תרבות – ספרות

וגם שעור קטן באנטומולוגיה                                                      2005. 3. 23

 

נו אז מה?

רשימות

אימגו

מילא ספרות - אבל תרבות?

יש מוסף כזה בעיתון "הארץ". "תרבות וספרות". אתם יודעים מה? הוא אפילו די רציני ואני די אוהב לקרוא אותו. אבל לפעמים, כן לפעמים מופיעות בו כתבות שאינן ראויות להופיע בדפוס, ואפילו לא להכתב.

אני מסכים. ספר הוא ספר אפילו אם הוא רק קיבוץ של דפים כרוכים. הוא יכול להכיל את כל השטויות שבעולם. את כל הזבל שמוחו של בן אנוש יכול ליצור. לא אני ולא לי לשפוט אם הוא "ספרות" או לא.

תרבות זה משהו אחר. יכולה להיות תרבות גבוהה או נמוכה, תרבות זרה או תרבות מקומית ועוד. אני מוכן אפילו להגיע לכדי אבסורד ולומר שגם חוסר תרבות הוא מין של תרבות. אם מה שאני עומד להגיב עליו הוא תרבות, אז כל דבר יכול להיות תרבות.

ב- 05. 3. 19 פורסם במדור "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" מאמר מאת אחד מאנשי התרבות הכי "תרבותיים" שקיימים בישראל: יצחק לאור. המאמר הוא על הספר "אדוני הארץ" מאת עקיבא אלדר ועידית זרטל, בהוצאת "דביר" 2005 .

יצחק לאור מגדיר את הספר: "הספר הענק הזה". אפילו אם נאמר שגודל הוא דבר יחסי, נסכים כולנו ש"ענק" הוא ענק. הוא בטח לא קטן, הוא גם לא גדול, הוא "ענק".

עוד לא הזדמן לי לקרא את הספר. אבל כמי שמכיר מהעבר את כתיבתה של עידית זרטל, ומתוך מה שכתוב במאמר הזה, אני מרשה לעצמי לחוות דעה. בימים שעברו היא כתבה בעיתון רק כתבות, שלדעתי רוב רובן היו גיבוב של דברי הבל. אך מכוון שהיו אלה כתבות, הרי שהיו אלה שטויות במנות קטנות. מאוחר יותר קראתי את סיפרה "האומה והמוות", ואבוי לעיניים שקראו את הספר. אני מוכרח להודות שהיא אדם חרוץ. אולי במקום להגיד "חרוץ" מתאים יותר לומר "אובססיבי". יכול להיות שרמתן הנמוכה של הכתבות נגרמה עקב לחץ הזמן המחייב להוציא בזמנים קצרים עוד ועוד כתבות, ועל זה אפשר לסלוח לה, הרי שרמתו של הספר נובעת, כנראה, מכמות החומר הנאסף, כמות שקשה לעידית זרטל לעכל אותה, או שפשוט, לצערי ולצערה, יכולת ההבנה שלה מוגבלת, ועל זה יותר קשה לסלוח.

נחזור לכתבה העכשוית וליצחק לאור.

כבר במשפט הראשון אומר לנו יצחק לאור: "אין לאף ישראלי המכבד את עצמו רשות לפטור עצמו מידיעת מה שמספר הספר, כמו שפטר עצמו דור שלם בענין 1948 ..." בצניעות המעלה סומק על לחיו, מצרף יצחק לאור את עצמו לכל הישראלים המכבדים את עצמם, שלא כמו אותו "דור שלם שפטר את עצמו ... בענין 1948. הוא לא טורח לומר לנו איזה הוא הדור הזה שמ"הפצע הזה של 1948 ... שהפך לגנגרנה מאז 1967 ". לא חשוב כמה דורות חיו בארץ בין השנים האלה. אתם מבינים? הוא לא מדבר על יחידים, הוא לא

 מדבר על קבוצות, הוא מדבר על "דור שלם".

אולי כדי שיהיה לנו יותר קל לזהות את הדור השלם הזה, יצחק לאור מפרט לנו את שמותיהם של כמה מהמנהיגים של הזמן ההוא (זמן שנמשך עד לימינו אלה). "הפוליטיקאים, כולם, יוצאים קטנים בקריאת הספר הענק הזה:...יגאל אלון, משה דיין אפילו זעיר ממנו...ישראל גלילי היה עסקנקן בעל שעור קומה של חגב, ההולך ומזדער ככל שחולפות השנים: גם אשכול היה עלוב, על פי הספר, ופרס היה גרוע יותר...חסר כל פרספקטיבה. "אפילו יוסי שריד ... שהשכיל לראות ולהבין ולהתריע ... אכל את הדג המסריח וגורש מן העיר...".

ולא רק הפוליטיקאים: במצעד האיוולת הגדול הזה השתתפו מפקדי הצבא, למן עוזי נרקיס ורחבעם זאבי, ועד דני יתום ובוגי יעלון וקציניהם הזחוחים והלא כל כך מבריקים...". לאיזה דור בדיוק משייך אותם המומחה הצבאי יצחק לאור? אה הה, "למן הקמתו של סיוט קרית ארבע, עד הגשמתו המבעיתה ברחבי הגדה והרצועה. הלכו השבתאים עם הציציות, המגלב והשופר – הצבא מאחריהם ומלפניהם..." ולא תאמינו! "ומערכת המשפט, מלנדוי וויתקון עד אהרון ברק...".

כאן, משום מה, מחזיר יצחק לאור את עצמו אל כלל ישראל. "... ואנחנו, אידיוטים שכמונו, עוד עומדים מאחרי מנהיגינו... היינו כאן וידענו שזה יקרה, דיברנו על זה בימי שישי בערב, בין מילואים לפיגועים."

"... כמעט ארבע עשורים של טמטום גמור... מדוע מתייצבים הישראלים לצד מדינתם, אפילו בסכסוך סימבולי על צדק ".

אם מישהו לא ידע על מה הסכסוך בין ישראל לפלשתינים, הרי שעכשיו אנחנו יודעים, ותודה ליצחק לאור על שהאיר את עינינו: הסיכסוך הוא רק "סיכסוך סימבולי על צדק". נו מילא, "תרבות" לא תמיד מצביעה על חכמה.

פיסקה אחרונה של המאמר: "יש לספר פגם אחד. יותר מדי שמות תואר, לא רק שמות גנאי למתנחלים, גם שמות תואר נלהבים לצד "שלנו". נו,

 על הפגם האחד הזה גם אני הייתי סולח. אבל רגע, רגע, עוד לא גמרנו, יש עוד משהו לא כל כך זניח כמו שמות תואר, אלא: "הסיבה לנימה העיתונאית הזאת קשורה לאוזלת היד הריגשית נוכח מה שהספר עצמו מתעד.[אתם זוכרים? הספר הענק]. איך תיעתעה בנו ההיסטוריה. אין למחברים תשובה היסטורית. זה סוד ההצלחה של המתנחלים: יש להם השקפה היסטורית, פעולתם נגזרה מהשקפה היסטורית ולמחברי הספר אין... ומתברי הספר, כמו כל אנשי השמאל הציוני. שנבחו על השיירה האמונית – לא הבינו...".

 

לא ידעתי, אבל אמרו לי כי יצחק לאור הוא איש תרבות. מילא! אבל אף אחד לא אמר לי כי הוא מבין ויודע משהו על אנטומולוגיה. שמחתי לראות כי הוא אכן איש אשכולות, איש רב-תרבותי, וגם מי שמבין דבר מתוך דבר, למשל: מתוך קריאת הספר הענק הזה הוא למד כי "ישראל גלילי היה עסקנקן בעל שעור קומה של חגב". אם רק היה מפרט ומסביר ומתאר מהו חגב, אולי היינו יודעים איזה שעור קומה יצחק לאור מייחס לישראל גלילי, ולמה הוא מתכוון.   

אני, למשל, מבין טיפ טיפה בזואולוגיה – אנטומולוגיה [תורת החרקים למקרה שיצחק לאור לא יודע]. מקריאת המאמר למדתי מעט על שעור קומתו של יצחק לאור. אני הייתי מגדיר אותו כ"דרוזופילה", וכדי לא לחטא בחטאו של לאור, אסביר בקצרה: דרוזופילה הוא זבוב התסיסה, או זבוב הפירות, החי בעיקר על פירות רקובים, או ירק רקוב אחר. מחזור חייו קצר ולכן הוא מעמיד דורות רבים שגם מחזור חייהם קצר. אי לכך הוא מתאים לחקר התורשה ובמיוחד לאיתור ולחקר מוטציות.

נספח

הפוסל במומו פוסל.

יצחק לאור רואה פגם בספר בריבוי שמות התואר. להלן רשימת שמות התואר שיצחק לאור הכניס למאמר הז:

אפרטהייד. הטיפשות הזחוחה. הטיפשות הזאת. הקרקס הציוני. זחוח. יוצאים קטנים. ספר ענק. זעיר. עסקנקן. חגב. מזדער. עלוב. חסר כל פרספקטיבה. הדג המסריח. האיוולת. זחוחים. מבריקים. בחורים טובים. מיטב הנוער. סיוט. מבעיתה. השבתאים עם הציציות. אידיוטים. טמטום גמור. סימבולי. מגלגל עיניים. נורא. קטלני. חמור של משיח. חיוך של בישוף קתולי. אבירי חופש בביטוי. בריונות אמונית. אזלת היד הריגשית. השיירה האמונית. קולוניאליזם ימין נוצרי מסיונרי.