שואה פרטית שלי

 

נו אז מה?                                                                  2005. 5. 5

רשימות

 

כבר כמה עשרות שנים שאני מדמיין לעצמי, בין אם בחלום ובין אם בהקיץ, שהינה אני הולך בדרך בוצית רווית שלוליות, מנסה להתחמק מהן אך נכשל שוב ושוב כי עיניי בביקתות/בתים הניצבים לאורך הדרך, מאחרי גדרות מטות ליפול. רקב, הכל רקוב, הגדרות, הבתים, לפעמים נראה לי כי גם האנשים הבודדים אותם אני רואה, גם הם נראים לי רקובים, אולי זה מפני שכולם נראים זקנים ואולי משום שאת הזקנים אני מחפש כי הם היודעים. "שם" אומרת לי זקנה חסרת שיניים, "זליצקי! שם!" היא חוזרת ואומרת. "קפוט" היא אומרת, אולי מפני שהיא חושבת שאני מבין גרמנית. "זליצקי, קפוט". אני בטוח כי אם הייתי יודע רוסית או פולנית, היא הייתה מספרת לי יותר. אבל אני נולדתי בארץ ישראל. רק שני שירים ברוסית לימדה אותי אימי: "ניבה מויה ניבה" הייתה שרה לי ורק אותו אני זוכר, רק שיר אחד משניים שלימדה אותי אימי, את השני אני לא מצליח לזכור.

אין לי מושג אם כך נראתה העיר/עיירה שבה נולדה אימא שלי. מה שאני רואה בדימיוני הוא אותן עיירות שאני רואה בסרטים דוקומנטריים שמציגה הטלוויזיה הציבורית ורשת שידורי ה"היסטוריה". הטלוויזיה הציבורית מראה לעיתים מזומנות סרטים של אנשים פרטיים שהיה בכוחם לחזור "לשם". אנשים שהיום נראים טוב, עד שקשה לדמיין איך נראו אז, לפני שנלקחו למחנות, כשהיו במחנות, או איך נראו אחרי ששרדו את המלחמה. ואני, מפני שאין לי עיירה משלי, מצטרף אליהם. גם הם מנסים להתחמק מהשלוליות ונכשלים. "הינה, כאן גרו השוורצמנים" הם אומרים אחד לשני בקולות רועדים. "הינה, כאן היה החיידר של אברמוביץ" אומר האיש בפנים מעוותים ואי אפשר לדעת אם הפנים מעוותים מצחוק הזכרונות או מכאב הזכרונות. "כאן כאן, קצת מעבר לפינה" אומרת אחת בשיער צבוע אדום. "לא!" אומרת לה האחרת: "זה יותר רחוק, בדרך לרפת." לרגע הקבוצה עוצרת ואני עוצר איתה. לא רק אני , גם הם לא יודעים לאן ללכת. גם הם כבר לא זוכרים, ולי אין בכלל מה לזכור.

מהססים אנחנו ממשיכים ללכת. הם על מסך הטלוויזיה ואני על הכורסה. עברנו את הפינה. בסוף הדרך רואים מבנה נמוך. "זו הרפת!" מכריזה האחת כמוצאת שלל רב. כולנו מרחיבים את צעדינו, כאילו שעד שנגיע ייעלם שם משהו. "זה היה כאן" אומר האחד. כולם שוקעים במחשבות. אולי זה היה כאן ואולי לא היה מעולם. בשדה רועות שתי פרות רחבות-גרם. "אתה בטוח שזה היה כאן?" שואלת זו עם השיער האדום. "אני כמעט בטוח" הוא עונה לה. "בטוח או לא בטוח?" היא דוחקת בו. אם הייתי יודע, הייתי עוזר להם. אבל אני לא מפה, ואף פעם לא הייתי מפה. "זה בכלל לא פה" אומר אחד שעד עכשיו השתרך מאחור ושתק כל הזמן. כולם תולים בו מבטים שיש בהם שאלה ותחינה. "אני לא זוכר מפה, אבל אם נלך בקיצור שדרך השדה, אז אני אמצא".

הוא ממהר לעזוב את החבורה שנשארה עומדת אובדת עצות בין השלוליות שעל הדרך הבוצית. הוא רץ בין הבתים/ביקתות. מרחוק הוא נראה קטן, ילד שרץ בשדות, רץ כמו שהיה רץ אז כשהיה ילד שרץ מביתו שלו לבקר את חבריו בבית שלהם. הוא חוזר אל החבורה בראש מושפל וכתפיים שמוטות. "לא נשאר הרבה" הוא אןמר ומוביל אותם בעשב הגבוה אל מעבר לסבך של שיחים גדולים. עוד אפשר לראות שרידי שריפה. "נשרף" אומר האחד. "לקחו הכל המנוולים האלה". השתיים עומדות חבוקות ובוכות. ראש אדום אל ראש שהאפיר. האחד שמצא והביא אותנו לכאן עומד מאחור נזוף כאליו הוא האשם בכל. האחר עומד בעיניים עצומות ממלמל תפילה. אולי קדיש הוא אומר לעצמו. הדמעות זולגות מעיניי, מצטרפות לדמעות של שתי הנשים הבוכות על מה שהיה ביתן. אני רק מצטרף אליהן, לי מעולם לא היה בית בחלק הזה של העולם. כולם פונים לחזור בדרך הבוצית, מנסים לחמוק מהשלוליות. אני קם מהכורסה והולך להכין לי כוס קפה.

עשרות שנים הייתי מבקש מאחותי, כשעוד היתה בחיים, שניגש ל"יד ושם" ונחפש. אולי נמצא מישהו. "כן" היא היתה עונה לי: חייבים, לפני שלא יהיה מה לזכור ולא יהיה מי שיזכור. צריך רק למצוא זמן". אף פעם לא מצאנו זמן.

"אני נוסע!" אמרתי עשרות פעמים. "בשביל מה?" היתה שואלת אותי המלאך השומר אותי. "נניח שתמצא את הבית. אז מה?". באמת אז מה. אז אף פעם לא נסעתי. מה הייתי מוצא שם? האם לא יותר טוב להמשיך ולזכור את הבית הגדול שעליו סיפרה לי אימי. בית גדול עם תנור גדול שביום שישי היו מניחים עליו את הטשולנט מכוסה בשמיכה ולא נוגעים בו עד ארוחת הצהריים של יום השבת. הבית הגדול עם המרתף שבו היו מאכסנים לקראת החורף שקים של תפוחי אדמה שכדי להגיע אליהם היה צריך לחפור בשלג שנערם וחסם את הדלת. ומה אם אף פעם לא היה זה בית גדול, אלא שהיה גדול רק בעיני געגועיה של אימי שקמה ונסעה לפלשתינה. אימי שעזבה את הבית נושאת איתה רק את זכרונותיה ואת פמוטי הכסף שנתנה לה אימה כקמע לדרך, שעליהם חרט צורף אומן באותיות שאין יפות מהן "פרומע זליצקה" ואני, כשהייתי קטן הייתי מעביר את אצבעותי הקטנות על חמוקי הפמוטים ומרגיש מבלי לדעת את מגע אצבעותיה של סבתי שרק את שמה ידעתי ככתוב על הפמוטים, וחשתי מבלי לדעת כי זה הדבר היחיד בעולם בו נגענו שנינו, אני וסבתי. ידעתי את שמה וידעתי את שמותיהם של דודותי ודודי וידעתי את שמו של סבי, שהוא גם שמי שלי, ששפר עליו גורלו והוא נפטר לפני שנולדתי ולא ראה את המלחמה.

לפני כמה חודשים נפתח באינטרנט אתר המכיל כשלושה מליון שמות. חיפשתי אותם. הרי את השמות אני יודע. הם לא היו שם, אף לא אחד. אמרו לי כי אם היה מי שידווח, שמם היה מופיע. אז למה אף אחד לא דיווח? האם לא נשאר אף אחד שיכול היה לדווח? ואני, מה אני יכול, הרי לבד משמות אין לי שום דבר, ואחרי מותי, גם שמות לא יהיו.

בזמן שנותר אני ממשיך לבנות לי את השואה הפרטית שלי. אני ממשיך לשוטט בדרכי עפר בוציות רוויות שלוליות. אני ממשיך לבחון את הפנים המופיעים בסרטים הדוקומנטריים. אני יודע, אם אראה שם את תמונת פניה של סבתי, אני אדע כי זו היא.