יונים

 

נו אז מה?                                                                      2004. 9. 21 

רשימות

 

מוגש בתודה לעמי בן בסט על כתבתו "מהר יותר. גבוה יותר. חזק יותר" מ 04. 9. 21

עמי, דבריך נוגעים בנימי נפשי.

להלן קטעים מתוך הפרק "אהבת טבע – יונים" בסיפרי "נעורים עד תום". אני מקווה שעל אף אורך הקטעים, יביא הדבר להנאת הקוראים.

 

עמ'  65  " תמיד רציתי שיהיו לי יונים משלי. יונים שאוכל לאחוז בכפות ידי, שאוכל לעקוב אחר התפתחותן מהטלת הביצים ועד לבגרות. שובך יונים, להקת יונים, יונים צחורות , שאוכל לקרא להן, שינחתו מן השמיים, שיעמדו על ראשי וכתפיי, שיאכלו מכף ידי. היה זה נושא למחלוקת ארוכת שנים ביני לבין אבי. אני הייתי חוזר ומבקש ואבי היה דוחה וחוזר ודוחה את בקשותיי. אבי לא אהב יונים. הן היו גורם מפריע, גורם מלכלך, גורם לעבודה רבה ומפרכת. אפשר לומר כי תמיד חיינו ב"צל" היונים מבלי שתהיה לנו שליטה עליהן. בגג הרעפים של ביתנו שכנו תמיד יוני בר (יונת הסלעים) אפורות-שחורות. הייתי יושב בגינה וצופה בהן מרחוק, מקשיב להמיית גרגורן. למדתי להבחין בין גרגור- חיזור היונים הבוגרות, לבין המיית-גרגור הנקבות וגרגורם של הזכרים בעת חיזור ובעת מאבק בין הזכרים לבין עצמם. אוזני היתה קולטת את המייתן החרישית של הנקבות בגישתן אל הגוזלים, או בעת שהיו מתרצות לחיזורם התוקפני של הזכרים. הייתי מתמלא שמחה כאשר הייתי מזהה את ציוצם- צווחתם של הגוזלים, רואה בעיני דמיוני את הסתערותם פעורת המקור לקראת הוריהם תפוחי הזפק. הייתי שומע את טפיפת ציפורני רגליהן על פח מרזב הגג..."

עמ'  68  "עם כל אהבתי לאפרוחים והבנתי את התועלת שבגידול תרנגולות, לא הרפה ממני רצוני לגדל יונים. בכל פעם שהעליתי את הנושא, היה אבי מציב בפני את השאלות:  איפה אגדל אותן? מי יקנה להן אוכל? מי יטפל בהן? ברור היה שהאחריות צריכה להיות שלי וברור היה, שאבי אינו מוכן לשאת בהוצאות האכלתן. התרנגולות היו חשובות יותר ולי לא היו מקורות כלשהם. אולם תמיד פיעמה בי התקווה שגם ההזדמנות הזו תגיע.

הבית היה נקי ומסודר, השולחן ערוך ומוכן. חזרנו מבית הכנסת בערב ליל הסדר. ישבנו אל השולחן לערוך את הסדר. טקס מסורתי על כל פרטיו ודקדוקיו. הגיע זמן נטילת הידיים. רצתי מהר, חזרתי וגנבתי את האפיקומן, ישבתי עליו. אבי חזר מנטילת הידיים כשחיוך על פניו. כללי המשחק היו ידועים: הארוחה מגיעה לסיומה ואבי מגלה בתמיהה מעושה שהאפיקומן איננו. הוא קם לחפשו, כי בלעדיו אין לסיים את הסדר, אך האפיקומן אינו במחבואו. הוא מציץ לכל הפינות המקובלות, אך האפיקומן לא נמצא. מתחיל משא ומתן ואני מבקש יונים. אבי מרצין. מעולם לא הרחקתי לכת עד כדי כך. "לא בא בחשבון" אמר אבי. "אין יונים אין אפיקומן" העזתי פנים. אבי החל לכעוס. הפרתי את כללי המשחק. הוא חוזר לחיפושים אחר האפיקומן, הוא לא ייכנע בקלות. אני יושב על מקומי מפחד לזוז פן יתגלה קצה המפית העוטפת את האפיקומן, או פן יישמע רעש האפיקומן המתפורר תחת משקל גופי. אבי חוזר לשולחן, הכעס ניכר בפניו. אמי מניחה ידה על זרועי, מבט מבקש בעינייה. לא כדאי לקלקל הכל בגלל בקשתי. אבי שוקל בענין, מבטי נעוץ בפניו. הוא מתרכך. הוא מסכים. בשמחה הוצאתי את האפיקומן מתחתיי. אבי נדהם. זה כמעט חילול הקודש. סיום ליל הסדר לא היה חגיגי כבכל שנה.

חסר סבלנות חיכיתי לחול המועד כדי לקבל את היונים. הימים עברו. אבי לא הזכיר את היונים ואני חששתי להעלות את הנושא.

שעה לאחר ארוחת הערב, ישבתי ליד השולחן הגדול שבחדר הקדמי, מנסה להכין את שעורי הבית. אבי ואמי ישבו בפינה שליד הרדיו, משוחחים ביניהם בלחש. "אתה עוד חושב שמגיע לך לקבל יונים?" שאל אבי לפתע. הפניתי מבטי אליהם. "כן" עניתי. "טוב, לך וקח אותן. הן על אדן החלון." קפצתי ממקומי. על אדן החלון, מוסתרות על ידי קופסת התפירה של אמי, היו מונחות שתי יונים. כנפיהן סבוכות זו בזו ורגליהן קשורות בחוט. הן היו קרובות אליי כל הזמן ואני כלל לא שמעתי אותן, כה שקטות היו. האחת, לבנה כשלג והשניה, לבנה עם קצות כנפיים שחורות. יפות ועדינות. קווי המתאר של ראשיהן היו כה מושלמים. המקור קצר, בהיר וורדרד. עיניהן עגולות ושחורות... זמן ללכת לישון. סיימתי בחיפזון את שעוריי והלכתי לישון חולם על יוניי הנפלאות... המשכתי להשליך פנימה זרדים והן המשיכו לאסוף אותם. ידעתי, הן בונות קן. כעבור זמן מה הן הזדווגו. הלבן היה הזכר, והלבנה עם קצות הכנפיים השחורות הייתה הנקבה. המשכתי בהשלכת הזרדים והן המשיכו בבניית הקן. הנקבה נשארה בתא והזכר היה מביא לה זרד אחר זרד.הוא היה לוקח זרד בפיו, עף אל פתח התא ומשאיר את הזרד בתא. הנקבה הייתה מסדרת את הזרדים בצורה הנוחה לה וביום הרביעי לבואם, הוטלה הביצה הראשונה. הייתי מאושר..."

עמ'  70  "... בניתי צוהר קטן לשובך. היונים היו חופשיות. הן היו חגות מעל לביתנו, נוחתות בשדה הסמוך, מלקטות מזון וחוזרות לשובך שבעות ובריאות. למזלי, לא נהגו לנחות על גג ביתנו, דבר אשר היה מעורר את זעמו של אבי. כשהייתי חוזר מבית הספר, הייתי ממלא כיסיי בזרעוני דורה, יוצא אל השדה ושורק. היונים היו באות מכל הכוונים. הלהקה שהייתה בחוץ הייתה מגיחה מאי שם. יונים אשר שהו בשובך היו ממהרות לצאת ולעוף אל השדה. הייתי עומד ומפזר סביבי זרעונים. בכל פעם בכמות קטנה. מרחף הייתי, עומד בענן יונים שסבבו את רגליי, אצות רצות לאכול את הזרעונים, מכות-טופחות בכנף, מנתרות מצד לצד, רבות בינן לבין עצמן. יונתי הראשונה שמרה לי אמונים יותר מכל היונים האחרות. היא הייתה חוששת ממערבולת היונים. הייתי כורע על ברכיי וקורא לה. היא הייתה אצה-רצה, מנווטת את דרכה בתנועות חדות ובנפנוף כנפיים, עומדת לידי ואוכלת מידיי. כל היונים האחרות היו מתקנאות בה. הן היו קופצות עליי, עומדות על גבי, כתפיי, ראשי וברכיי, טופחות ומנפנפות בכנפיהן, חובטות על פניי. אני הייתי כורע כך בשדה, מוצלף ונרמס ברגליי  יוניי, צוחק בהנאה וקורא קריאות גיל..."

עמ'  72  "...יונתי הראשונה בגרה והזקינה מיום ליום. כנראה שהייתה כבר מבוגרת בעת שנקנתה על ידי אבי. בתחילה היו בוקעים מביציה שני גוזלים בריאים ונאים. במשך הזמן, הפכו ביציה לבלתי פוריות, ומכל הטלה היה בוקע רק גוזל אחד. חיוניותה הלכה ופחתה ויונים צעירות ממנה היו מתנכלות לה ומנסות לגרשה מתאה. הזכר היה מגרשן ונלחם את מלחמתם לבדו, בעוד היא נסוגה ומסתתרת בתוך התא. באחד הימים, כשיצאתי לשדה וכיסיי מלאי זרעונים, לא ראיתיה בים היונים שסבב אותי. הלכתי אל השובך ומצאתיה שוכבת בתאה, התא הראשון אשר בניתי עבורה. היא הייתה קרה ונוקשה, רגליה פשוטות לאחור. קברתיה מתחת לעץ הערבה הגדול, במקום שבו נהגתי לשבת ולהתבונן ביונים."

שנים מספר עברו ואני כבר מזמן שלא גרתי בבית אבי, אך בליבי המשכתי לשאת את יוניי והוא היה להן שובך. כשהייתי בצבא, בחופשתי היחידה משרותי בדרום, הבאתי איתי לאשלים זוג אחד מצאצאי היונים שחזרתי לגדל. עברו עוד שנים ובאחת ההזדמנויות בהן ביקרתי בדרום הלכתי לראות ולחפש סימן וזכר ואכן מצאתי שוב את צאצאי היונים האלה מעופפות בשמי הנגב.

עד כאן סופר בספר הנזכר.

עוד שנים רבות עברו ואני שוב בירושלים. מרגע ששוב היה לי בית משלי, חזרתי לגדל יונים. בפעם האחרונה היה זה בשנים שלפני בוא השלום עם מצרים. את אחרוני יוני הפרחתי מעל בנין הכנסת לכבוד בואו של אנואר סאדאת. אני מקווה שצאצאי צאצאיהן עוד ירחפו בשמי ירושלים לכשיבוא השלום לארץ ושיהיה זה שלום של אמת.