לנ.ש. שלום                                                                               2005. 8. 22

 

סוף סוף שומעים ממך מילה, ועוד מילים טובות.

תתפלא, אני מסכים עם רוב דבריך, אך מאחר שאני "נודניק" גדול אני מרשה לעצמי לתרום את דעתי לדבריך.

אני, למשל, רואה בסעיף השני שהעלית את הדבר החשוב ביותר.

באם אתה אכן צודק וקיימת התעוררות של הרוב הדומם, הרי שלדעתי זה הדבר החשוב ביותר לדמוקרטיה הישראלית. דעתי זו מבוססת ונובעת מכך שאני מאמין ורוצה להאמין, כי הרוב הדומם הוא הרוב החילוני ושהוא ברובו מחזיק בדעות שהן מן המרכז ולשמאל. אני חושש מהגדרות חד משמעיות של "שמאל" ו"ימין", כי בעיניי, ותסלח לי על התווית-- התוויות שאני משתמש בהן כאן רק משום שאלה הן ההגדרות הקיימות כיום "בשוק" השיח הציבורי. "שמאלנות" היא לא פחות פונדמנטליסטית מ"הימין הקיצוני".לכן אני מגדיר את הדברים על פני סקאלה רחבה של "מן המרכז ולשמאל" ולא במילה "שמאלנות". באותה המידה של פרישת השמאל על גבי סקאלה, אני חושב כי גם בין הדתיים והמתנחלים ישנם אנשים ורבנים שאינם קיצוניים ואינם מה שאנחנו קוראים "פונדמנטליסטים".

חשוב לדמוקרטיה הישראלית, אולי אף יותר מאשר לכל דמוקרטיה אחרת (בגלל מקומה של הדת בהיסטוריה של העם היהודי) להפריד את הדת מהמדינה. להרחיק את הדת מהפוליטיקה ומהמדיניות. יחיה אדם באמונתו שהיא מה שנקרא "בין האדם למקום" ויעזוב את חיי החברה ואת הדברים "שבין אדם לחברו" לכללי המוסר החברתי על צורותיו השונות.

באשר לפינוי "גוש בזיז" כמו שאתה קורא לו, או "גוש חתיף" בשם אחר, אני לא רוצה לראות את זה כנושא בתחום הדמוקרטיה הישראלית, אלא בתחום מדיניות החוץ של המדינה היחסינו עם הערבים המקומיים, ערביי ישראל, ארצות ערב וכל שאר העולם. אני אינני מאמין באפשרות של "שלום" בינינו לבין העולם הערבי על כל מרכיביו הנזכרים וזאת משום שלדעתי למילה "שלום" אין כל משמעות מעשית. אני רוצה להגיע לאיזו שהיא הסכמה, שתביא לאיזה שהוא הסכם, שיאפשר לכולנו, ישראלים וערבים לחיות חיים של ביטחון, חופש ואפילו "שאננות" אישית, בחלקת אלוהים הקטנה והאומללה הזו.

אספקט נוסף לפינוי גוש "קטיף" "בזיז" "חתיף" שיש לו חשיבות גדולה, שאולי אפשר לייחס לו גם חשיבות שבנגיעה אפשרית בדמוקרטיה, הוא השמירה על מסגרת החוק והציות להחלטות הכנסת והממשלה שהתקבלו (באם התקבלו) בצורה דמוקרטית. מבחינה זו ברצוני להתייחס לתופעה התייחסות שאולי תכעיס אותך: מבחינתי אין הבדל מהותי בין החוליגניות של "נוער הגבעות" לחוליגניות של "האנרכיסטים נגד הגדר" שאגב אני מתנגד לה ושולל את הקמתה וקיומה. (אם תרצה לדעת למה, אני מפנה אותך לכתבות שלי בנושא, המופיעות באתר האישי שלי.                         (http://www.geocities.com/aaron_chaver/ )

באמת שאין כאן מקום להיכנס לדיון על הדמוקרטיה הישראלית או על הדמוקרטיה בכלל. הנושא הוא כל כך גדול ויש לו פנים רבות. מכוון שאין כאן אפשרות (אפילו לא טכנית) לדון בנושא, גם לא על קצה שן אחת של מזלג, כל נסיון לעשות זאת יביא רק לבילבול גדול יותר.

נח, גם אתה וגם אני חיינו את חיי ההתישבות של תנועת העבודה. גם אתה וגם אני חווינו את הפילוג הנורא שעבר הקיבוץ המאוחד. היו קיבוצים בהם הסתיים הפילוג תוך זמן קצר, אך אני, בקיבוצי שלי, נמשך הפילוג כחמש שנים נוראות מחד והרואיות מאידך. אז הייתה תנועת העבודה, לדעתי, השמאל האמיתי. לצערי השמאל של היום אינו אותו השמאל. תנועת העבודה, אינה אותה תנועת העבודה. לא מפלגת העבודה, לא מר"צ יחד, ולא כל שאר מיני תנועות המגדירות את עצמן "שמאל", ומתוך כך מנכסות לעצמן את "השלום". אין זה מפתיע שהמתנחלים אימצו את עצמם להיות חלוצים. אין זה מתמיה שהם רואים את עצמם "מלח הארץ". אתה בדבריך מציין את הגורמים לכך ומאשים, ואני מסכים איתך. אתה כותב: "מסתבר ששנים התבטאו מנהיגינו כלפי המתנחלים בחנפנות ועטרו אותם בכתרים לא להם... יביא להבנתם את מקומם האמיתי שנופח ע"י דובריאומה חנפנים שפחדו מהם והתבטלו בפני דורסנותם וצביעותם." כדי לחסוך מעצמי את הצורך להבהיר את דעתי,אשאיר בידיך את התפקיד לחפש ולמצא את המנהיג שאני רואה בו אב כל חטאת (אני מניח שאתה יודע למי אני מתכוון), שהוא הוא זה שפתח את הפתח למקומן של המפלגות הדתיות ואת העוצמה הבסיסית שהוא נתן בידן. חבל שהוא לא יכול היה להבין כי "הגולם" שהקים, יקום ברבות הימים על זיכרו שלו ועל כל חלקה טובה בארץ.

לא, גם לדעתי לא היה ולא יהיה שום גורם שישווה לחלוצי תנועת העבודה של שנות ה-20 וה-30 . אבל אל נשכח כי בכל השנים בהן חיבקה החברה הישראלית בידה האחת את תנועת העבודה ואת פאר התנועה הקיבוצית, לא שכחה החברה הישראלית, ולו לרגע קט, לסטור בידה השניה על פניה היפים של התנועה הקיבוצית ושל תנועת העבודה החלוצית-סוציליסטית-ציונית. בכוונת תחילה אינני מפרט מי היא "החברה הישראלית" אליה אני מתכוון.

אני מאד מאד רוצה להצטרף אליך ב"תקווה שמעז יצא מתוק" רק ברצוני להזכיר לך ולעצמי כי במשל התנ"כי ממנו שאוב הציטוט "מעז יצא מתוק", הייתה זו גוויית האריה שלבטח הסריחה זמן מה עד שהדבורים הפיקו ממנה דבש. אני מקווה שתקופת הסירחון תהיה קצרה ככל האפשר.

 

חובר