להתגלגל ברחוב                                                                2007. 11. 15

                                                                              

אני בטוח שאנשים (גברים ונשים) צעירים יסכימו איתי.

פעם, כשהייתי צעיר נהגתי לבלות עם חברותי, כל אחת בזמנה, בכל מיני מקומות מזדמנים. זה היה תלוי בעיקר בשני גורמים. האחד היה עונת השנה, בקיץ היינו מטיילים בגנים, יושבים על ספסל או משהו אחר שנוח לשבת עליו. משתדלים למצוא מקום מוסתר על ידי שיחים או עצים, או במקום שאורות הפנסים לא היו מגיעים אליו.

הרבה יותר קשה היה המצב בחורף. גנים זה לא מקום מתאים, גם קר וגם אין איפה למצוא מחסה כשיורד גשם. אבל יגענו ומצאנו. היו כל מיני מקומות מסתור מהגשם ולקור היה גם יתרון מסוים, הוא איפשר לנו להתחבק גם בזמנים שעוד היינו בתחילת הדרך ועוד היססנו אם "זהו זה" ועוד היינו בשלב של להתבייש האחד/ת או האחת מהאחד.

הבעיה הנוספת, או הגורם השני, לא היתה בעיה עונתית. היא היתה בעיה קבועה , מביכה ולפעמים כואבת.

היינו "תפרנים", לא היה לנו גרוש על הנשמה. לבנות זו לא היתה בעיה מיוחדת, אבל לי...?! שלא תדעו!

אז, שלא כמו היום עם כל העקרונות הפמיניסטיים, הבן היה זה שמזמין, וכשאין לך כסף, למה כבר אתה מסוגל להזמין? בחורף,חצי מנה פלאפל אצל "מלך הפלאפל" ולהתחלק איתה עם החברה. בקיץ, מנה גלידה אצל "קפה אלנבי" וללקק לק אחד לה ולק אחד לי.

מה לעשות? זה מה שהיה, והיום אומרים: "זה מה יש!"

אבא שלי ניחש לאן אני מסתלק בערבים הנמתחים אל תוך הלילות. פעם אחר פעם, כשהיתה לנו ההזדמנות או המקרה להיפגש, היה "משוחח" איתי: " מה, אין לכם בית שאתם מתגלגלים ברחובות". אני תמיד חשדתי בו שהוא שואל את השאלה לא כל כך בגלל שאיכפת לו איפה אני מתגלגל, אלא בגלל שהוא רוצה להעיף מבט בחברות שלי.

באחד המקרים, כשכבר נמאס לי מהשאלה, החלטתי כי הגיע הזמן ללמד אותו קצת העובדות החיים. "מה שאנחנו יכולים לעשות בחוץ, אנחנו לא יכולים לעשות בבית, לא בבית שלי, ובטח לא בבית שלה". אבא שלי חייך חיוך מבין, ואני חשבתי לעצמי אם גם ההורים של החברה שלי היו מחייכים חיוך מבין אם היא היתה עונה להם כך.

כאמור כך זה היה כשהיינו צעירים. אני מתכוון צעירים ממש, נערה ונער, כשההורים שלנו עוד חשבו שאנחנו צריכים לענות להם, מה שנקרא אז "לספר להורים".

אחר כך התבגרנו ועזבנו את הבית. לה היה "המקום שלה" ולי היה "המקום שלי" והיינו, כמו בסרטים, "עולים לשתות קפה" או "לשמוע מוסיקה" לפעמים אצלי ולפעמים אצלה. אני זוכר גם מקרים בהם אחרי שאכלנו חומוס ב"פלמחי" עם חברים, היו זוגות שפרשו והלכו לשתות קפה או לשמוע מוסיקה אצלו או אצלה ואחרי כמה חודשים עמדו מתחת לחופה והדודות, בעיקר מצד החתן, עם הנשמה הטובה ושומרות הסוד היו לוחשות האחת באזני חברתה: "את לא חושבת שהיא קצת עלתה במשקל?" ומצקצקות בלשונן.

 ואחרי שבעה חודשים נולד/ה תינוק/ת והדודות היו אומרות " אַ זעבעלע"* וכולם מקווים שהרך/ה יהיה בריא וי/תאריך ימים.

לא פעם עולות בליבי מחשבות האם "להתגלגל הרחובות" פרושו חוסר בגרות –בוסר, והאם "המקום שלה"

ו-"המקום שלי" הם סימנים של בגרות, של לקיחת אחריות, והאם "לספר להורים" זה סימן של בגרות או של חוסר בגרות.

אל תתביישו! תחשבו איתי! כי אם המחשבות האלה עולות בראשי, כדאי שיעלו גם בראשיכם.

אוסלו. קמפ דויד. וואי. ז'נבה. ואלה רק המקומות ששמם חקוק בזכרון הרבים, הם "רחובות" שהתגלגלנו בהם. האם הפירות שגדלו שם הבשילו אי פעם או נשארו בוסר? נראה שכן, הרי רבים רבים קיבלו מהם כאבי בטן נוראיים. האם כל שנזרע שם או נישתל בהם הביא ליבול שציפינו לו? האם קיווינו לעשות בהם ענבים וקיבלנו באושים? האם דרכנו בהם ענבים כדי לקבל יין וקיבלנו חומץ?

המפגשים החשאיים במקומות חשוכים של כל מיני נערים, או נכון יותר לאמר ילדים פוליטיים, המפגשים הרחוקים מפנסי הרחוב, בקור החורף או בחום הקיץ, בלי לספר להורים, בלי לשאול את העם, בלי לקבל יפוי כוח ממי שהיתה לו הסמכות לתת יפויי כוח, שליחים מכוח עצמם למען רעיונותיהם, שללא ספק היו רעיונות בוסר. האם אלה הביאו טובה כל שהיא, הביאו מרפא לחוליים ולכאב?

יוסי ביילין. שמעון פרס. חיים רמון. עמי אילון. אחמד קריע (אבו עלא). סרי נוסייבה. ועוד רבים שמעולם לא נחשפו אפילו לאורו של נר. ומעולם לא גילו בשם מי הלכו ומי מימן אותם. גם כמה בודדים שנתגלו רק כאשר המורסות המוגלתיות שיצרו התפוצצו ודרשו טיפול מהיר. האם מישהו מהם נדרש לתת את הדין על מה שעשה? האם מישהו מהם יפצה, אם יש פיצוי, את אלה ששילמו את מחיר המחדלים וה"הצלחות" שלהם?

לרגע, אחרי עשרות שנים, שגינו לחשוב שהגענו לאיזה שלב של בגרות. אבו מאזן עלה ל"מקום שלו", ביתו של אולמרט ראש ממשלת ישראל. למען ההדדיות ירד אולמרט ל"מקום שלו" (אולי בעתיד) של אבו מאזן, באיזה שהוא בית ביריחו.

 אולי בעוד כמה ימים, נכון להיום ב-26 לנובמבר, שוב נצא להתגלגל ברחובות, אנחנו אוהבים את זה, אצלנו זה בדם, אצלנו זה טבע ראשון. אז נדע מי משניהם עלה לאחרונה במשקל, ואז אולי נדע איזה משני המקומות הוא "המקום שלה". כל הדודות, הפעם מהצד שלה, תבחנה בקפדנות לראות מי עלה במשקל לאחרונה ואז יצקצקו בלשונן ויגידו "א זעבעלע, בושה למשפחה, אצלנו מי שמקיים יחסי מין לפני החתונה, דינו מוות! כל מי שנכנס אצלנו להריון לפני הנשואים דינו ודין הרך/ה הנולד/ת הוא מוות. אבל זה רק אם המישהו הוא המישהי מהעולם המוסלמי."

אבל אם המישהו הוא המישהי הוא ישראלי, מיד יאמרו הדודות לא נורא, אנחנו יודעות שזה לא באמת פג שנולד טרם זמנו, אנחנו אומרות את זה רק כדי לא לפגוע בכבוד האם. ואם זה בכל זאת פג, גם זה לא נורא, אנחנו רגילות לדברים שנולדו בטרם זמנם. ואם הפג סובל מפגמים כל שהם, גופנים או שכליים, גם זה לא נורא, אנחנו רגילים לזה, אצלנו יש הרבה כאלה, למדנו לחיות עם זה.

אחר כך נחזור הביתה ונגיד לעצמנו "איזה כיף היה! איזה מעמד מכובד! איזה קבלת פנים. והמארינס האלה, ראיתם איזה הופעה. והלימוזינות האלה, איפה יש לנו כאלה בארץ. וההצלחה! נכון שאנחנו לא מכירים את כולם ורובם אפילו לא רצו ללחוץ לנו ידיים, אבל זה בכלל לא חשוב". (ראינו שאפילו ראש הממשלה לא התרגש מזה שלא לחצו לו את היד, מה בכלל היה שם, איזה חלוקת פרס למישהו שאיבד את הבן שלו במלחמה מיותרת, ביג דיל, יש לנו הרבה כאלה.)

העיקר היינו ברחובות. אנחנו יודעים שברחובות אנחנו יכולים לעשות דברים שבבית אנחנו לא יכולים לעשות. והעם? לא כל כך איכפת לו. מאז ומעולם העם רצה רק לחם ושעשועים.

אני לא יודע אם חשבתם איתי או אם אתם חושבים כמוני. אל תיעלבו אם אומר לכם שבכלל לא חשוב לי אם אתם חושבים כמוני. אבל תגידו לי עם יד על הלב שזה לא תענוג להשאר צעירים חסרי אחריות ולהמשיך להתגלגל ברחובות. אחרי הכל הבית שלנו הוא לא מי יודע מה!

 

* זעבעלע—נגזר מהמלה ביידיש "זיבן" (המספר שבע). הכוונה או לפג שנולד בחודש השביעי, או למקרה שהאשה היתה בהריון לפני החתונה ולא רוצים לפגוע בכבודה.