סליחה, מישהו יודע מה השעה?

 

נו אז מה?                                                                2005. 1. 14  

רשימות

אימגו

 

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים" קהלת ג' 1

 

הזמן הוא אחד הדברים העקשניים ביותר שקיימים. לא חשוב מה יעשה בעולם, הוא, הזמן, יעבור. יהיה האדם "גדול" (קטן) ככל שיהיה, את הזמן הוא לא יוכל לעצור. אבל כחיה אינטליגנטית, שידע לפחות להסתכל וללמוד את מה שקרה בזמן שעבר ויחשוב מה הוא יכול לעשות בעתיד עם מה שראה ולמד (אם אכן ראה ולמד).

אז מה היה לנו בזמן האחרון?

 

המון, המון דברים קרו בזמן האחרון. אני לא רוצה לנדוד אל העבר הרחוק, מה שקרה בעבר הקרוב ובזמן האחרון, בהחלט מספיק משמעותי, שאם נסתכל, נראה ונלמד אותו, נוכל לנסות ולעשות דברים בעתיד בלי לחזור על שגיאות העבר.

הדבר המשמעותי ביותר הוא מותו של יאסר ערפאת. יש מי שיאמר "בשעה טובה". יש מי שיאמר שזה "סוף תקופה". יש מי שיבכה ויאמר שזה "סוף העולם". אולי שלושת הדברים האלה גם יחד יכולים להגדיר את מה שהיה. האם יאסר ערפאת היה רלוונטי ? יתכן שכן ויתכן שלא. האם היה מנהיג? כן, למי שרוצה לראות בו מנהיג ולא, לאחרים. האם היה מיתוס? כן, למי שראה בו מיתוס. האם היה פרטנר למשא ומתן? כן, למי שרצה לראות בו פרטנר. האם היה אדם צנוע וישר? כן, למי שרצה לראות אותו ככזה. ולאף אחד לאחר הגילויים שבאו לאחר מותו. עוד אפשר להציב שאלות נוספות, אבל: כנגד כל אחד מהדברים והשאלות שהצבנו כאן, אפשר להעמיד עמדה שונה או הפוכה, חלקית או מלאה. הדעות הן חלוקות ומנוגדות אבל דבר אחד ברור: במשך כל השנים שבהן היה מה שהיה, לא הצליח להשיג את המטרה שלשמה היה קיים (לדבריו).

 

יאסר ערפאת לא הצליח להביא להקמת מדינה עצמאית לאותו חלק מהעם הערבי המגדיר את עצמו כעם הפלשתיני.

 

לא עזרה החתרנות הישנה כנגד מצריים. לא עזרה ההתמודדות עם בית המלוכה האשמי בירדן. לא עזרה תקופת ההתארגנות בתוניס. וביחוד לא המאבק המזוין כנגד ישראל שהתנהל לאורך כל השנים בהן היה ראש הפת"ח ויושב ראש אש"ף. אם נבחן את היותו לאור "מבחן התוצאה", אפשר יהיה לומר כי כל מסכת חייו היתה כלא קיימת, וכמאמר הפתגם הערבי: "איל אי פאת, מאת!".

מדינה פלשתינית עצמאית לא קמה. לא על כל שטחה של ארץ ישראל, קרי פלשתין, ולא על חלק מהשטח הזה, לא גדול ולא קטן. ישנם קולות לא מעטים שאמרו ויאמרו כי קיומו של יאסר ערפאת, לא רק שלא עזר לעם הפלשתיני אלא אפילו הפריע. תהיה זו ספקולציה, כי אף אחד לא יכול להבטיח כי אם יאסר ערפאת לא היה קיים, היה העם הפלשתיני מגיע למימוש עצמו בצורה כל שהיא, שהיום עוד אי אפשר להגדיר אותה.

היום, לאחר הסתלקותו , יש סיכוי מחודש להשגת המטרה שהוא נכשל בהשגתה. הקמת מדינה עצמאית לעם הפלשתיני.

 

מחמוד עבאס גולגל פנימה וגולגל החוצה. הוא ניסה לקבוע מדיניות עצמאית, אך לא ידע להעריך נכונה את מעמדו של "הראיס". ויאסר ערפאת, שהסכים לקבל אותו כ"ראש ממשלה", מיהר לסלק אותו עוד לפני שהוא, אז אבו מאזן, הצליח לשכנע אפילו את עצמו שהוא ראש ממשלה. מרגע שיאסר עראפת הסתלק החלו גלגלי ההיסטוריה להתגלגל בכל התחומים ובמהירות שאף אחד לא חזה אותה. מעמדו כראש הפת"ח אושר מיידית וללא עירעור. לא עברו ימים רבים ובבחירות, הראשונות לאחר מותו של יאסר ערפאת, שנערכו בצורה דמוקרטית, שוב נבחר ברוב קולות לנשיא הרשות הפלשתינית. לא חשוב אם בבחירות השתתפו, או לא השתתפו רוב בעלי זכות הבחירה. לא חשוב אם היו גם כמה אי-סדרים בבחירות. מה שכן חשוב הוא שכאמור, זו הפעם הראשונה שמתקיימות בחירות חופשיות כנהוג בעולם. מה שחשוב הוא שהבחירות נוהלו תחת פיקוח בינלאומי, ובכך קיבלו גם את הכרת העולם בחוקיותם. מה שחשוב הוא שישראל מקבלת ומברכת את הבחירות האלה ובכך מכירה בכך שיש עם מי לדבר. שיש פרטנר ושהפרטנר הזה נבחר בבחירות דמוקרטיות ובכך מיצג את רצונם של רוב תושבי השטחים. מה שחשוב הוא שמחמוד עבאס נבחר על אף שהצהיר שהוא מתנגד להמשך המאבק המזוין כנגד ישראל. ובכך שלל את האג'נדה רבת השנים שהיתה האג'נדה של יאסר ערפאת.

בחודש יולי אמורות להתקיים בחירות לפרלמנט הפלשתיני. אני מניח כי גם בבחירות אלה תאושר ותחוזק מנהיגותו. אם יעמוד בדיבורו יתכן כי בשלב זה, כשהוא מגובה ברצונו של העם הפלשתיני, יהיה לו הכח להכריז על הקמתה של המדינה הפלשתינית, אפילו אם תהיה זו הכרזה חד-צדדית. תהיה זו מדינה שבה קיימים כמעט כל המרכיבים המאפיינים מדינה ריבונית. דבר אחד חיוני יהיה חסר לה: גבולות מדיניים מוגדרים ומוכרים על ידי הקהילה הבינלאומית. כאן ייכנסו לתמונה כל הגורמים שיש להם, ושרוצים שיהיה להם מה לומר בעיניין. אבל על כך בהמשך. רק אומר כי בשלב הזה יהיה המזרח התיכון שונה מכל מה שהעולם הכיר עד היום.

 

האם זו שעת מפנה?

אפשר למהר ולומר: "בוודאי !". יהיו גם כאלה שיאמרו: "נחכה ונראה". הפסימיסטים יגידו :"מה שהיה הוא שיהיה". אני לוקח על עצמי את האחריות לומר כי כולם צודקים. זו גם שעת מפנה, אולי מפנה מיידי ואולי מפנה שיקיים ויבנה את עצמו לאורך זמן... אז נחכה ונראה, שזו גישה אופטימית/פסימית או פסימית/אופטימית. יחד עם זאת אני מוכן להתנבא ולומר כי שעת המיפנה הזו, כמו כל זמן, היא דבר שיעבור ובעתיד אנחנו עלולים/עשויים למצא את עצמנו באותה מציאות בסיסית של חוסר אפשרות לפתור את הבעיות הקריטיות של האזור, ושל הסיכסוך הישראלי-פלשתינית.

אבו מאזן, וזו הפעם האחרונה שאני קורא לו כך, הוא מחמוד עבאס, צריך יהיה, לדעתי, להרחיק את עצמו, מהר ככל שיוכל לעשות זאת בצורה עדינה וחכמה, מהתקופה שהסתיימה עם מותו של יאסר ערפאת, הוא אבו עמאר. מזה זמן רב שמחמוד עבאס משתדל ומצליח להציג את עצמו כמנהיג מדיני. זו גישה שונה לחלוטין מגישתו של יאסר ערפאת שהשתדל והצליח להיות מנהיג עממי ולשמור על המיתוס של לוחם שחרור, "מיתוס" יותר מאשר על דמותו האמיתית. רבים היו אלה שראו בו מיתוס יותר מאשר מנהיג מדיני או צבאי, אולם, מיתוס "לוחם השחרור" היה חיוני בתקופה מסויימת וכשלונו העיקרי של יאסר ערפאת היה, לדעתי, שלא ידע לקדם ולהציג את עצמו בזמן הנכון כ"מנהיג מדיני", ובכך עשה את עצמו ל"לא רלוונטי" לא רק בעיני ישראל וחלק מאומות העולם. אלא גם בעיני חלקים נרחבים של בני העם הפלשתיני, וגרם בכך להמשך אמונתם של חלקים אחרים כי רק מאבק מזוין יביא לפתרון הבעיה שהיא במהותה בעיה מדינית יותר מאשר צבאית (גם בקרב הציבור הישראלי קיימת התופעה הזו).

את מחמוד עבאס לא נראה לובש מדים. את מחמוד עבאס לא נראה חוגר אקדח. בשלב ראשוני זה, כדי שלא להכריז על ניתוק מהיר ומוחלט מידי מ"המסורת" ומ"הראיס", הוא ממשיך להניח על צווארו כאפיה. לא כל כך כסמל, לא כל כך במופגן, אחרי הכל הוא נכנס לנעליו של יאסר ערפאת. אחרי הכל חלק נכבד מחברי הפת"ח הם עוד מה שנקרא "חמושים". לא בדיוק חיילים, לא בדיוק לוחמים, אלא אזרחים. קצת לוחמים-טרוריסטים (תלוי מי המגדיר), אבל אולי הם אלה שיהיו הגרעין או המרכז של הצבא של מדינת פלשתין לכשתקום. לכן מחמוד עבאס מכריז כי אין בכוונתו לפרק מנשקן את כל היחידות הלוחמות. נראה לי כי הוא חכם מספיק כדי לעשות בעתיד את מה שעשתה מדינת ישראל בראשית דרכה, פרוק האצ"ל, הלח"י והפלמ"ח. כלומר צרוף כל היחידות, תוך שמירה זמנית על המסגרות הקיימות, עד להטמעותן להיות צבא אחד ועוד כמה יחידות ביטחון בודדות נוספות.

 

האם זו שעת מבחן?

 

כדי להתייחס לזמן מסוים כ"שעת מבחן" יש להגדיר מה הן המטרות שאותן אנו רוצים להשיג ולבחון באם מחד המדיניות, ומאידך ביצועה של המדיניות הזו מכוונות להשגת המטרות האלה. מה היא המציאות הקיימת היום ומה היא המציאות אותה אנו מקווים למצא בעתיד.

כאמור, מחמוד עבאס משדר ומנסה לקיים מנהיגות מדינית. אך לאור המציאות הקיימת, שעודנה מציאות "מלחמתית חצי צבאית", כאשר הנושאים החברתיים והמדיניים עוד לא ניצבים בראש סדר העדיפויות, לא של העם הפלשתיני ולא של המנהיגות הפלשתינית, מחמוד עבאס חייב להמשיך ולתת מקום לנושאים אלה. אין הוא יכול שלא להכריז על מאבק כנגד "האויב הציוני". מרגע שהשתמש במושג "אויב", הוא מחייב את המשך המאבק המזוין, וזאת על אף שכבר הכריז כי המאבק המזוין לא הועיל ואפילו הזיק. נשאלת השאלה האם הוא לא יכול או שאינו רוצה לנטוש את האופציה הצבאית. להערכתי הוא לא רוצה לנטוש את האופציה הצבאית, אך יחד עם זאת, בשלב הזה בו הוא נמצא, ומתוך מניעים שאעמוד עליהם בהמשך, הוא מעדיף שלא להבליט את תמיכתו באפשרות העתידית של מאבק צבאי והדבר הכרחי ונובע מהכרזותיו החד-משמעיות על המציאות המדינית אליה הוא רוצה להגיע בעתיד.

מחמוד עבאס מכריז מתוך אמונה אישית, ולא רק מתוך הרגשת חובה למציאות הפוליטית הפלשתינית, כי בירת מדינת פלשתין, לכשתקום, תהיה ירושלים. הוא מכריז כי העם הפלשתיני לא יוותר לעולם על זכות השיבה. מסתבר כי מחמוד עבאס, מי שהצליח, בשלב מסויים, ליצור את הרושם כי הוא מנהיג מתון ורציונאלי, אינו בדיוק המנהיג שרצה שנאמין שכזה הוא. אפשר כמובן לטעון כי אלה הן רק הכרזות וכי במציאות יפעל אחרת, אך זה דבר שרק המציאות בעתיד תבטיח. מה שברור כרגע הוא שישראל לא תקבל ולא תוכל לקבל בעתיד את ההכרזות האלה, ולפיכך, מלכתחילה אין כל סיכוי להבנה בין שני הצדדים ואין כל סיכוי להשגת הסכם שיביא לסיום אמיתי, בר-קיימא ולאורך זמן, של הסיכסוך.

מחמוד עבאס, אם כך, מנסה להחזיק במקל בשני קצותיו: כלפי העם הפלשתיני, כלפי העולם הערבי וכלפי מדינת ישראל, אין הוא מוותר על האופציה הצבאית. כלפי העולם הרחב הוא כאילו זנח את הדרך הצבאית ובחר ללכת רק בדרך המדינית. למה ואיך?

הבחירות האחרונות הציגו לעולם את הרשות הפלשתינית כחברה דמוקרטית, שבחרה בדרך דמוקרטית מנהיג לגיטימי. אפילו תנועת החמאס שהדריכה את חבריה שלא להשתתף בבחירות, הסכימה, בהעלמת עין, שחבריה ישתתפו בבחירות כיחידים והיה מי שהביא עובדה זו לידיעת העולם. דהיינו, גם המתנגדים הגדולים והחריפים ביותר לתנועת הפתח ועוד יותר מתנגדים לכל הסכם עם ישראל, גם הם מוכנים, אמנם בהסתייגות, לוותר על המאבק המזוין ולתמוך במחמוד עבאס ובדרכו המדינית.

לא היה זה מקרה שכבר בראשית דרכו כראש ממשלה, יצא מחמוד עבאס לפגישות עם ראשי החמאס ואירגונים נוספים בעזה. הוא לא חיכה שיבואו אליו. כבר בכך שהגיע לעזה הראה כי יש בכוונתו ליצור, שלא כקודמו, מערכת יחסים קרובה יותר, אולי כראשון בין שווים עם אותם אירגונים שכמעט ולא היתה להם דריסת רגל ברמאללה. יתרה מכך, מחמוד עבאס עבר לסדר היום ללא תגובה על תקרית האש שארעה בעת היותו בעזה, תקרית אש שהיתה יותר מרמז למעמדם ולעוצמתם של האירגונים השונים בעזה, לעומת מעמד היושב במוקטעה ברמאללה שבגדה המערבית.

דבר נוסף שאיפיין את צעדיו הראשונים של מחמוד עבאס היה ביקורים מסוקרים היטב עם ראשי מדינות ערב השונות (לא כולן). לא היה בכך רק רצון להראות את כוונותיו הטובות, אלא גם להוכיח לכולם כי העולם הערבי נוטה לתמוך בו ובמנהיגותו, ובצעדים שהוא נוקט, השונים במהותם מצעדיו של יאסר ערפאת. הביקורים האלה הדגישו שני דברים, האחד, שיש מנהיג חדש לעם הפלשתיני והשני עוד יותר חשוב מכך, שהמנהיג הזה רוצה לחזור ולהיות מקובל בעולם הערבי, ולהיות חלק אינטגרלי מעולם זה על בסיס של הדדיות, כלומר, לא רק דרישה מהעולם הערבי, אלא גם נתינת מרחב פעולה למדינות השונות שהן חלק מעולם זה להשתתף בסיכסוך הישראלי-פלשתיני. ביחוד אמור הדבר ביחס למצרים ולירדן.

הפגנת הפתיחות הזו באה גם כרמז לרצונו של העם הפלשתיני בהתערבות פעילה יותר של מדינות אירופה והקוורטט התהליכים שבין ישראל והפלשתינים. לא מקרה הוא שכ-800 משקיפים זרים נוכחו ועקבו אחר קיומן של הבחירות ב-9 לינואר. משקיפים זרים ובראשם נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר. נראה לי כי הזמנתם של המשקיפים הזרים היא אחד הצעדים המתוחכמים ביותר שיכול היה מחמוד עבאס לנקוט. אינני מאמין כי יאסר ערפאת היה מסוגל למהלך שכזה.

תחת "מטריה דמוקרטית" זו נקבעו והוסכמו:

א.     למדינות אירופה המנסות מזה זמן רב, וללא הצלחה רבה עקב התנגדות ישראל, להיות שותפות למשא ומתן, הקיים והלא-קיים במזרח התיכון, נפתחה הדרך להיות מעורבות בנעשה ובכך להרחיב את השפעתן ,כמדינות בודדות ובמסגרת האיחוד האירופי מחד ומאידך לצמצם את השפעתה של ארצות הברית על הנעשה באיזור. אירופה שואפת למהלך שכזה כבר שנים רבות, לא רק בקשר לסיכסוך במזרח התיכון, אלא גם, ובעיקר, בקשר למאבק על מקומה ומעמדה של ארצות הברית בעולם כולו ובאירופה במיוחד.

ב.      נוכחותם של המשקיפים הזרים בראשותו של ג'ימי קרטר היא האישור המוחלט כי הרשות הפלשתינית היא דמוקרטיה. אישור זה הוא תשובה לדרישתה של ארצות הברית ושל הנשיא בוש אישית. שוב לא תהיה לנשיא סיבה שלא לתמוך בצורה ברורה בעמדותיה של הרשות הפלשתינית, דבר שבהכרח יביא, בשלב זה, להגברת הביקורת על ישראל ולדרישה מישראל למלא את חלקה בפיתרון הסיכסוך כפי שבאו לידי ביטוי ב"מפת הדרכים" שגובשה על ידי ארצות הברית והוגשה על ידי הנשיא עצמו.

האם הגיעה השעה לעשות?

אני מרשה לעצמי לומר כי לא ירחק היום בו יהיה פועלו של יאסר ערפאת רק תמונה תלויה על הקיר מאחרי כסאו של מחמוד עבאס. ומורשתו תהיה זכרונות וסיפורים על "גבורה" ועל "גיבוש" העם הפלשתיני, גיבוש שעד היום רב בו הנפרד על המחובר.

שוב הוכח כי מלחמה היא רק אחד השלבים בפיתרון סיכסוכים. שלב שאולי הוא הכרחי, אבל שלב שלעולם לא יפתור, לכשעצמו, כל סיכסוך. עד עכשיו נראה כי מחמוד עבאס מנווט את מעשיו בהתאם לעיקרון זה. כמו שכבר אמרתי, הוא פועל לפתרון הסיכסוך הדרכים מדיניות, אך גם שומר על האופציה הצבאית למקרה שהדברים לא יסתדרו בעתיד בהתאם לתפישתו ולתפישת העצמאות של העם הפלשתיני.

מחמוד עבאס הצליח ליצור מצב מדיני בו יצטרכו לפעול כל הגורמים הקשורים לסיכסוך פרט לגורם אחד: הגורם הפלשתיני.

ארצות הברית והנשיא בוש כבלו את עצמם בתנאים שהם בעצמם גיבשו והציבו – "מפת הדרכים".

מדינות אירופה שיפחדו להחמיץ את ההזדמנות שניתנה להם, להכניס רגל בדלת שנפתחה לפניהן. הן כדי להרחיב את האינטרסים שלהן והן כדי להצר את רגליה של ארצות הברית.

רוסיה, שהיא חלק מהקוורטט, שהאינטרסים שלה והמיוחדים לה, הם כמעט זהים לאינטרסים של מדינות אירופה.

יותר מכולן ובניגוד לכולן, שהן שואפות לפעולה, חייבת ישראל לפעול ולבצע דברים שלפי הערכתי, הם, ברובם, נוגדים את האינטרסים שלה. רובם של הדברים האלה הם דברים שישראל הביאה על עצמה תוך פילפולים ופיתולים שרק הלכו וסיבכו אותה. פילפולים ופיתולים שדחו דברים אחרים שדרשו עשייה. דברים שלדעתי לא רק שישראל לא "הרוויחה" בגינם זמן, אלא ישראל "הפסידה" בגינם זמן, ויותר מזמן.

ידוע כבדיחה כי הישראלים לא מסיימים שום דבר כי הם מפסיקים ורצים לספר לחבר'ה. לדעתי זה לא מצחיק, אבל בוודאי וודאי שאין סיבה לצחוק מדברים אחרים שישראל התחילה ולא סיימה, שלא לדבר על דברים שכלל לא היה צריך להתחיל בהם. רבים רבים הם הדברים האלה, אבל כאן רצוי להצמד לדברים שאותם צריך לסיים כיום, וכשאני אומר "כיום", אינני מתכוון היום, אלא לזמן המתאים הקרוב ביותר, כי כל דחיה תהיה כרוכה בעוד "הפסדים". לא רק הפסד של זמן אלא בעיקר הפסד של חיי אדם, הפסד של אמונה בדרך ובערכים שבלעדיהם תהיה מדינת ישראל למדינה במצב עוד יותר עגום ממצבה היום. אז האם זו השעה לעשות? צריך לעשות וטוב שעה אחת קודם, אך לפני שנעסוק בשעות, נעשה "רגע חושבים".

האם מישהו חושב לרגע שהישובים ברצועת עזה לא יפונו בסופו של דבר? (אני חושב שהמושג "התנתקות" הוא מושג מטופש וכבר כתבתי על כך בכתבות קודמות.)

האם מישהו חושב לרגע שלאחר פינוי רצועת עזה לא יחריף הלחץ על ישראל לפנות גם את יהודה, שומרון, הגולן וכל פיסת אדמה שהיתה מחוץ לתחום הקו הירוק?

האם מישהו חושב לרגע שלאחר פינוי כל השטחים שישראל תיאלץ לפנות תחת לחץ העולם כולו, תיעלם הדרישה למימוש זכות השיבה, שאפשר לראות בה גם פינוי שטחים בתוך הקו הירוק לקליטת אותם ערבים (פליטים) שירצו לשוב?

האם מישהו חושב לרגע שהדרישה להכיר בירושלים כבירת המדינה הפלשתינית תיעלם לפתע?

האם מישהו חושב לרגע כי דרישת ישראל להפסיק את פעולות הטרור נגדה תתקבל על ידי הגורמים השונים בעולם הערבי? (כולל האירגונים הפלשתינים).

האם מישהו חושב לרגע כי ההסתה כנגד מדינת ישראל, הציונות, או העם היהודי ככלל, תיפסק?

אפשר להמשיך ולפרט את כל הבעיות, הדרישות וחילוקי הדעות. אני מניח כי כמו שאני יכול לשאול את השאלות האלה, יכולים לשאול אותם גם כל הגורמים המוסמכים לשאול אותם וגם לנסות ולתת להם תשובות. כשאני אומר "כל" אני מתכוון גם לצד הישראלי וגם לצד הערבי (הפלשתיני והכללי) וגם לכל הגורמים הבינלאומיים שיש להם נגיעה בנושא (בין אם בזכות ובין אם ללא זכות). לכן, כמו שישראל צריכה לעשות "רגע חושבים", כך צריכים לעשות זאת כל הגורמים האחרים. יתכן כי למחמוד עבאס ידרש "רגע" ארוך יותר, כי יש לתת לו את הזמן לבסס את מעמדו, לחכות עד לאחר הבחירות לפרלמנט הפלשתיני ביוני, ואולי עוד מעט זמן לאחר מכן.

באם בסופו של הרגע הזה יהיו כל הגורמים מוכנים ונכונים לדון בכל הנושאים שעלו וגובשו על דעתם, אז, ורק אז, תגיעה השעה לעשות.

 

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים".