חי או מת -  בפנים או בחוץ                                              2007. 8. 17

 

פעם, לפני שנים רבות, כשהייתי צעיר ויפה, מלא רעיונות חינוכיים, אתם יודעים... אהבת העם והעולם, אחוות עמים, שיוויון מוחלט שבגר להיות "כל אחד בהתאם ליכולתו – כל אחד לפי צרכיו" ועוד, כל מה שנחשב פעם להיות סוציאליזם. יחד עם אהבת הארץ (השלמה) על עברה ההיסטורי, הארכיאולוגיה, הצומח והחי המאכלסים אותה מדן ועד אילת ועוד, כל מה שפעם נחשב לציונות. בקיצור: ציונות סוציאליסטית.

כנראה שהייתי טוב בכל הדברים האלה עד שנמצאתי מתאים להיות מדריך ונשלחתי להיות "קומונר", מרכז ומדריך ב"מחנה", כך קראו בתנועת המחנות העולים לסניף, רחובות.

הקומונה היתה קומפלקס של שני צריפים ושוכניה היו תלמידי הקורס הגבוה לחקלאות של הקיבוץ המאוחד. מדריכי הנוער העובד ומדריכי המחנות העולים. כלומר, מצבור אדיר של חוכמה, השכלה, נאמנות רעיונית וכשרון הדרכת נוער. הקיבוץ חיכה לכולנו ולתוצאות פעילותנו.

כמי שהאמין שאהבת הארץ ואהבת הטבע הם ראשית "חוכמה" והם המפתח להצלחה בהדרכה, יצאתי מיד להכיר את הטריטוריה בה הייתי אמור לפעול. הפרדסים הוותיקים שחבקו את רחובות מכל עבריה כישפו אותי. בתי אריזה נטושים נראו לי מיד כמתאימים לפעילות. בארות מים עמוקות ,עגולות, יבשות, אומצו מיד כמקומות בהם אפשר לפתח כושר, אומץ ופחד, שהוא רקע מתאים ליצירת הווי מיוחד. שם, באחת הבארות מצאתי את "חיימק'ה" שיועד מרגע גילויו להיות הבסיס להקמת פינת-חי ולחינוך לאהבת טבע.

חיימק'ה נאלץ לעבור "טרנספר" בכפייה. הוא נלקח מביתו שבבאר הנטושה לגור, בתחילה, בחדרי אשר בקומונה. תוך תקווה שתוך ימים מספר ימצא לו מקום מגורים מתאים בצריף שיבנה במיוחד בשבילו בחצר האחורית של ה"מחנה", מקום שקט ואפלולי שבטוח שיהיה מתאים לו ואהוב עליו.

 

 

חיימק'ה ואני כשהיינו צעירים ויפים.

 

נו טוב, מגורים זמניים יש ומגורים קבועים עוד יהיו. קורת גג יש, אבל מה עם פת-לחם?

גם בעיר עוד היו בעלי לולים אך ליד, ממש ליד, הייתה גיבתון. לולים על לולים, המון. גם ילדים היו בגיבתון ורבים מהם היו חניכים בתנועה. הבקשה עברה מפה לאוזן: "המדריך החדש מבקש להביא לו עכברים חיים". "חיים"! נזדעקו ההורים. הרי הם עושים כל מאמץ להרוג את העכברים, וכמה שיותר, יותר טוב. ופתאום בא לו איזה מדריך, בטח עירוני, ומבקש עכברים חיים. ההורים היו אולי יותר ריאליים, אך לילדים היה יותר דימיון.

אבא של מיכה הגיע לקומונה והודיע לי כי יבקש מהתנועה להחליף אותי במדריך פחות משוגע. הוא הדגיש: לא יותר נורמלי, אלא פחות משוגע. דבר לא עזר ומאום לא עצר. העכברים התחילו להגיע ובזרם הולך וגובר. באחד הימים הגיע גם איש מבוגר, שאחר כך אמרו לי שהוא קצת מוזר, שהוא מורה בדימוס שאפילו שיש לו פנסיה מהממשלה הוא מתעקש להמשיך ולעבוד. הוא הגיש לי קופסת קרטון קטנה ומרובעת קשורה בחוט שפגט "קח" הוא אמר, "ביקשת עכברים, אז הינה המבוקשים שלך". האמת שבשלב הזה כבר היו לי יותר עכברים ממה שחיימק'ה היה מסוגל לאכול. אבל מה לעשות, לא יכולתי לסרב לאיש הזה. אחרי הכל אני ביקשתי עכברים חיים והוא רק מילא את מבוקשי. ל"מבוקשים" היה אז מובן אחר.

כל בוקר היו המבוקשים מגיעים לקומונה. היו ימים שרק מבוקשים בודדים היו מובאים והיו בקרים שעשרות היו מגיעים. לאורך המרפסת שבחזית הצריף השבדי שבו גרנו ניצבו כלובים וקופסאות מלאים עכברים. לא העזתי לדחות את נכונות ונאמנות עַם הילדים. בשבילם עצם הבאת העכברים כבר היה עניין בפני עצמו.

בהתחלה זה היה כיכר אחת. פרוסות פרוסות מרוחות בחמאת אגוזים, ממרח שנמאס על כולם. אף אחד בקומונה לא רצה לאכול את זה, אבל האקונום המשיך לקנות אותו כאילו זה הדבר היחיד שיש להשיג במכולת. ציוצים נשמעו כל שעות היום אך לא נורא, כולנו היינו עסוקים רוב שעות היום מחוץ לקומונה. אבל ריח האמוניה הלך והחריף מיום ליום. כל כך היה חריף שהצליח לכנס באחד הערבים את כל דיירי הצריף. "להרוג את כולם" דרש יפתח ועורר בכך אפילו את דלק'ה שפתחה עליו פה שהיה שמור למקרים מיוחדים ושתמיד היה מנומנם. "לא צריך להרוג" אמר יאיר. "אפשר לקחת אותם למקום רחוק ושם לשחרר אותם" "כן, ואיך תיקח אותם, ברוס רוילס שלך?" שאל יפתח שתמיד אהב להתעלל ביאיר. "לא אמרתי שאני אקח" מילמל יאיר. "שחובר יקח, הם שלו, אז שהוא יקח אותם". (חובר זה אני). הרעיון מצא חן בעיני כולם ובזה נסתיימה האסיפה.

האמת היא שהם צדקו. המבוקשים הגיעו יום יום. מהצפון ומהדרום ומהמרכז. הם לא היו נחוצים ולא היה כל צורך בהם. הם לא יכלו להיות תחליף לשום דבר ולא היה שום דבר שמישהו רצה להחליף בהם. מבוקשים מיותרים שיש לשכן אותם ולהאכיל אותם ולפי שנדרש על ידי כל האירגונים של צער בעלי חיים וחסידי-שומרי זכויות בעלי החיים יש לטפל בהם רפואית ונפשית ואם לא, יוזעק כל העולם שאוהב לזעוק, אפילו אם הוא, העולם שאוהב לזעוק, לא יודע בדיוק על מה הוא זועק, אבל הוא לא יוותר על הזדמנות לזעוק, ומזלי היה שאף אחד לא ידע על העכברים, ולא על חיימק'ה עצמו, אבל אני חששתי כל הזמן, שאם דלק'ה תמלמל משהו, אפילו תוך כדי שינה, אז מישהו שאין לו מה לעשות יראה בזה הזדמנות לתפוס איזה כותרת בעיתון ומי יודע עד לאן זה יגיע. היום היו אומרים שאני בוודאי מתכוון לאמירה הס ולגדעון לוי מעיתון "הארץ". תאמינו לי שזה לא כך, כי לדעתי שני אלה לא שווים שאתייחס אליהם, בייחוד שאני מספר על מה שהיה לפני חמישים שנים.

לחיימק'ה כל זה לא נגע. אולי הוא באמת לא ידע ואולי רק העמיד פנים. מי יודע? הרי לפי סיפורי עמים מסויימים יש לתנשמת כוחות מאגיים וכדאי לא לפגוש בה בלילות אפלים. אני הכרתי את חיימק'ה. אני ידעתי שהוא לא כזה. אומרים שתנשמת נראית צחה כזו, תמימה כזו, עדינה כמו גוזל שעוד לא צימח נוצות ואינו יודע לפגוע באף דבר ושהיא עצמה ממש פגיעה ויש לעזור לה. אבל מי שיספור את כמות הצנפות שהיא מחרבנת בתחום הקן שלה, צנפות של בעלי חיים יותר תמימים ממנה שהיא בלעה אותם בעודם בחיים על כרעיהם ועל קירבם, אולי יחשוב אחרת. אבל אני ידעתי שחיימק'ה הוא לא כזה. ואני ידעתי שאני צריך להאכיל אותו ולטפל בו ולצייד אותו באמצעי הגנה למקרה שמישהו יתקיף אותו או למקרה שהוא ייכשל בזמן שהוא יתקיף מישהו שיהיה חכם ממנו או חזק ממנו.

אני כבר לא זוכר את הסיבה, אבל בית מיוחד מעולם לא נבנה עבור חיימק'ה. למען האמת אומר כי הוא לא ידע שבית כזה אמור להיבנות בשבילו. אני לא יודע אם הוא חשב אי פעם על הבית הישן שלו ולא שמר ,קשור לצווארו, מפתח ישן וחלוד, שאפילו אם היה שם, בטח כבר לא התאים לשום דלת, אמיתית או דמיונית. אני ראיתי והוא עשה ככל יכולתו שאני אראה שהוא לא רואה את עצמו כאורח בחדרי אלא כבעל הבית. כבר ביום הראשון קבע לעצמו מקום על ידית המטאטא שהיתה ה"קרניז" של הווילון הכהה שנתלה כדי לספק לו אפלולית נעימה.

ביום הראשון להתנחלותו הוא היה אפילו קוריוז מספיק עד כי יפתח, שבלשון המעטה לא אהב בעלי חיים וביחוד לא עכברים, תפס בזנבו של העכבר הראשון ונופף בו אל מול פניו של חיימקה וציקצק בלשונו. היתה זו הפעם הראשונה שחיימק'ה גילה התעניינות, תופעה שמהר למדי נעלמה, כי חיימק'ה גילה שלא חשוב מה יעשה, אנחנו, כלומר אני, נעשה כמעט כל מאמץ כדי לספק את כל צרכיו. יפתח, כאשר הבין שהוא מחזיק בזנבו של עכבר חי, השליך אותו מידו. עוד בטרם פגע העכבר בריצפה נחת עליו חיימק'ה ברחיפה רכה וחרישת כנחיתת פתיתי שלג, בלע אותו ראשו תחילה וזנבו בסוף כשהוא מסוכך עליו בכנפיו כאילו להגן עליו מפני טורף כל שהוא.

מי שגילה ראשון לא היה אחר מאשר הראשון שהביא אותם. מיכה היה ילד נחמד ורגיש. אמרו שהיו לו "קשיים" כל שהם אבל זה לא הפריע לו ולחיימק'ה לפתח מערכת יחסים יוצאת מהכלל. זו היתה גם הסיבה שהרשיתי לו לבוא לקומונה בכל זמן שירצה, דבר שהיה אסור על כלל החניכים. (מי יודע במה ובמי הם היו עלולים לפגוש). הוא היה יושב בקצה המיטה שלי ומקיים שיחות הדדיות או חד-צדדיות עם חיימק'ה שבדרך כלל היה מביט בו במבט אלכסוני ממרום ישיבתו על הקרניז. מיכה היה הראשון שראה וספר את המגורים הארעיים שנוספו למרפסת שבחזית הצריף והיה הראשון שראה וספר אותם כשמספרם הלך ופחת. גם אם ליבו אמר לו כי יבוא יום, והוא לא רחוק, בו יצטרכו כל העכברים להעלם כי זה לא מקומם ולא תמיד מקובל על כולם שיש להם "זכות אבות", ושאולי, עוד לפני שנבנתה הקומונה, היו מי שחיו בשטח הזה. זה לא מנע ממנו להמשיך ולהביא עוד עכברים אלא שמספרם פחת מפעם לפעם וגם ההתלהבות גוועה לאט לאט.

לא היה טעם ולא היתה לי האפשרות לקחת את הקופסאות. העכברים היו מועברים/נשפכים אל תוך שק ומובלים בעיניים מכוסות הרחק עד אל השדות שבדרך יבנה ושם שוחררו כדי למצוא להם ארץ אחרת לחיות בה. עד כמה שהערכתי והאמנתי, לא היתה להם בעיה להסתגל ואף פעם לא חשבתי שהם מרגישים וממשיכים להרגיש עצמם כפליטים.

אינני יודע אם מיכה דיבר על כך עם אביו, אך באחד הימים הוא הופיע בקומונה: "אני מקווה שאתה לוקח אותם למקום רחוק" אמר. "אני יודע שאין לך לב להרוג אותם, אבל אתה בטח מבין שאנחנו לא רוצים אותם כאן אצלנו".

שוב לא היו עכברים על המרפסת, רק הריח עוד נשאר. במזכירות התנועה נאמר לי כי יתכן ואצטרך לעבור בקרוב להדריך במחנה תל אביב דרום העומד בפני סכנת התפרקות ויש למהר ולנסות להציל את המצב. מה עושים עם חיימק'ה? איך מסבירים לו שהחיים הטובים עומדים להסתיים? איך אפשר לשכנע אותו שלהיות חופשי זה יותר טוב מלהיות תלוי באחרים? איך לגרום לו להאמין שבחוץ יש יותר אוכל ושלמען בריאות הגוף והנפש כדאי להתאמץ וזאת מתוך תקווה כי כבר שכח את הימים הקשים בהם חי לפני שבא לחיות תחת כנפי הקומונה? לעזרתי בא גם יאיר שעשה מאמצים עצומים לשכנע את חיימק'ה ולו רק כדי להיפטר ממנו.

 

 

יאיר מנסה לשכנע את חיימק'ה

 

אני חושב שחיימק'ה לא רצה להשתכנע. הוא אולי היה מוכן לדבר על חופש ועל עצמאות ושיהיה לו בית משל עצמו. באמת אני רוצה למצוא מישהו שיהיה מוכן לחיות ולהזיע בשביל מעט כשאפשר להיות תלוי באחרים ושאחרים יספקו לך הרבה יותר ממה שאתה יכול לספק לעצמך. אני חושב שמרגע שהבין שהמצב הוא רציני ושאין ברירה, ושדיבורים על עצמאות עלולים להתקבל ברצינות על ידי אחרים ושדיבורים על הסתפקות בעלי עשבים ופיתה עלולים, חס וחלילה, להתגשם, העדיף להתאבד.

 

חבל!

אם מישהו לא הבין במה עוסקת הכתבה , זה בסדר! שיחפש נקודות למחשבה ושיחשוב את מה שמתאים לו.

אם מישהו חושב שהכתבה היא מבולבלת, זה בסדר! גם המצב הוא מבולבל.