תועבה

 

נו אז מה?                                                              2005. 3. 8

רשימות

אימגו

 

תועבה, מילה קשה! מילה שצריכים לחשוב עליה הרבה לפני שמשתמשים בה. מילה שצריך להבין את מהותה ולהיזהר, להיזהר מאוד מתי ואיך ועל מה או כנגד מה אומרים אותה.

"התועבה מפי הלוחם האגדי מאיר הר-ציון רק מראה איזה דרך ארוכה עשה חברו לנשק"     ("החבר לשעבר" מעריב, חדשות   05. 3. 3 ).

רק הניסוח הזה כשלעצמו מראה מה היא רמת כתיבתה של יעל פז מלמד. מה היא התועבה? האם היא הדברים שהוא אומר היום בראיון עם קלמן ליבסקינד במעריב, סוף שבוע מ-05. 2. 25 . או אולי המעשים שעשה בראשית שנות החמישים בעת שהיה לוחם ביחידה 101 ואחר כך בצנחנים?

אז מי הוא מאיר הר-ציון?

" אהבת מולדת – הטיול לשבאביק.

אחת האגדות ישבה בצל המתבן. באלה שבידו, בעלת גולת העץ הצהובה, שרבט קווים קווים באבק גללי הצאן שבין רגליו. זרועותיו שעונות על ברכיו האסופות, ראשו שמוט, שקוע בהרהורים בין כתפיו הרחבות. מחכים היינו לעדרים שיחזרו מהמרעה לחליבת הצהרים. הוא לעדרו ואני לעדרי. אי אפשר לומר כי היה ידידותי למדי. לא, הוא היה עצור, לפחות בתחילה, גם לא היתה סיבה לכך שיהיה ידידותי, הרי אנו יריבים פוליטיים. אני ידעתי את שמו ושמעתי על מעלליו: מי לא שמע עליהם? ואני, מי אני בכלל? מבוגר ממני במספר שנים, כשמאחוריו עלילות גבורה עוצרות נשימה, סיפורי מסעותיו סופרו סביב מדורות ועל ספלי קפה, חושיו היו נושא להערצה בקרב כל חובב שביל וסלע, כל מי שחשב עצמו לסייר, או חלם, כי ביום מן הימים יהיה סייר, אימץ לעצמו סיפורי מסעות, דפוסי התנהגות וסגנון. ככלל, חיקוי גיבורים היה נפוץ ואפיין קבוצות גיל ומסגרות חברתיות מסוימות. רבים מנושאי החיקוי חיו בסביבתי הקרובה. האוירה היתה מתאימה, הגיל היה מתאים ותכונות האופי היו מתאימות. הרי אני סייר, כך האמנתי וכך גם נחשבתי בקרב חבריי. בתנאים אלה נוצרת מערכת של מחויבויות אותן יש לטפח ולהיענות לציפיות הנובעות מהן. ברור, חיפשתי את קרבתו, הרי הוא קרוב ממילא. בכל יום בשעות הצהרים היה יושב באותו מקום בצל המתבן המשותף. ואני, באקראי, כיוונתי את דרכי אל המתבן כשהיה יושב שם.

בוז פוליטי מופגן היווה את הקשר הראשוני והמיידי בינינו. להם, לצד השני , היה העדר הטוב ביותר בארץ. ואנחנו, מה אנחנו מבינים? גדולי הרועים היו מוריו ואנחנו דרדקים זבי חוטם, עוד נפול ניפול. התנצחויות על טיב העדר, טיב החציר, הספק החליבה, ככל שהיו קטנוניות היו חלק מהווי חיינו המשותפים-מפולגים. היה זה גשר של בוז, גשר של שנאה, אך היה זה הגשר הכמעט יחיד. לא עברו ימים רבים, עד שהבנו כי איננו אויבים. מעבר לפוליטיקה, היינו צעירים בעלי עניין משותף. כשעלו סיפורי המסעות, נפתחו הסכרים. זיכרונותיו היו חשובים לו כפי שהיוו עניין בשבילי. נופי הארץ נפרשו על ידו, מרתקים ומושכים. חייתי בדמיוני את מסעותיו, פעולות התגמול שמעבר לגבול גירו את חושי והציתו בי את יצר ההרפתקאות ומעל לכל, סודו הידוע, עליו סירב לדבר. המסע אל "סלע אדום". אבן שואבת. לא, לא הייתי היחיד בארץ אשר נשרף באודם הארמונות הבלתי ידועים. מזמן לזמן, היתה הארץ נרגשת לשמע מוות נוסף. מעת לעת, היו עוד טובים ומופלאים עולים לעולה על מזבח הסלע הבלתי מושג. רבים נשאו בלבם חלום נורא ובלתי מובן זה. ידעתי כי לא אוכל להגיע שמה, אך תשוקת ההליכה בנופי הארץ הלכה והתפתחה בקרבי." (קטע מתוך סיפרי "נעורים עד תום" הוצאת חלונות 2001 . עמ' 181 – 180)

מאיר הר-ציון. איש עין חרוד לשעבר שגדל גם הוא על סיפורי אגדות שהיו חלק מההיסטוריה של ההתישבות בעמק יזרעאל. (אני מקווה שעוד יבוא יום בו יקום מי שיספר את סיפורו של עין חרוד.) עם הפילוג התפצלה משפחתו והוא נפרד מאחותו האהובה שושנה שעברה לחיות בקיבוץ בית אלפא. מאיר נשאר בעין חרוד איחוד (החלק המפא"י).

אין אני בא לספר את מעלליו של מאיר הר-ציון. גם אינני בא להגן עליו. ראשית משום שאין הוא זקוק להגנתי, ושנית, כי גם אני לא הייתי שלם עם מעשיו אז, ואינני שלם גם עם כל דבריו היום.

אף כי קטונתי. אני בא היום להגן על כל אלה שדרך חייהם הושפעה ממיתוס מאיר הר-ציון ושנתנו את נפשם במלחמות שהיו גם, אולי בלי ידיעתה ובוודאי שמעבר להבנתה, למענה של יעל פז מלמד. ואני בא להגן על הצעירים והצעירות מפני דבריה, שאני נמנע מלתת להם הגדרות, כי אינני רוצה לרדת לרמתם.

מה אומרת יעל פז מלמד בכתבתה "החבר לשעבר" במעריב מ-05. 3. 3?  "מאיר הר-ציון. מיתוס. זאב בודד. איש עקרונות. הצבר האולטימטיבי ובעיקר לוחם אגדי... זה מה שסיפרו לנו כשהינו ילדים. על זה גדלנו... זה האיש שבעקבות מורשתו תלכו. ומורשתו... התמצתה ביחידה האגדית 101.

... מי חשב אז שמדובר על יחידה שכל תפקידה היה לנקום בערבים. נקמה קשה וכואבת, שהצלחתה נמדדת רק במספר האבדות בנפש של הצד השני."

אין זו הפעם הראשונה שיעל פז מלמד כותבת דברי הבל. רק אדם בור, שאינו יודע דבר ואינו מבין דבר יכול לומר דברים שכאלה, או רק מי שיש לו אג'נדה פוליטית, שלדעתי אין לה מקום במדינת ישראל. רק מי שלא זוכר את ההתקפות הרצחניות של ה"פדאינים" או ה"פדאיון". התקפות שאז, כמו היום, מכוונות היו רק נגד אזרחים חפים מפשע. ילדים ונשים, גברים וזקנים, בבתיהם או בתחבורה הציבורית, כפי שהיה נהוג בידי הערבים מאז ומקדם. רק אדם שאינו יודע , או שהוא מתעלם במכוון, לא זוכר מה היה מורל האנשים בתקופה ההיא. אנשים שלא היו צברים אולטימטיבים ולא לוחמים אגדיים, אלא עולים חדשים שיושבו במקומות ישוב מרוחקים שהיו "אהובים" במיוחד לפיגועים על ידי הפדאיון. לא רק העולים החדשים, כולם, כל תושבי מדינת ישראל היו זקוקים לנקמה. כן, מה פסול בנקמה? אני חושב כי גם יעל זו, אם היתה בימי ילדותה חלק מהשמאל שהיה פעם, לא הפסאודו- שמאל של היום, ידעה לשיר באמונה שלמה: "עוד ניקומה שבעתיים כי קדוש הוא הנקם". אם במקרה היא באה מבית עם מסורת יהודית, מסורתית או דתית, הרי שידעה לומר: "אל נקמות אדוני, אל נקמות הופיע..." או אולי : "אל נקם ושילם". ואם הואילה ברוב טובה להגיע אל בתי הקברות הפזורים בכל הארץ והיתה מסתכלת במצבות הקטנות והאחידות של כל הלוחמים שנהרגו, כדי להגן על המדינה וגם על היעל הזו, אז היתה רואה את ראשי התבות "הי"ד", שאם היא לא יודעת מה פרושם, אז אנסה להאיר את עיניה הסומות, ראשי התבות האלה אומרים "האל יקום דמו".

כן! הימים של "את גבי נתתי למכים ואת לחיי למורטים" עברו, לא לשם כך קמה מדינת ישראל.

גם אם היה פעם יהודי שאמר שיש להגיש את הלחי השניה, הרי שגם תלמידיו לא הולכים בדרך הזו.

יעל פז מלמד לא פגשה ולא ראיינה את מאיר הר-ציון. אז כדרך הרבה עצלני חשיבה, היא נסמכת על כתבתו של קלמן ליבסקינד, שכן הצליח לראיין אותו. מה כותב קלמן ליבסקינד מפיו של מאיר הר-ציון?

"אתה רואה את זה". הוא [מאיר הר-ציון] מצביע על תמונת בחור צעיר שלפי לבושו וגון שערו הבלונדיני נראה במבט ראשון כמו חבר לכתה בעין חרוד. [איך נראה חבר לכתה בעין חרוד?] "זה בחור סורי שחטפנו מרמת הגולן והבאנו כדי להחליף איתו שבויים. גבר אמיתי, לא ויתר בקלות". לא רחוק מהסורי, תמונה של הר ציון חבוש כומתה שחורה, מגוחכת למדי, "זה סרן ירדני שחיסלנו", הוא נזכר בנוסטלגיה. "לקחנו לו את הכומתה והצטלמנו איתה".

ראו והשוו איך כותבת יעל פז מלמד על הקטע הזה: "ולא הכל אקטואליה. יש גם הרבה נוסטלגיה. למשל, איזה כיף היה לחסל סרן ירדני. כל כך כיף, עד שלקחו את הכומתה שלו והצטלמו איתה. ויש תמונה שהר-ציון שומר, של סורי שנחטף לצורך מיקוח על החזרת שבויים. שיהיה למזכרת, למה לא?".

מאיזה מוח מעוות היא מצצה את הדברים האלה? באיזה אצבע עקומה הם נכתבו: "איזה כיף היה לחסל סרן ירדני. כל כך כיף".

נו טוב, היא רק עיתונאית שירדה לרמת הרחוב. עד כדי כך היא מנותקת מהמציאות שהיתה בארץ, ולכן אין לה שמץ של מושג על מה שהיא כותבת: "מאיר הר-ציון. מיתוס. זאב בודד. איש עקרונות. הצבר האולטימטיבי. ובעיקר לוחם אגדי...

... מאיר הר ציון הוא אכן הצבר האולטימטיבי של שנות החמישים והשישים. מאמין אך ורק בכוח ואם זה לא עוזר אז בעוד כוח... הצד השני איננו נלקח בחשבון במערכת השיקולים האנושית שלו. מה איכפת לו מה עובר עליהם. את מי מעניינות זכויותיהם הבסיסיות של הערבים. מי הם בכלל, הם אויב שצריך לנקום בו שוב ושוב... עבורו [עבור הצבר] יש רק דרך אחת: נקמה יהודית בריאה.".

נו באמת! הצבר האולטימטיבי של שנות החמישים והשישים האמין אך ורק בכוח? כנראה שבאותה התקופה היא עוד לא היתה בחיים ומאז היא חיה על הירח. הצבר האולטימטיבי לא עשה שום דבר בשנות החמישים והשישים? הוא לא יצר שום דבר? הוא לא בנה שום דבר? הוא רק עמד לפני הראי והרקיד את שריריו מתחת לעורו הגמיש והשזוף, ואחר כך הלך להרוג כמה ערבים, לאכול כמה ילדים ערבים לארוחת הבוקר, ולקנח את ארוחת הערב בכמה חלקים עסיסיים מגופותיהן של כמה נשים ערביות צעירות.

 

לו היה ביעל פז מלמד שמץ מהנדרש מבן אדם, וביחוד ממי שמתיימר להיות עיתונאי, לא היה קשה לבדוק ולדעת שמאיר הר-ציון, עבד עוד בהיותו בעין חרוד עם ערבים, עבד כשווה בין שווים. אולי היה קצת יותר קשה לדעת, אבל זה חלק מעבודתו של עיתונאי שיודע מה היא עבודתו, שלאחר שנפצע והקים את חוות שושנה [על שם אחותו שנרצחה בידי בדואים במדבר יהודה] היה לו שותף ערבי. איש ערבי, אדם יקר וחכם. " חוסן היה ידידנו. הוא היה מהכפר הקרוב שמעבר לגיבעה. אדם חביב ופיקח, אשר קשר את גורלו בגורל העם היהודי באמצעות קשרים ארוכי ימים עם רועי העמק המפורסמים. הסיפורים על מעשי גבורתו מחד, ועל עושרו האגדי מאידך, הדהימו את כל שומעיהם. אולם, זאת ודברים אחרים, נודעו לי רק לאחר ימים רבים שבהם למדתי להעריכו, להוקירו ולקשור עימו קישרי רעות..." (נעורים עד תום, עמ 151 )

"...חציתי את כביש "מולדת" ודרך העפר הישרה רצה לפני. צעדתי שעה ארוכה. שדה ה"פנטזיות" נפרש לרגליי ומעליו הצטופפו בתי הכפר. לא ידעתי אם הוא בביתו או לא. רק כשראיתי את הטנדר, החל ליבי הולם בחזקה. עדת ילדים חשופי שת וזבי חוטם נסו מפני אל תוך הבית. אוהל קבלת הפנים, העשוי שיער עיזים, עמד ריק. הוא יצא לקראתי, צולע על ירכו, ידיו פרושות לצדדים יצרו יריעת עבאיה רחבה רחבה. עמדנו חבוקים כזוג אוהבים לאחר פרידה ארוכה. הדמעות שירדו בגרוני, נשאו את ריח זיעתו המהול בריח עשן מדורות. אחר כך אסף אותי תחת כנף יד אחת..." (נעורים עד תום עמ' 296 ).

זה היה האיש. זה היה שותפו של מאיר הר-ציון. הם לא שנאו האחד את השני. הם היו יותר משותפים. הם היו כמעט אחים!.

אינני רוצה לומר מה ערכה של יעל פז מלמד בעיני. לא כאדם ולא כעיתונאית. אבל שחצנות עושה אותה כמעט ל"אדם עליון": "טוב, לא כל לוחם חייב להיות בעל יכולת ניתוח היסטורית" היא קובעת. זה נכון, לא כל לוחם ולא כל אדם אחר חייב להיות בעל יכולת ניתוח היסטורית. אבל כנראה שגם לא כל עיתונאי, הכותב על דברים שהיו בעבר הקרוב, לא ממש היסטוריה, לא חייב להיות בעל יכולת ניתוח היסטורית, ויעל פז מלמד מלמדת אותנו שהיא עצמה רחוקה מאוד מאוד מלהיות בעלת יכולת ניתוח היסטורית, או יכולת ניתוח כל שהיא של נושא כל שהוא. הבעיה היא שהיא לא סתם "עיתונאית", אלא היא "עיתונאית" שכן מנסה להתוות דרך וכן באופן פעיל. יעל פז מלמד לא מעמידה בעיה. היא עצמה היא הבעיה, ואולי גם אסון פוטנציאלי. היא ממש חוששת מכך שמאיר הר-ציון, על אף שאינו עוסק כבר שנים רבות [למען האמת אף פעם לא עסק] בפעילות ציבורית "הוא מתווה דרך, או לפחות התווה אותה במשך שנים רבות... רוחו שרתה על הצבא, ואולי עדין שורה..." אשרנו, ומזלה של מדינת ישראל הם שכך הוא המצב. דרכו, המיתוס, ורוחו, שם שהביאו רבים רבים, בעבר וגם כיום, להיות לוחמים המאמינים בעתידה של מדינת ישראל ומוכנים להלחם על כך ואפילו למסור את נפשם על כך. גם למען עתידה של יעל פז מלמד. ורק בזכותם היא ועוד אנשים שכמוה, יכולים להמשיך ולהתרוצץ על פני האדמה, לדבר ולהפיץ את דעתם.

וראו ראו איזה "אצילות". אצילות צבועה ומתחסדת: "אין זה אומר שלא צריך לתת לו להשמיע את דבריו..." [אתם זוכרים? אותם הדברים שהיא הגדירה בראשית דבריה כ"תועבה"] גם אני לא מסכים עם מרבית דבריו של מאיר הר-ציון. אבל אני חייב לומר כי במקום שהוא מחרחר את דבריו, מחרחר כי כדור קרע את צווארו וכמעט שגרם למותו, במקום שכזה צריכה יעל פז מלמד לעמוד בדחילו ורחימו ולשתוק!

ואתם הקוראים, אם תרצו לדעת את כור מחצבתו של מאיר הר-ציון. ובהשאלה, אני מעיז לומר כי אם יש את נפשכם לדעת את המעיין ממנו שאבו כל הלוחמים, המתים והחיים, עוז כזה, תעצומות נפש, לחיות ולמות למען העם היהודי במדינת ישראל,אל בתי הקברות הפזורים בכל הארץ לכו.

ואת, יעל פז מלמד, אל בית הקברות שבעין חרוד לכי. עימדי לפני המצבות האילמות הזועקות עד לב השמים. ואם יש בך קמצוץ של מצפון, ואם יש בך היבהוב של תבונה, עימדי וראי את כולם. החל מחיים שטורמן שנרצח על ידי ערבים בשנת 1921, לפני היות העם הפלשתיני, לפני המאורעות שבהן יש מי שרואה את התעצמות המאבק בין הערבים והיהודים בארץ ישראל. ולפני היות מדינת ישראל, ולפני מלחמת העצמאות ודרך כל השנים החקוקות על המצבות מאז ועד היום. מצבות ועוד מצבות ועוד מצבות, המכסות על קבריהם של בני הבית הקטן הזה ששמו עין חרוד. ומתוך שתראי את המצבות הניצבות שם, תראי את פסל האריה השואג בתל חי. ותזכרי את גבעות שייך אברק ובני משפחת זייד. ואת מעבר המיטלה. ואת גיבעת התחמושת. ואם תביני את מה שאת רואה, חיזרי אל ביתך ונעלי אחריך את הדלת. אירזי את המחשב שלך, או עדיף שתנתצי אותו לרסיסים. זירקי את כל כלי הכתיבה שלך לפח האשפה. אחר כך התיצבי לפני הראי ואימרי בקול רם לעיניך הניבטות אליך מהראי:

תועבה! תועבה! תועבה!