דיבורים בעלמא ושאלת תם

 

נו אז מה?                                                                2004. 11. 7 

רשימות

אימגו

 

לדבר אפשר בכל מיני צורות. כדי לדבר לא צריך אפילו פרטנר. מי כמונו היהודים, יודע ש "לדבר" זו פעולה חד צדדית. לא צריך שומע. לא צריך מי שיענה לך (דבר אל העצים ואל האבנים). לכן לדבר זה אחד הדברים הקלים ביותר לביצוע. צריך פשוט לפתוח את הפה ולדבר. מי יגלה לנו מה ההבדל, ואם הוא בכלל ישנו, למשל בין "לדבר" ו"לאמר". אם נתחיל מהתחלה , נאמר שאין הבדל. בהתחלה, כל מה שנברא היה מה שאלוהים אמר שיהיה ואם דווקא נרצה, אז אפשר לומר שהעולם כולו נברא בהבל פיו של אלוהים: "ויאמר אלהים יהי אור...". "ויאמר אלהים יהי רקיע...". "יקוו המים". "תדשא הארץ" וכן הלאה וכן הלאה. ראו למי היה אלהים צריך לאמר? לעצמו!!!. כן, הוא לא היה צריך פרטנר. הוא לא חיכה לתגובה. לבד לבד, עם עצמו, ברא אלהים את הבסיס לכל. אם כן גם אנחנו,  בני האדם שאלוהים יצר בדמותו ובצלמו, נחשוב את עצמנו לאלוהים, ונוכל לעשות את הכל לבדנו ובעצמנו. אנחנו לא צריכים פרטנר, כי אין פרטנר! ואפילו אם יהיו בינינו כאלה שיגידו שיש פרטנר! אז מה? שיגידו! הרי אנחנו יודעים שהם סתם מדברים. אז למה שנקשיב להם? למי זה חשוב מה הם אומרים? חשוב מה אנחנו אומרים ויותר מזה חשוב מה אנחנו עושים. ואם בעשיה מדובר, אז נחזור שוב אל התנ"ך: "ויראו בני האלים את בנות האדם כי טבת ויקחו להם לנשים מכל אשר בחרו" בראשית פרק ו' פסוק 2. ובפסוק 4 "הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי-כן אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגיבורים אשר מעולם אנשי שם". עד כאן זה נראה טוב, כי מה כבר עשו רע?, לא נדע! "וירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבתו רק רע כל היום" למה? מה עשו?. ואולי לא הם עשו אלא "וינחם יהוה כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו".

טוב, אני לא בטוח שאנחנו עוסקים בבני האלוהים. אני גם לא בטוח שאלוהים נמצא כאן ועכשיו ויודע שעשה טעות ושהוא מתחרט עליה. מה שאנחנו כן יודעים זה שהם טוענים שהם עושי דברו של האלוהים ושהם בטוחים שלא הם ובודאי לא האלוהים עושים טעות, ושהם צריכים, או יצטרכו להתחרט (להינחם) על מעשיהם. הם יודעים שהם עושים את הדבר הנכון והם יודעים שאלוהים איתם. מכוון שאנחנו עוסקים בעשיה, אז מה ענין הדיבורים לכאן ולמה אלה דיבורים בעלמא?

מפתיע, אבל כל, או רוב המתנחלים הם אנשי ספר, לא סתם אנשי ספר, אלא אנשי ספר הספרים. אך כמו כולנו, לאורך כל ההיסטוריה ובכל הדורות, הם מסרבים להקשיב לדברי אותו האלוהים שאומר פעם אחר פעם, כי במעשיהם/מעשינו אנחנו מחטיאים את רצונו. הוא שולח נביא אחר נביא וכמעט לכולם הוא מצווה "דבר אל בני ישראל" ולא חשוב כמה פעמים הוא מאיים בחורבן ובעונשים איומים, ולא משנה כמה פעמים הוא מבטיח נחמה וגאולה, זה לא אומר שום דבר, כי כולם יודעים שאלה הם רק דיבורים. נו, אז אם כך המתנחלים מתייחסים לדברי אלוהים, אז מה אנחנו רוצים מהם? אם כך הם מתייחסים לדברי אלוהים אז איך אנחנו רוצים שהם יתייחסו לדברי בני אדם? זה לא משנה להם אם יאיימו עליהם לא היהודים ולא הערבים. זה לא משנה אם מדברים אליהם במילים רכות. זה לא משנה אם פונים אל הרגשות ומזכירים להם את ילדיהם. זה לא משנה להם אם פונים אל המוסר ומזכירים להם את החיילים הנהרגים כדי לשמור עליהם. זה גם לא משנה אם פונים אל השכל ומסבירים להם כי לא יכול להיות להם עתיד כשהם מוקפים במיליון וחצי ערבים. זה לא חשוב להם כמה זה עולה, כי ממילא לא הם המשלמים את המחיר. אני לא יודע מה יהיה הסוף עם המתנחלים ולא עם ההתנתקות. העתיד יגיד לנו, ובינתיים מדברים! זה לא יהיה הוגן אם נאמר שאין עם מי לדבר ואין לנו פרטנר בין המתנחלים. מיד תישאל השאלה: ומה עם הפלשתינים, או כהגדרתי הלא מחייבת, עם הערבים? האם איתם אפשר לקיים דו-שיח או שרק אפשר לדבר אליהם? "דבר אל בני ישראל" = "דבר אל בני ערב"? אנחנו יכולים לדבר אליהם כאוות נפשנו. אבל נשאלת השאלה: האם אנחנו יכולים לדבר איתם, או שיותר נכון לומר להידבר איתם. או לקיים דו-שיח בין שני הצדדים. או רב-שיח עם כל מי שיש לו נגיעה אמיתית בנושא? כן, לומר להם את מה שיש לנו לומר ולהקשיב למה שיש להם לומר. נכון שזה עוד לא מחייב לשום דבר כי אלה יהיו רק דיבורים והמרחק מכאן ועד "נעשה ונשמע" הוא לא יותר קצר מהמרחק הבלתי מוגדר שבין ירושלים ורמאללה. ואולי עכשיו,לאור המצב, יהיה צורך לדבר לכל הכיוונים, לרמאללה ולעזה ואולי אפילו לפריס. זה נראה ממש קשה, אבל כבר אמרנו בהתחלה כי "לדבר זה אחד הדברים הקלים ביותר לביצוע, צריך פשוט לפתוח את הפה ולדבר" ובזה אנחנו ממש ממש טובים.

ומענין לענין, מה עם שאלת התם? אני מתכוון לשאלה הזו בכל הרצינות, אני יודע שיהיו גם כאלה שיכעסו עלי ואולי אפילו יבוזו לי או כל ביטוי רגש אחר. למה ועל מה אנחנו צריכים לדבר עם סוריה? למה על ישראל למצא או לפתוח "נתיב הידברות" עם סוריה? למה??? מה האינטרס של ישראל לעשות זאת? מה זה יתן לנו?! הרי במשך כל השנים שעברו מאז המלחמה לא היה "גבול" שקט יותר מהגבול עם סוריה. הרי במשך כל השנים האלה יש ברמת הגולן ישוב משגשג ופורה של ישראלים. הרי כבר לפני שנים סופחה, מעשית, רמת הגולן לישראל ואין פוצה פה ומצפצף. הרי אין ברמת הגולן תושבים ערבים למעט אותם דרוזים החיים שם שאולי לא אוהבים את ישראל, אבל גם לא אהבו את המשטר הסורי. לאחרונה הודיע בשאר אסאד, נשיא סוריה, כי הוא מתכוון לבנות מחדש את קוניטרה מהריסותיה וזאת כדי להוכיח רצון טוב וכוונה לקיים יחסי שלום עם ישראל. מי צריך את ההוכחה הזו? למה הוא, ואביו לפניו, החזיק את העיר הזו בחורבנה במשך עשרות שנים? אז זה היה כדי להוכיח את אשמתה של ישראל ועכשיו זה כדי להוכיח רצון טוב וכוונה לחיים בשלום. הרי יכול היה לעשות זאת לפני זמן, הרי הוא כבר רמז כמה וכמה פעמים על "נכונותו" ליצור יחסי שלום עם ישראל אם רק תוותר ישראל על כל מה שיש לה ותחזור להיות במצב האסטרטגי שכמעט ויכול היה להביא לחיסולה. אז מה הפריע לו לגשת מיד לשיקום העיר הזו, לא למען ישראל אלא למען בני עמו. למען כל אלה שברחו ממנה והיו לפליטים בתוך ארצם. יקום החכם ויגיד לי ולנו: על איזה שלום הוא רוצה לדבר? ואם השלום עם מצרים הוא שלום, ואם השלום עם ירדן הוא שלום, אז לא צריך דימיון "מפותח" כדי לדעת איזה שלום צפוי לנו עם מדינה כמו סוריה. על מה הוא מוכן לדבר? האם הוא מוכן לדבר על לבנון הכאילו- מדינה? האם הוא מוכן לדבר על החיזבאללה ומעמדה כמדינה בתוך מדינה שהיא לא יותר מאשר שלוחה של סוריה? האם הוא מוכן לדבר על יחסה של סוריה למדינת ירדן שיותר מפעם אחת היתה נתונה לאיום סורי ושיותר מפעם אחת הצבא הסורי נכנס לגבולה ורק איום ישראלי מנע ממנו להשתלט על שטחים בתוכה שהיו יכולים להוות סכנה לישראל. אז נכון שדיבורים הם דבר שקל מאוד לעשות ואני מניח שגם אחרים יודעים את זה. אבל במקרה הסורי אני חושב שאפילו את מעט האנרגיה שתידרש לדבר עם סוריה, ואפילו שדיבורים הם רק דיבורים, חבל לבזבז עליהם זמן.