי המפה, לפעמים תוך ראיה והתחשבות במצב הדמוגרפי, הגיאוגרפי והגיאו-פוליטי הקיים בשטח ולפעמים תוך התעלמות מחלק, או מכל, המרכיבים האלה. מהיות בריטניה מעצמה חזקה יותר מאשר צרפת, נקבע בהסכם כי חלקה הצפוני של האימפריה העותמנית הגובל בתורכיה, כלומר שטחי סוריה ולבנון, יהיו שטחי מנדט צרפתיים, בעוד שכל יתרת השטחים: ארץ ישראל (פלשתינה) שמשני עברי נהר הירדן מהים התיכון ועד המדבר במזרח (לימים גבולה המזרחי של ממלכת ירדן), עירק, מצרים וכל השטחים שממזרח לתעלת סואץ ועד הודו ועד בכלל, יהיו שטחי מנדט, או אזורי השפעה, בחסותה ובשליטתה של בריטניה.

מאחר ולבנון היא עניינה של כתבה זו, ארשה לעצמי לעסוק בשטחי המנדט הבריטי רק כאשר תהיה להם השלכה על ההתפתחות ההיסטורית בלבנון מאז תחילת הציונות ובמיוחד מאז מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל ועד לימינו אלה.

כאמור, סוריה ולבנון היו שטחי המנדט בחסותה ובשליטתה של צרפת ואי אפשר להתייחס ללבנון מבלי להתייחס לסוריה.

שני גורמים מרכזיים הביאו ב-1920 להקמת מדינת לבנון כמדינה נפרדת:

קיומן של קהילות נוצריות ודרוזית גדולות בשטח איזור "הר הלבנון", קהילות שהן שונות מבחינה אתנית/דתית ממרבית תושבי האזור שהם מוסלמים (להוציא קבוצות קטנות של נוצרים שאינם מארונים),

וקיום מערכת קשרים ארוכת שנים בין צרפת והנוצרים/מארונים, שעל בסיסה שאפה צרפת להשיג שני דברים: להבטיח את שלומם של הנוצרים, אך יותר מכך, ליצור מסגרת מדינית שתאפשר ותבטיח את המשך דריסת הרגל הקולוניאלית של צרפת באזור. המתנגדת העיקרית להקמת לבנון היא סוריה, אשר ראתה ורואה את שטחה של לבנון כחלק מ"סוריה הגדולה". התנגדות זו נמשכת עד לימינו אלה ובאה לידי ביטוי בהתערבות מתמדת, סמויה וגלויה, בעניניה של לבנון גם בתחומי הצבא והביטחון, גם בתחומים האזרחיים/פנימיים של החברה והמדינה וגם בתחום יחסי החוץ של לבנון עם מדינות העולם. להערכתי, התערבות זו, בנוסף לסיכסוכים הבין עדתים/דתיים בתוך לבנון, תביא בסופו של תהליך לחיסולה של לבנון כמדינה שקיומה מתאים לשני הגורמים הנזכרים.

כאמור, המעצמות האימפריאליות/קולוניאליות ביהירותן, או מתוך בורות, או מתוך לא-איכפתיות וחוסר התחשבות, או אף גרוע מכך, מתוך כוונות פוליטיות העונות לאינטרסים שלהן כנגד האינטרסים של המדינות להן היו אחראיות, מתחו קווי גבול מדיניים ש"חתכו" אוכלוסיות שבטיות, אתניות ודתיות. קווי גבול אלה הפרידו מחד חברות הומוגניות למסגרות מדיניות שונות ומאידך, יצרו מסגרות מדיניות מעורבות כאשר מראש היה צריך להיות ברור כי המרכיבים השונים לא יוכלו, או לא ירצו, לפעול כיחידות מדיניות בשטחים הגיאוגרפיים/טרטוריאלים אשר ניכפו עליהם. כך היה הדבר באפריקה ובמזרח הקרוב/רחוק במקומות בהן מתקיימים סכסוכים עקובים מדם עד היום. (כדוגמה: שבטי הטוטסי וההוטו ברואנדה; הנוצרים, המוסלמים והפגנים בסודן; השיעים, הסונים והכורדים בעירק.)

המצב לא היה שונה במזרח התיכון. "הגבול המדיני" בין ארץ ישראל וסוריה, שנקבע בהסכם "סייקס פיקו" פיצל בעיקר את האוכלוסיות המוסלמיות-סוניות ואת הקהילה הדרוזית, אך ענה במידה רבה על האינטרסים של הנוצרים/מרונים ושל צרפת.

אין להתעלם מכך שבאותם הימים, (וגם היום) היתה חשיבות רבה להיותו של גבול מדיני "גבול טבעי".

 "הגבול הטבעי" המבדיל בין ארץ ישראל ולבנון הוא לא אחר מאשר נהר הליטני (ראה גם הראיה המדינית של התפישה הציונית "ארץ ישראל השלמה"). תפישה אשר הביאה את בריטניה לראות בנהר הירדן ובערבה את הגבול המדיני בין ארץ ישראל המערבית ו"הממלכה ההאשמית הירדנית" שלימים היתה למדינת ירדן.

האוכלוסיות הנוצרית/מארונית והדרוזית שהיו אמורות להיות אוכלוסית מדינת לבנון, ראו את הטריטוריה שיועדה להם כקטנה מדי. בלחץ הנוצרים/מרונים הורחב באותה השנה, 1920 , שטח המדינה על ידי הוספת שטחי דרום לבנון בדרום,  בקעת הלבנון במזרח וחלק מחוף הים התיכון, כולל העיר ביירות, במערב, ובכך נקבע שטחה של מדינת "לבנון הגדולה". היה זה לדעתי צעד מוטעה אשר כבר מראשיתו אפשר היה לראות כי בסופו של תהליך יביא לאובדן ההגמוניה של הנוצרים. זאת עקב הרחבה מיידית של האוכלוסיה המוסלמית-סונית, אך גם שיעית, שבשלב זה עוד היתה קטנה, חסרת ביטחון וחסרת השפעה.

לכאורה נראה היה כי מדינת לבנון היא, יחסית, מדינה שקטה ונינוחה. כך נראה הדבר ביחוד על ידי מדינת ישראל שגבולותיה עם שאר מדינות ערב, שהיו מוסכמים ומוגדרים על ידי חוזי שביתת הנשק, אך היו למעשה פרוצים ומסוכנים. אולם  למתבונן לא היה נדרש מאמץ מיוחד לראות כי בתוך לבנון המצב הפוליטי הוא רועש וגועש, שאין בו רגע של מנוחה והסכמה בין המרכיבים השונים, שכבר תוך מספר שנים מועט לאחר הקמתה, או אולי אף מרגע הקמתה, התגלעו סכסוכים קשים בין הקהילות האתנו/דתיות השונות, סכסוכים שהביאו להקמת מליציות חצי-צבאיות: הפלנגות הנוצריות – "אל כתאיב" והמליציות המוסלמיות – "אל נג'אדה" ועוד קבוצות חמושות קטנות ורבות אחרות. מיליציות שהיו לא רק איום, אלא התנגשו התנגשויות אלימות  ביניהן ויותר מפעם אחת הגיעו הדברים עד למלחמות אזרחים.

מדינת ישראל היתה, עוד בטרם הקמתה, חלק מהמצב המתואר, בין אם כצד משפיע על המאורעות ובין אם כצד מושפע על ידן:

"וכי יש לנו דרך אחרת מלבד העזתנו וגופותינו, לסתום בהם את הדרך בפני הפולש"? – כך או בערך כך, נשא את דברו המפקד. היה זה מראה קודר וחגיגי, כשנערך הגדוד ליציאה. הקשבנו לדברי המפקד, חמורי פנים, דרוכים. ידענו שאמון גדול הוא נותן בנו אם מדבר הוא אלינו ככה ברורות, ללא הסתר והעמדת פנים. ידיעה זו של המצב לאשורו – חישלה....

ובינתיים היה הגדוד נסוג והמ"פ מקבץ את הנפוצים וזוחל עם אנשיו ומארגן את הוצאת הפצועים מן השטח ומלקט "כלים" עזובים ושטוף זיעה ומגואל עפר ודמים הוא מעודד את אנשיו המתלבטים: נגיע, נגיע, נגיע!...

ארבעים ושמונה שעות! עולמות, עולמות של חיים ואימה ורעות ומכאוב. עוז נפש ופעלתנות וגבורה ואוזלת יד ומורך-לב ובריחה...

ואחווה ובת-צחוק על שפתיים של רע אובד ונאמנות איומת הוד - -

אותו נער שותת דם ויודע גורלו הלוחש לחברו, מול אויב מתקרב: "אחרון נשארת? עזבני וברח!" ומפקד הפלוגה הדוחה ברגלו רימון-אויב שנפל אל עמדת מטהו – מציל את אנשיו ונפצע בעצמו...

סחיבת פצועים על גב, על רובה המשמש כאלונקה, ועזיבת האובדים בשדה... חובש המתרוצץ בעוז-רוח מפצוע לפצוע, מזריק וחובש ומעודד וסוחב ויורה כאחת... וחובש שני, חש אל פצוע, כורע על ברכיו להגיש לו עזרה – ונופל בו-במקום. למ"מ החוזר יחידי למשלט – לאחר 12 שעות של קרב – לחפש את רעהו"

לא, אלה לא סיפורי קרב מהמלחמה המתנהלת היום בלבנון, סיפורים שכבר הם מסופרים ועוד יסופרו בעתיד. אלה לא סיפורים על "מלחמת שלום הגליל" מ-1982 . אלה לא סיפורים מכל אותן הפעמים שצה"ל נכנס ללבנון. אלה סיפורים המסופרים פעם ועוד פעם ועוד פעם. נכנס ונסוג, נכנס ונסוג, נכנס ונסוג ובכל פעם כשכמעט מגיעים לאיזו הכרעה. בכל הכרעה שאמורה להיות מושגת במחיר דמים. במחיר חייהם של הלוחמים, צה"ל נסוג ! וכמו שאמר אחד הקצינים במפגשי "הסקת המסקנות" שלאחר המלחמה האחרונה: "ממש משגל נסוג!"

והציטוטים האלה, מאין הם לקוחים? הם לקוחים מהכרך השני של ספר הפלמ"ח שראה אור בשנת תשט"ו, 1956 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אלה הם דבריו של זרובבל גלעד, לוחם ומשורר ולימים עורך הספר הזה, עמ' 455 – 460.

"48 .5 . 15 מחנה הצבא והכפר מלכיה נכבשו ע"י כוחות הפלמ"ח במסגרת מבצע "יפתח" ונעזבו לאחר התקפת נגד קשה של צבא לבנון.

48 . 5. 16 יחידות פלמ"ח במסגרת מבצע "יפתח" מפוצצות את הגשר הגדול על הליטאניס, למניעת הפלישה. (א.ח)

48. 5. 18 כוחות קאוקג'י נכנסו ללטרון, במקום הכוחות הערביים המקומיים.

48. 5. 22 פשיטות כוחות פלמ"ח "יפתח" בכפרים שמעבר לגבול הלבנוני.

48. 5. 29 במסגרת פעולות "יפתח" נכבש שוב ע"י כוחות פלמ"ח הכפר מלכיה ומחנה-הצבא בו, המשטרה והכפר קדש.

48. 10. 27-24 מבצע "חירם" בגליל. שיחרור מוחלט של הגליל וחיסול צבא קאוקג'י.

49. 3. 23 נחתם הסכם שביתת הנשק עם לבנון" (שם עמ' 437 – 442).

אין זה מקרה שהבאתי את הציטוטים האלה וזאת מהסיבות העיקריות הבאות:

ימים רבים לפני ש... בימים שהיתה בארץ הפרדה די ברורה בין "המדברים" לבין "העושים". במכוון אני מתעלם מההגדרות הקיימות כיום, כי לדעתי ההגדרות של היום אינן נכונות ואינן רלוונטיות. את "העושים" אני מייחס לשמאל הציוני החלוצי, שבו אני רואה (ואף אחד לא חייב להסכים איתי) את התורמים העיקריים להגשמת הציונות המדינית המתחדשת, ציונות חסידת ארץ ישראל השלמה ולתקומתה של מדינת ישראל כבית לא רק לעם היהודי אלא בעיקר כבית לישראלי (היהודי החדש),"הכובש" את האדמה, מיישב אותה ומפרה אותה ומגן עליה.  במרכז התורמים האלה עמדו מפלגות השמאל של הימים ההם. אנשי ההתישבות העובדת ובראשם אנשי הקיבוצים: הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי, או במונחים פוליטיים: אנשי אחדות העבודה ומפלגת הפועלים המאוחדת (בהתאם לאיחודים/פילוגים של אותם הימים). גם אז, על אף היותם אנשי שמאל, הם ראו ברעיון ישוב הארץ את ישוב "ארץ ישראל השלמה" כעיקר החזון הלאומי/סוציאליסטי. בשלבים מסויימים ראו את הערבים היושבים בארץ ישראל כשותפים לתקומת האזור הזה. אני מדגיש כי מדובר "בשלבים מסויימים", כי בשלבים אחרים, מאוחרים יותר, חלו שינויים בתפישה הזו. אנשי הקיבוץ המאוחד (אחדות העבודה) הפסיקו לראות את השותפות הזו כשותפות אבסולוטית, בעוד שאנשי הקיבוץ הארצי- השומר הצעיר דגלו ב"דו-לאומיות", תפישת עולם שגם היא עברה שינויים רבים.

אחד המרכיבים המרכזיים בתפישת עולמו של השמאל הנזכר, ובעיקר של הקיבוץ המאוחד, היה הצורך להגן בצורה פעילה על הארץ, הגנה באמצעים צבאיים למחצה ו/או צבאיים במפורש. לצורך זה הוקם כבר ב-1920 אירגון "ההגנה", מאחר שכבר אז היה ברור כי יהיה צורך בהתגוננות מפני הישוב הערבי. בשלב מאוחר יותר, בימי מלחמת העולם, כאשר נוסף לאיום הערבי גם האיום של פלישה גרמנית לארץ ישראל, הוקם ב-1941 הפלמ"ח, שהיה כוח מגיויס לא רק למטרות הגנה אלא גם למטרות תקיפה. בימים בהם הוקם הפלמ"ח כבר היה ברור כי יהיו תוצאות מלחמת העולם אשר יהיו, במידה ויישאר ישוב יהודי בארץ ישראל יהיה עליו להילחם בישוב הערבי על מקומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. וכשאיפה שיש להלחם כדי להשיגה, צריכים להיות גבולות המדינה: נהר הליטני בצפון, נהר הירדן והערבה במזרח, מדבר סיני בדרום, והים התיכון במערב. הכרה בגבולות אלה ביטאה השלמה עם וויתור על שטחים בעבר הירדן המזרחי, בניגוד להשקפת העולם של הימין של אז שסיסמתו היתה "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן". יחד עם זאת המשיכה תנועת השמאל, המזוהה עם הקיבוץ המאוחד, "המחנות העולים" --  שאחד מעיקרי אמונתה היה יישוב ארץ ישראל השלמה-- לשאת את סימלה בו מופיעות שתי גדות הירדן כארץ אחת, "ארץ ישראל השלמה".

דברים אלה מחזירים אותנו אל הציטוט מספר הפלמ"ח.

כאמור, כבר ביום הכרזת המדינה ב-48. 5. 15 יצא הפלמ"ח ליישם את רעיון ארץ ישראל השלמה, להבטיח כי גבול הצפון של המדינה יהיה נהר הליטני. קרבות קשים עקובים מדם התנהלו כדי לכבוש את השטח שבין ה"גבול המדיני" לבין ה"גבול הטבעי". זו היתה "מלחמת לבנון הראשונה", ובהמשך אנסה בעזרת הקוראים למנות את מספר המלחמות  עד המלחמה האחרונה, שבוודאי ובוודאי אין היא "מלחמת לבנון השניה". לא היתה אז, ואין גם כיום כל סיבה הגיונית, גאוגרפית, אתנית, או אוביקטיבית אחרת, שהשטח הזה יהיה ויקרא "דרום לבנון" ולא "צפון הגליל עליון". אז היתה לכך סיבה פוליטית והיום יש לכך סיבה פוליטית. ואם נהיה כנים עם עצמנו, סיבות פוליטיות אפשר לשנות! וזה בדיוק מה שעושים היום סוריה ואירן באמצעות החיזבאללה.

ב-49. 3. 23 נחתם הסכם שביתת הנשק עם לבנון. שוב לכאורה הסכם עם המדינה החלשה ביותר מבין המדינות הערביות שהשתתפו במלחמה נגד ישראל. ישנם אף היסטוריונים המניחים ואולי אפילו "קובעים" כי במלחמת השחרור כלל לא השתתף צבא לבנוני, ולבנון "רק" נתנה לצבא ההצלה העירקי של קאוקג'י לעבור דרכה. אין לנושא זה כל חשיבות, אלא שאם כן ואם לא, העובדה היא ששתי המדינות חתמו על הסכם שביתת נשק בו נסוגה ישראל (נסיגה ראשונה !) משטח לבנוני שנכבש על ידה ובו ארבעה-עשר כפרים תמורת שלום. בכך למעשה קיבעה את דפוס ההתנהגות של "שטחים תמורת שלום", שלדעתי בנוי על אחד העקרונות הטיפשיים ביותר שיכולים להיות. עיקרון שגוי ומוטעה שלא הצדיק את עצמו אפילו פעם אחת בהיסטוריה של המזרח התיכון. רעיון העיוועים של "שטחים תמורת שלום" לא יכול ולא יוכל להתקיים, היות ומדינות העימות אינן מכירות מראש בזכות האחר על אדמות שהן מלכתחילה שלה,ן ואי לכך אין כל סיבה "לשלם" משהו תמורתן. או, אם נאמר דברים מפורשים: מדינות ערב אינן מכירות בזכותה של ישראל אפילו על שעל אדמה אחד במזרח התיכון. בהתאם לעמדתן, כל אדמות ארץ ישראל, בכל היקף שהוא, הינן אדמות כבושות שנכבשו ונגזלו על ידי מדינת ישראל מידי הערבים. המחמירים מבין הערבים אף מבססים את טענתם בכך שכל אדמת ארץ ישראל היא "חראם" ואין לאף כופר, יהודי ושאינו יהודי, כל זכות שהיא על האדמה הזו. על אף ידיעתה של ישראל את הדברים האלה, היא חוזרת פעם אחר פעם על האפשרות הבלתי אפשרית הזו. (אם מישהו טועה לחשוב שההסכם עם מצרים נבע מהחזרת שיטחי סיני שימשיך להאמין בטעותו.) שלום יוכל להתקיים רק על פי העיקרון של "שלום תמורת שלום ולמען השלום". כל התנאים האחרים, כולל שטחים, צריכים להיות חלק מהמשא ומתן על דמות המדינות לאחר הסכמה הדדית על השלום.

הסכם שביתת הנשק עם לבנון לא היה ההסכם הראשון. קדם לו ההסכם עם מצרים. החוזה הזה נחתם בעיקר עקב לחץ בינלאומי כבד שהופעל על ישראל, ועקב סיבות אחרות פחות חשובות. כאן פעל על ישראל בעיקר החשש שאיפיין, יותר מכל, את מדיניות של דוד בן גוריון: החשש מפני "מה יאמרו הגויים". פעם ועוד פעם זקף בן גוריון את קומתו והכריז כי "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים", ומרגע שגמר לחזור על האמירה הזו  נהג לפי הכלל "לא חשוב מה יאמרו היהודים, הם יעשו את מה שיאמרו הגויים". כך היה כשהורה לסגת מהשטחים שכבשה חטיבת הנגב בסיני עוד לפני תום למלחמה. כך היה כעבור שנים ב-1956, כשהורה לסגת מכל שטח סיני שנכבש בזמן מלחמת סיני (מבצע קדש), וכך היה גם לפני חתימת ההסכם שביתת נשק עם לבנון. החשש שמא יסרבו הלבנונים לחתום על ההסכם הוא שהכתיב את מהות ההסכם. ההסכם אמנם הבטיח לישראל שנים רבות של שקט יחסי, אולם מרגע שנחתם החלו התנאים הפנימיים בלבנון להשתנות:

אף פעם לא נדע את מספרם המדויק של הפליטים שהגיעו ללבנון משטח ארץ ישראל לאחר המלחמה. בין אם יהיה מספרם 300,000 או 400,000 . זהו מספר גדול מאוד ביחס לאוכלוסיה הלבנונית. בנוסף לכך אין לשכוח כי מדובר בפליטים מוסלמים. על אף שהפליטים היו והינם חסרי מעמד אזרחי בלבנון, אי אפשר היה להתעלם מנוכחותם, על כל ההשלכות שיש לנוכחות זו על האיזון האתני/דתי העדין שגובש עם הקמת מדינת לבנון ושנשמר, פורמלית, עד לימינו אלה.

יהיה זה אולי בלתי מובן לחשוב כי בכל המקרים שישראל הפעילה כוחות צבא בלבנון, היה זה למעשה מתוך כוונה לשמור על האיזון הזה.

עוד לפני הקמת מדינת ישראל, ואפילו בטרם הסתיימה מלחמת העולם השניה, הלך מעמדה של צרפת במזרח התיכון ונחלש עד כי, למעשה, שוב לא היה קיים (אם כי צרפת משלה את עצמה לחשוב כי גם כיום יש לה השפעה כל שהיא על הנעשה בסוריה ובלבנון). כבר ב-1934 הכריזה לבנון כי היא חלק מהעולם הערבי, וב-1945 הצטרפה כחברה בליגה הערבית.

עם כל היותה של לבנון מדינה עצמאית הרי שבפועל היתה במשך כל השנים, לפעמים יותר ולפעמים פחות, התערבות סורית עמוקה בעניניה הפנימיים והחיצוניים, התערבות שתרמה רבות להתפתחות המאבקים הפנימיים עד שהביאה –1958 לפריצת מלחמת האזרחים הראשונה שהוכרעה רק לאחר התערבות חיצונית.

מיום הקמתה של לבנון היתה התערבות בלתי פוסקת של גורמים חיצוניים בעניניה הפנימיים. לא היה זה רק כתוצאה של האינטרסים של אותם הגורמים בעצם קיומה של המדינה, אלא גם מתוך אינטרסים כלל-מזרח-תיכוניים וגלובליים.

הגורם העיקרי שאיפשר זאת, ושבגינו היתה ההתערבות כל כך מגוונת ותכופה, היה הפיצול העדתי/דתי של האוכלוסיה. רק נזכור את יחסי צרפת עם הנוצרים/מארונים, ואת יחסי סוריה, בתקופות מסוימות, עם הדרוזים ועם המוסלמים הסונים ועל אף השוני הדתי, גם עם המוסלמים השיעים.

 אם נמקד את תשומת הלב למעורבותה ארוכת השנים, הגלויה והסמויה, של ישראל בנעשה בלבנון, תתקבל התמונה הבאה שתעלה את השאלה: האם היתה הצדקה (justification) להתערבות זו? אין כאן דיון בשאלת הצדק או המוסר כלפי מדינת לבנון ואזרחיה, אלא הצורך, או אפילו ההכרח של התערבות ישראלית לאור ההתפתחויות במזרח התיכון, התפתחויות שלבנון, ברצונה או שלא ברצונה, היתה והינה מעורבת בהן.

הזכרנו כבר את מלחמתה של ישראל בלבנון עם הקמתה ב-1948, מלחמה אותה אני מגדיר כ"מלחמת לבנון הראשונה", שאמורה היתה להשיג שתי מטרות: לקבוע את גבולה הצפוני לאורך נהר הליטני ולהבטיח את קיומה של המדינה במלחמתה כנגד מדינות ערב הצפוניות. מעורבותן של מדינות אלה—סוריה, עירק ולבנון-- במלחמה, כמו מעורבותן של שאר מדינות ערב, היתה לא רק פוליטית- מדינית- גיאוגרפית, אלא גם דתית, כשהמטרה היא לשמור את שטח ארץ ישראל כחלק מהעולם המוסלמי השולט באיזור המזרח התיכון.

בשנים שלאחר מכן, לאחר שישראל, במסגרת הסכמי שביתת הנשק של שנת 1949, נסוגה משטחי דרום לבנון שנכבשו על ידה, נותרה החובה להמשיך ולעקוב אחר השינויים הדמוגרפיים-דתיים- האתניים, כי רק המשך היציבות הפנימית בלבנון הבטיחה גם את המשך שמירת היציבות בגבול שבין המדינות. על אף כל השינויים שאכן התחוללו בלבנון, לא מצאה ישראל צורך להתערב צבאית, אלא ברמה הנמוכה ביותר. גם כל הארועים רבי המשמעות שארעו בין ישראל ומדינות ערב אחרות, לא מלחמת סיני ואפילו לא מלחמת ששת הימים, לא הביאו להתנגשות צבאית בין ישראל ללבנון, להוציא את הלחימה באיזורי הגבול שבין סוריה ולבנון, איזורים בהם קיימת אי-בהירות בדבר הריבונות, האם היא סורית או לבנונית. מכל מקום, מדובר בשטחים מצומצמים של איזור הכפר רג'ר וחוות שבעא.

רק בסוף שנות הששים חלו בעולם הערבי שינויים שהביאו, תוך מספר שנים, להתערבות צבאית מסיבית של ישראל בלבנון. מאמצע שנות הששים החל אש"ף/פת"ח לצבור עוצמה בעלת משמעות שסיכנה את המשטר המלוכני בירדן. סופה של התעצמות זו, שפעלה מעשית כנגד בית המלוכה והגיעה עד לניסיון התנקשות בחיי המלך חוסיין, היה "ספטמבר השחור".  אז פעל הצבא הירדני כנגד אש"ף/ פת"ח, שקיבל עזרה מסויימת מסוריה, שהתערבותה חייבה התערבות גם של ישראל, כזרועה הארוכה של המערב (ארה"ב).

הבסת אש"ף בירדן גרמה לנדידת אנשיו ללבנון, שם נקלטו גם על ידי הפליטים הפלשתינים אשר ישבו במחנות עוד משנת 1948. תוך זמן קצר התארגנו אנשי אש"ף/פת"ח ועשו את איזורי דרום לבנון ומזרחה לאיזור שבשליטתם, איזור שקיבל את הכינוי "פתחלנד". התארגנות זו היתה נגד הנוצרים, אך בעיקר נגד ישראל. בעוד שהחיכוכים עם הנוצרים הביאו למלחמת אזרחים, הביאו החיכוכים עם ישראל ל"מבצע ליטני" ב-1978 . במבצע זה הגיעו כוחות צה"ל עד נהר הליטני. אפשר להגדיר את המבצע כ"מלחמת לבנון השניה". קשה להגיע להסכמה מלאה מהו "מבצע" ומהי "מלחמה". גם לחימה בהיקף גדול כפי שנערכה בין ישראל למצרים ב-1956 , יש מי שמגדיר אותה "מבצע קדש" ויש מי שמגדיר אותה כ"מלחמת סיני". נשאלת אם כן השאלה, איך נגדיר את כל אותם המקרים השונים בהם חדרה ישראל לשטחה הריבוני של לבנון. איך נגדיר את "מבצע ליטני", את "מלחמת שלום הגליל", את מבצע "דין וחשבון", את מבצע "ענבי זעם"?

אם נדע להגדיר את כל המקרים האלה ועוד אחרים מצומצמים יותר, נוכל לקבוע אם המלחמה העכשווית (לדעת רבים היא עוד לא הסתיימה) היא "מלחמת לבנון השניה", או כל מספר סידורי אחר. יהיו ההגדרות אשר יהיו, הן חסרות משמעות כי מהן לא נלמד דבר.

מריבוי המלחמות הזה אפשר ללמוד מה היו הסיבות והגורמים אשר יצרו מצב בתוך לבנון אשר חייב את ישראל לצאת למלחמות האלה. מכאן אולי גם ללמוד ולקבוע אם היו המלחמות האלה מוצדקות. אין צורך לבחון האם היו הן "צודקות" או "מוסריות" כי הקריטוריון היחידי צריך להיות: האם הפעולות האלה נבעו מהתפתחויות בלבנון שיצרו מצב העלול לסכן את ישראל.

בכל פעם שנוצרה אפשרות של הפרת הסטטוס-קוו בלבנון והשתלטות של גורמים מוסלמים על המדינה, גורמים שהצהירו על כוונות, הן במילים והן במעשים, ללחום בישראל ולהשמידה, היתה ישראל חייבת לפעול. כך היה הדבר כאשר אירגון הפת"ח השתלט על דרום לבנון. כך היה הדבר כאשר סוריה כבשה את לבנון ב-1990, וכך הוא הדבר כיום כאשר אירגון החיזבאללה השתלט על דרום לבנון ואולי, פוליטית, על כל המדינה. מצבים אלה לא רק "הצדיקו" את פעילות המלחמה של ישראל בלבנון, אלא אף חייבו אותן. כי בכל פעם שנוצר מצב שכזה, היה זה איום אסטרטגי על ישראל. אני מדגיש: "איום אסטרטגי" ולא "איום קיומי". מדינאי או מצביא שיאמר כי יש להמתין עד להיווצרות איום קיומי כדי לפעול לביטולו, הינו "בוגד" באינטרסים שעליהם הוא מופקד ובמקרה שלנו, באינטרסים של עם ישראל ומדינת ישראל.

אם נבחן לאור זאת את כל פעולות הלחימה, נמצא כי בכל המקרים ננקטו הפעולות כאשר נוצר כבר איום אסטרטגי שחייב תגובה. אולם ניתן לומר כי בכל המקרים לא הביאו הפעולות האלה לחיסול האיום הזה. אפילו השהות ארוכת השנים של צה"ל בלבנון, או החזקת זרועו של צה"ל בדמות צד"ל, לא השיגו את המטרה. בכל פעם, עוד בטרם הבשילה, הסתיימה הפעולה בנסיגה. כתוצאה מכך, בכל פעם שישראל הסיגה את כוחותיה, ויהיו הסיבות אשר יהיו, מיד שב והתפתח האיום האסטרטגי לרמות שחייבו חזרה על פעולות הלחימה.

"תשתיות הטרור" לא חוסלו מעולם. "רצועת הבטחון" לא הביאה כל ביטחון לגבול הצפון. אפילו סילוק הפת"ח מלבנון לטוניס הסתיים כפי שהסתיים, ואין בכוונתי להכנס כאן לדיון בנושא.

פינוי לבנון, בצורה שנעשה תחת הנהגתו הפוליטית של אהוד ברק, היה, אולי, הנסיגה הקשה ביותר שנעשתה על ידי ישראל, משום שהיה בה גם איבוד של אחרון בעלי הברית של ישראל מצפון לגבול. והיה בה, לראשונה בתולדות המדינה, הודאה ברורה בחולשתה. חולשת צה"ל, חולשת העם המפוצל והמסוכסך עם עצמו, ובעיקר חולשת המנהיגות שהמירה את השיקול של בטחון המדינה בשיקולים פוליטיים/מפלגתיים.

מכאן, מהנסיגה המבישה של ישראל מלבנון, היתה הדרך קצרה להתחזקותו של החיזבאללה, התחזקות שעלתה על כל קודמותיה—גם צבאית, גם פוליטית—בתוך תחומי לבנון ובקרב העולם הערבי השולל את קיומה של ישראל.

כבר נאמר הרבה על ההזנחה וההתעלמות בשנים שמאז הנסיגה מלבנון ב-2000. אני מרשה לעצמי לומר כי אינני יודע מה יותר חמור: ההתחזקות של החיזבאללה או ההיחלשות של ישראל אולם ברור כי צרופם של שני אלה הביא לתוצאות האיומות של המלחמה האחרונה. תהיה זו המלחמה השניה או החמישית, אני רק מקווה שבמניין המלחמות בין ישראל לגורמים ערביים/מוסלמים, בלבנון או בכל מקום אחר במזרח התיכון, תהיה זו המלחמה שלפני המלחמה האחרונה. אני אומר "לפני האחרונה" משום שלצערי אנו עומדים לפני עוד מלחמה שבה תהיה ישראל חייבת, אם ברצונה להמשיך ולהתקיים, להביא להכרעה אחרונה ומוחלטת בייחסיה עם העולם הערבי הסובב אותה.

הנסיגה האחרונה עודה בהתהוותה. מסוכן לחזות או להתנבא מה יהיו תוצאות הנסיגה הזו, שבהשוואה לכל קודמותיה היא הגרועה ביותר לישראל. אולם אם האיסלם הפודמנטליסטי לא ייבלם, יהיה זה סופה של לבנון כמדינה שיש בה מיעוט נוצרי מארוני או אחר. תהיה זו מדינה חשוכה וקיצונית אולי אף יותר ממדינת האם שלה: אירן. הוסף לכך את ביטחונה העולה של סוריה המתבסס על תוצאות המלחמה העכשווית. את עליית החמאס ברצועת עזה ובגדה המערבית, את עליית כוחה של התנועה האיסלמית בישראל, את תהליך היווצרותו של כוח מוסלמי כזה או אחר במצרים וביחוד בחצי האי סיני. והרי לפנינו מתכון כמעט ברור לכך שהאיום הבא על ישראל יהפוך במהרה מאיום אסטרטגי לאיום קיומי.