בעיניך תראה ואליה לא תבוא                                     2007. 11. 2

 

איך בונים את אל אקצה

 

כן, כן, זו לא טעות. זה לא "בנו" בלשון עבר, זה "בונים" בלשון הווה.

רבים מבין מכחישי עברה היהודי של ארץ ישראל חייבים, כדי לחזק את דבריהם, לחזור ולומר כי כלל לא היח קיים מקדש יהודי בירושלים ובכלל , ירושלים מעולם לא היתה משהו מיוחד, אולי איזה כפר קטן וזנוח, ודוד המלך לא היה מלך כזה גדול כמו שכתוב בתנ"ך, ושהממלכה לא היתה ממלכה אלא איזה משהו עלוב.

 אם כך היה הדבר בזמנו של דוד המלך, אז ברור שגם שלמה המלך לא היה יותר מאשר איזה שייך קטן, שגם אם היה רוצה לא היה לו כוח לבנות את בית המקדש כמו שהוא מתואר ו"המפרט הטכני" הכתוב במלכים א' פרק ו' פסוקים 36 – 15 הוא לא יותר מפנטזיה או משאלת לב, ולמען האמת ההיסטורית, זה לא יותר מפרופגנדה.

ישנם כמה פרופסורים, ארכאולוגים ואחרים, שמעמדם ועתידם האקדמי מבוססים על כך. אי לכך הם חייבים להוכיח את דעתם, שהיא אינה יותר מאשר תיאוריה ואג'נדה פוליטית, וההוכחה היא כי עד היום לא נמצאו ממצאים חומריים המראים  כי אכן ירושלים היתה עיר ואם ביהודה ושבה שכן מקדש כזה או אחר ולבטח לא מקדש יהודי כפי שהוא מתואר בתנ"ך.

על כך ישנם המבססים טענות חוזרות ונישנות של מדינות ערביות, מנהיגים ערביים ומדינות ואירגונים השוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל, כולל אירגונים ישראלים, במיוחד בארץ ישראל ובכלל.

לשוללים חשובות העובדות יותר מהמציאות. למחייבים ולאוהבים, העובדות הן כמעט חסרות משמעות.

ב-1962 חזרתי לירושלים עיר הולדתי. אף כי נעדרתי ממנה רק תשע שנים, היתה העיר שונה מזו שעזבתי. ברצוני או שלא ברצוני התגוררתי באופן זמני ברחוב הס שליד ימק"א, קרוב למרכז המסחרי, לא רחוק מהעיר העתיקה.

רק הגעתי. עבודה עוד לא מצאתי. תחילת שנת הלימודים באוניברסיטה, שהיו סיבת חזרתי לירושלים, עוד היתה רחוקה. חזרתי לזכרונות נעורי, למראות העיר העתיקה בה צפיתי מעל המגדל של כנסית דורמיציון כשעסקתי ב"מודיעין". כמובן שהכנסיה היתה נעולה בפני אך לא זכרונות מראות הנוף. מצאתי עצמי הולך לכיוון ארמון הנציב. אז עוד לא היתה שם טיילת, גם הדרך שהובילה לשם היתה משובשת והיתה בשימוש בלעדי של כוחות האו"ם שבסיסם היה ארמון הנציב.

שם, בנקודה מסויימת של הדרך, אפשר היה לעמוד בשוליה ולצפות אל תוך העיר העתיקה. לראות מרחוק ואליה לא להגיע. היא היתה מעבר לגבול. לרגלי הנקודה הזו היתה מוצבת עמדה מאויישת בחיילי הלגיון הערבי ובהחלט שלא היה רצוי להתקרב. אפשר היה לנסות ולרדת במדרון, אבל היה סיכון גדול שלא תוכל לעלות חזרה בכוחות עצמך, אלא רק להינשא באלונקה, אולי חי, אך סביר יותר כגווייה מכוסה בשמיכה.

כוחות קסומים רבי עוצמה היו במקום הזה. לשם הייתי לוקח את חברותי. במזרח, בהמשך, נחסמה הדרך בשערי האבן של ארמון הנציב. ידעתי כי ניצבים שם, עשרים וארבע שעות ביממה, שומרים חמושים, אך היו הם רואים ואינם ניראים. אפופי סוד מטיל אימה.

מעט צפונה לגדר הארמון השחירה חורשת אורנים שניטעו על ידי הבריטים, חורשה הנאחזת המדרון היורד אל גיא בן-הינום, והלאה אל המזרח גלשו ברכות גבעות וגיאיות מלבינים באדמת מדבר יהודה, לובן ההופך צהוב/ורוד עם שקיעת השמש. גבעות שעל קוו האופק שלהן, "דוקר" את השמיים, מלון אינטרקונטיננטל על שבעת קשתות שעריו שזגוגיותיהם מחזירות לשמש השוקעת את קרני הזהב שלה.

וכאן, לרגלינו, מתדרדר המידרון בשיפוע חריף מנוקד בבתי אבן חד-קומתיים הנצמדים לקרקע כקרציות, אך נראה שהאדמה מקבלת אותם ברצון, מחבקת אותם שחס וחלילה לא יפלו ויתרסקו אל תחתית הואדי. ומעבר, החומה, סוגרת בקירותיה את העיר העתיקה. מנגד, מעבר לעמק, הושט היד וגע בם, משחירה כיפת מסגד אל אקצה ומעבר לו וכאילו רוכבת על גבו זוהרת כיפתו המוזהבת של כיפת הסלע, ואתה עומד כאן, כמשה על הר נבו, רואה אותם מנגד ואליהם לא תבוא.

לכאן באנו, חברתי שלימים היתה לאישתי (44 שנים שהינם כימים אחדים). צוללים האחד אל השני באהבתנו החבוקה באהבתנו לנוף הזה, למקום הזה, להיסטוריה הבונה והנבנת על ידי היופי הזה הנשקף אלינו, הקורא אלינו לבוא אליו ואנחנו רואים, ואליו לא נוכל לבוא.

אחר כך היתה המלחמה. השכינה נשאה על כנפיה אל כל רחבי העולם, ביחוד אל בני העם היהודי, בכל מקום בו היו את הקריאה:"הר הבית בידינו". וחברי, אלה שלא הגיעו כי נפלו בדרך, רק שמעו את משק כנפי מלאך המוות. חודש אחד הייתי מגוייס. חודש אחד הייתי משוחרר ושוב גוייסתי לעוד חודש.

הוא, אחד מחברי, רץ ברחוב צלאח-א-דין. עוד מעט והגיע אל מול שער שכם. כמו עוד רבים אחרים, נבלם ורוטש באש הרושפת שהתפרצה מ-"סימטת המות". לא, הוא לא הגיע אפילו כדי לראות מקרוב את החומה.

הוא, הגבוה, היפה, החזק, היה מחותל בתחבושות שכיסו את כל גופו, אינן משאירות אף לא קטע קטן חשוף שדרכו תוכל נשמתו לפרוח. הוא לא היה פלא אדם. הוא היה ככולנו, בשר ודם. בשר ודם שלא נשאר הרבה מהם בתחילה.

עבר חודש. פיו מצא דרך לדבר. עיניו מצאו דרך לראות ולהביע. "הוא יחלים", אמרו לי האחיות. הוא "פלא רפואי". קיוינו וידענו שזה פלא זמני. לא רצינו אותו כפלא. כל שרצינו, הוריו ששהו בביתי בכל פעם שבאו מהקיבוץ לבקרו, חברתו שהתאכסנה בביתנו ואנחנו שעקבנו, גם אישית וגם דרכם, אחרי החלמתו, היה שיחלים ויחזור להיות את אשר היה ואת אשר הכרנו.

שוב גוייסתי. לבוש במדים ירדתי להדסה להגיד לו שלום. הוא כבר היה ישוב/שכוב במיטתו. התחבושות הצטמצמו במקצת. "קח אותי, אני רוצה לראות", אמרו לי פיו ועיניו. נשאתי מבטי תחנונים אל האחיות. היה שקט. דומית רגע אין קץ. "קונסוליום" מאולתר בעמדת האחיות עם הרופאים, דן ,החליט ואישר. כמעט ורצנו אל מגרש החניה. היתה לי אז מכונית "פיאט" קטנה וישנה. "אנחנו נשמור על הכיסא", הבטיחו לי האחיות. הוצאתי את הכיסא שליד מושב הנהג. תוך דקות היתה הפיאט לקן מרופד כריות.

כשייך סעודי לבוש לובן תחבושות צעד לאט לאט מוקף בכל נשות הרמונו, גם הן לבושות במדי אחיות לבנים. בזהירות וברכות הושיבו/השכיבו אותו לידי. אורך גופו מילא את האוטו. "תחזיר אותו בשלום" לחשו אלי תפילה.

המחסום הראשון היה בתחילת הירידה לכביש א-סולטן. שם כבר היו אזרחים שהצליחו לעבור את המחסום שאמור היה למנוע מישראלים לעבור לשטחי הערבים. ירדנו ונסענו לאורך חומת העיר העתיקה. עברנו את השער החדש שלא עורר את סקרנותו. עוד רגע ואנחנו מול שער שכם. עצרתי כדי שייטיב לראות. מיד הסתערו עלינו חיילים שהיו מוצבים שם. הם ראו את המדים. הם ראו את הדרגות. הם ראו את חברי המוטל לצידי. ליבם נפתח אלינו ופתח לפנינו את הדרך. הוא לא רצה לראות את רחוב צאלח-א-דין. אותו הוא ראה לפני שנעצמו עיניו ואבדה הכרתו.

המשכנו עד אל פינת החומה. מתעלמים משער הפרחים. מימין מעל לראשינו התנשא "מגדל החסידות" ומשמאל, על הגבעה ניצב לו מוזיאון רוקפלור על מגדלו חסר הראש. לפניי פרשת דרכים: ימינה לדרום/מזרח, מעבר למחסום, הירידה לגת שמנים ואל הכביש הקצר שהוביל את הצנחנים בראשות מוטה גור אל שער האריות  עד ל"הר הבית בידינו".,או להמשיך ולעלות בצילן של הכנסיות היפהפיות דרך בית הקברות המחולל של הר הזיתים עד לפיסגת ההר הכבושה תחת בתי הכפר צור באחר.

שמאלה לצפון/מזרח, מעבר למחסום, הירידה לוואדי ג'וז שהמשכה עליה תלולה וישרה עד אל ראש ההר הכבוש תחת בתי הכפר "טור-מלכא". ושם, בראש ההר, על קו פרשת המים, מעבר למחסום, הדרך דרומה עד אל מלון אינטרקונטיננטל או צפונה, מעבר למחסום, דרך אוגוסטה ויקטוריה אל קמפוס האוניברסיטה של הר הצופים שהיה מובלעת מ-1948 ועד ימי המלחמה ב-1967 .

אחוז התפעלות על הקלות בה מדים ודרגות ותחבושות פותחים לפנינו את המחסומים, ירדתי בדרך אל וואדי ג'וז, צובר מהירות כדי שאצליח לעלות בעליה התלולה. הפיאט הקטנה אספה כוחות, אך העליה סחטה אותם במהירות. אני לא יודע אל מי פניתי לאסוף מספיק כוח כדי להגיע לראש ההר והיא נשמה עמוקות ונשפה בשריקה המשיכה לעלות בכוחות הולכים וכלים עוד קצת ועוד קצת. "אוטו לא עוצר בעליה".

כבר ראיתי אותם אבל רק כשעצרנו בראש העליה שמעתי אותם קוראים קריאות עידוד שאולי בזכותם הצליחה המכונית להגיע.

החיילים התכנסו והקיפו אותנו, מציצים ובוחנים את פנים המכונית. אולי מנסים לזהות ללא הצלחה את חברי המסתתר תחת לתחבושות. ראיתי את עיניו זורחות מחורי העיניים וידעתי שאת כולם, מכיר או לא מכיר, הוא אוהב. אלה היו חבריו שנשארו בחיים והוא היה חלק מחייהם כפי שהיו הם חלק מחיו. אלמונים זה לזה אך יודעים, כולם ביחד וכל אחד לעצמו, כי הם חייבים את חייהם האחד לשני.

המשכתי לנסוע עד אל הרחבה שלפני המלון. עצרתי במקום שבמשך שנים רבות אחרי זה עמד שם הגמל הכי מצולם בעולם. השארתי את הדלת שלצידו פתוחה. עמדתי ליד המכונית מעשן סיגריה (אז עוד עישנתי). רציתי לתת לו להיות עם עצמו ורציתי שידע שאני איתו. הוא התרומם מעט על מושבו/משכבו. עיניו היו בהר שמעבר לעמק. וההר פרוס לפנינו בין כיפתו השחורה/אפורה של מסגד אל אקצה לבין כיפתה המוזהבת של כיפת הסלע שהשמש, שכבר היתה גבוה בשמים, יורה בה את חיציה. ובדרומו של ההר, העבר למסגד, מתנופף דגל ישראל. מצהיר כי ההר בידינו.

"בוא נחזור", אמר לי. בכל מחסום שחזרנו על פניו ליוו אותנו החיילים בקריאות ובניפנופי ידים. השארתי אותו יושב במגרש החניה והלכתי לקרוא לאחיות. כל הדרך חזרה הוא לא הוציא הגה. גם כשהובילו אותו האחיות לחדרו לא אמר דבר. מבעד לתחבושות היה נדמה לי שראיתי דמעות בעיניו.

שנים לאחר מכן, כשביקרתי בקיבוץ. ישבנו על כוס קפה מדברים על השדות המורחבים של גידולי הכותנה, אמר לי לפתע מבלי כל קשר לשיחתנו. "הייתי יורה בכולם". הוא לא אמר לי במי היה יורה אבל אני חושב שידעתי למי הוא התכוון.

מאז המלחמה ההיא זרמו עוד הרבה דם ודמעות על אדמת הארץ הזו שאין להרוותה.

מאז המלחמה ההיא זרם עוד הרבה ביוב בנחל שורק. אבל באותו היום בו היה הר הבית בידינו, רק מעט חיילים זרמו בין חומות העיר העתיקה. בעת שצעד בעיקבות כרסו הבולטת, מוכן להצטלם כמנצח הגדול של המלחמה. כבר ידע שההר לא יהיה בידינו. הוא ידע כי יהיה זה הוא עצמו, בעצת עוד כמה מנהיגים, שימסור את ההר בחזרה לידי הוואקף.

אינני יודע עד כמה היו הם אנשי שירה. אני בספק אם הכירו את "למות או לכבוש את ההר", מילים מהמנון תנועת בית"ר שנכתבו על ידי זאב ז'בוטינסקי. אני בספק גם אם יותר מקומץ הקצינים והחיילים המלווים אותו, ידע את מילות השיר, אך אני חושב כי לא הפריע להם ששלחו את החיילים למות ולכבוש את ההר, ולכן גם לא הפריע לו ללכת בינהם ובראשם ולהצטלם כאחד מהם, כשהוא כבר החליט להחזיר את ההר. מייחסים לו את האמירה: "למה אנחנו צריכים את הוותיקן הזה"? אם כך היה בעיניו הר הבית לא אתפלא אם כך גם היו בעיניו חיי החיילים.

זמן קצר לאחר שיחרורי נפתחו שערי העיר לביקורו של עם ישראל. נהרות נהרות של גברים נשים וילדים זרמו לראות את חציה המזרחי של העיר שחולקה ב-1948 . העיר שחוברה לה יחדיו יותר מכל עיר אחרת שהכרתי. כתף התחככה בכתף, איש לא חשש לפגוש האחד בשני , יהודים וערבים זרמו בזרם סוחף אחד בסימטאות הצרות מהכיל של העיר העתיקה. כולם מכרו וקנו, כולם אכלו את כל מה שהוגש.

ביתנו היה למלון אורחים. חברים קרובים ו"חברים" רחוקים כיסו מידי לילה את ריצפת דירתנו בשקי שינה. עם הקרובים השתדלתי לטייל יחד, הרחוקים באו רק ללון ואנחנו שמחנו, על אף אי הנוחיות, לתת להם פיסת ריצפה להניח עליה את ראשיהם.

באחד הימים יצאתי עם מספר חברים לטייל. הכניסה לכיפת הסלע היתה מותנית רק בחליצת נעליים. מאות זוגות , מכל המידות, הצבעים והריחות, מילאו את רחבת הסלע הסובבת למיבנה היפה הזה. עשרות אנשים הסתובבו בין בנעליים בנסיונות לאתר את הנעליים שהשאירו "בדיוק כאן". אנשים סבבו את אבן השתייה כעוברים על פני ארונו של איש חשוב שהלך לעולמו ומחכה לקבורתו. היו כאלה שידעו שהנה כאן עקד אברהם את יצחק לפני השחיטה שלא התבצעה ואחרים ידעו שהנה כאן קשר מוחמד את אל-בוראק לפני שיצא אל מסעו השמימה.

מסגד אל אקצה היה סגור למבקרים כי הייתה זו שעת תפילה. פנינו מזרחה ללכת אל אורוות שלמה. היינו רק אנחנו. כנראה שהאנשים עוד לא ידעו על קיומן או מקומן. עלינו על החומה שהיא נמוכה מבפנים להר. עמדנו להכנס בדלת הנמוכה היחידה שדרכה אפשר היה להכנס. בצעקות אימים ובניפנוף ידיים מאיים רץ אלינו איש הוואקף "ממנוע! ממנוע" צעק עלינו. אינני יודע אם היה זה במודע או לא. החזרתי לו מבט מאיים. "דיר באלאק! רוח מין הון!" הרמתי עליו בקולי. ידיו נפלו ונשארו צמודות לצידי גופו. עוד רגע עמד שוקל בדעתו אם להמשיך את המאבק בינינו. כנראה כי בזמן ההוא עוד לא היה ברור לו מי השולט בהר. אך אני מאמין כי כבר אז ידע שעם היהודים זו רק שאלה של זמן, שהרי הם תמיד ידעו לנצח בקרב ולהפסיד במלחמה.

החלל הגדול היה מלא עד מחנק באויר שומר סוד. קולות נשימתנו התפרצו לרוץ בין עמודי האבן הבנויים להביע עוצמה, כאילו יודעים כי הם אמורים לשאת על ראשם את רחבת האבן הרחבה שמעליהם ושעליה בנוי מקדש שלמה ועליה מתאספים אלפי מתפללים. או את מסגד אל אקצה אליו מתקבצים אלפי מתפללים. לה לא חשוב אם אלה יהודים או מוסלמים. לה חשוב הכבוד שניתן לה להיות מקום קדוש, והיא לא מוכנה לעבור שוב את ההשפלה שהנחילו לה הנוצרים כשהפכו אותה למזבלה.

היו ימים יפים. רבים גילו את "אבו שוקרי". אנחנו גילינו את "לינא". מקום קטן וצנוע בו מגישים רק חומוס וסלט ירקות, בצל יבש מחולק לרבעים ושתיה. עד היום, ברגע זה שאני כותב את הדברים, עולה בפי טעם החומוס לפוצץ את בלוטות הרוק. לא, אין זה הלעג המקובל היום כי כל יחסינו עם הערבים וכל הכבוד המהול בבוז כלפיהם מבוססים על "לנגב חומוס". זה היה ועודנו החיוך המבויש של בעל המקום. זו היתה קבלת פנים שאין בה העמדת פנים, אלא הכנסת אורחים שהם כמעט בני בית וקרובים רחוקים.

ככל ששמרנו על פתיחות לבבות של אדם לאדם, כן הלכו ונסגרו והצטמצמו ההבנות שבין עם לעם. לא רק מסגד אל אקצה נסגר בפני מטיילים ובעיקר יהודים וישראלים. ולא רק בזמני התפילות, אלא שכל שטח ההר, שבתחילה לא הזכיר איש את מעמדו כ-חראם-א-שריף, נסגר גם הוא בטענות מטענות שונות ובכל פעם שעלה הדבר בראשם של אנשי הוואקף. בפתח הנמוך המוליך לאורוות שלמה הותקן שער ברזל ומנעול. שוב אפשר היה להיכנס להר הבית רק דרך שער המוגרבים (המערביים). אפילו שוטרי משטרת ישראל הוצאו אל מחוץ

 לשטח ההר והוצבו מחוץ  לשער.

העם היהודי חזר ל-"מצבו הטבעי": להתכנס לבכיה, תפילה ותחינה לרגלי הכותל. מפעם לפעם, בימי שישי בהם מלאו המתפללים המוסלמים את הר הבית היה לפתע מטח של אבנים נזרק על ראשי המתפללים שלרגלי הכותל, והם, היהודים, היו בורחים להתרחק מטווח האבנים או להסתתר בתוך קשת רובינסון, לחכות בפנים חיוורים ובשפתיים רועדות מפחד עד שיירגעו הפורעים המתפרעים ויבואו על סיפוקם ויוכיחו לעולם ולעצמם כי חראם-א-שריף הוא לא רק הר הבית אלא כל ירושלים היא "אל קודס" הקדושה רק למוסלמים.

 הדברים הגיעו עד לכדי אבסורד עם עליתו של אריאל שרון להר הבית. אני מאמין כי היתה בעליה הזו פרובוקציה. אני מאמין שהיתה בעליה הזו התגרות. אבל אני גם מאמין שהיתה לאריאל שרון הזכות המלאה לעלות להר גם מהיותו יהודי וגם מהיותו שר בממשלת ישראל שהיא, לפחות באופן פורמלי, מייצגת את הריבונות הישראלית על כל שטח שיפוט ירושלים והוא ראה לעצמו חובה להוכיח את הריבונות הזו.

המצב הגיע עד עוות שאיש לא ראה אותו בהתהוותו. אי אפשר להאשים את המתים. אבל חייבים לשפוט את הפעולות ואת מנהיגיה המדיניים של ישראל שבקוצר ראותם את תוצאות מעשיהם ובחוסר הבנתם את אפשרות התהליכים המדיניים גרמו לעיוותים הפטאליים שבאו על ההר ומעבר לזה על היחסים בין ישראל לערבים ולמוסלמים רבים ברחבי העולם. מי היה מאמין כי שוב תעלה הסיסמה "למות או לכבוש את ההר", אלא שהפעם המתים היו המוסלמים על ההר, שלא היתה למשטרת ישראל הברירה אלא לכבוש אותו מידיהם.

לרגע חולף בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל היה "הר הבית בידינו". לרגע חולף היתה ריבונות מדינת ישראל על הר הבית. היתה ואבדה. אולי עד המלחמה הבאה. אולי לדורי דורות. אולי לנצח נצחים.

 לא על קמצא ובר קמצא אבד לנו הר הבית אלא אך ורק ב"זכות" טיפשותם של מנהיגינו. אותה טיפשות שהביאה לאבדן כל ירושלים והעיר העתיקה בליבה במלחמת העצמאות. היא שהביאה לאבדן סמל הסמלים של העם היהודי על מרכיביו השונים. אלה הציונים ואלה האנטי-ציונים, עם סיום מלחמת ששת הימים, סיום שבפעם הראשונה בהסטוריה של ימינו הביא להכרה ולהערכה של כל העולם בעם היהודי שבניו הישראלים הם כאלה.

אסור, ואין, לשכוח את דבר החכמה "למה אנחנו צריכים את הוואתיקן הזה". לא לשכוח ולא לסלוח. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". לא לשכוח ולא לסלוח כי הנה מזה שנים וביתר אינטנסיביות קמים לנו יורשיהם של אותם מנהיגים שיחד עם תפיסת עולמם המעוותת, ירשו גם את טיפשותם, את חוסר הבנתם ואת העדר אמונתם. "מי צריך את ירושלים" הם אומרים. הם מכירים בזה שירושלים צריכה להיות בירת מדינת ישראל, אך לאיזה ירושלים הם מתכוונים? לירושלים המחולקת, לפי איזה חלוקה?

עולה על כולם זה שירש את התואר "המשנה לראש הממשלה". תואר שהומצא לכבודו של המפסידן הגדול ביותר בתולדות המדינה (באמת שלא כדאי להכנס לעומק הנושא, הרי כיום הוא ראוי לכבוד המיועד לנשיא המדינה גם אם הוא נבחר לנשיא במניפולציה של הרגע האחרון בחייו הפוליטיים).

והיורש העכשוי, זה שזכה בתואר שלא היה צריך להיות קיים, אותו אנחנו מכירים מזה שנים. אנחנו יודעים שאפשר לומר עליו "שהוא לא חכם גדול ולעומת זאת גם טיפש לא כל כך קטן", בידיו רצו ואולי עוד רוצים להפקיד את גורל ירושלים. בידיו של מי שריסק את הסתדרות העובדים והחליש את קופת החולים ובכך פגע בשכבות החלשות ביותר של מדינת ישראל. מי שהצליח להביא להחלטה על הקמת גדר ההפרדה שיש מי שרואים בה דבר חיובי ויש מי שרואים בה (כמוני) אסון בטחוני, פוליטי, אקולוגי וכלכלי, גם לנו וגם לאוכלוסיה הערבית בארץ ישראל.

בדבר אחד אני מוכרח להודות ולהכיר: בכישרונו להיות אחד הדמגוגים המוצלחים שקמו לפוליטיקה הישראלית. "מי צריך את שועפט! מי צריך את וואלאג'ה!" צרח, וכל העם שמע את הצרחה על גלי האתר. אני לא בטוח שהוא יודע איפה היא וואלאג'ה. אני מאמין שהוא יודע איפה היא שועפט. אני רק לא יודע איזה קו גבול הוא רואה בעיני רוחו שיכול לחבר בין שני המקומות האלה.

לא אלה הן השכונות שאותן יש לבחון אם רוצים להחזיר "שכונות ערביות לרשות הפלשתינית, שכונות יהודיות לישראל" מי שחושב שבכך אפשר יהיה לפתור את בעית ירושלים, אינו רק רואה רוח. (אני מתבייש לומר כי לדעתי הוא על גבול מחלת רוח). כן, כדמגוג הוא יכול להציג כך את השכונות האלה וכמיטב המסורת הישראלית הוא ואחרים המציאו לנו את המושג "שכונות הקצה" יעני בערבית יקרא להם "חארת אל אקצה". נשמע מוכר?  "אל אקצה"!

הבעיה אינה שכונות הקצה, אני חושב כי גם התיחסות לשכונות שבמרכז, כלומר שכונות כמו שייך ג'ארח או וואדי ג'וז הערביות, שמעבר להן ניבנו השכונות היהודיות שיצרו חייץ בין השכונות הערביות לשאר שיטחי יהודה ושומרון או אם תרצו הגדה המערבית (אין זה משנה דבר איך ייקרא להן) היא בעיה חמורה הרבה יותר.

מעבר לכך: תמיד אנחנו חושבים בשביל עצמנו ובשביל אחרים. מי הבטיח למי כי הערבים יסכימו לרעיונות הישראלים ? מי הבטיח למי כי מתיישבי השכונות היהודיות יסכימו לרעיונות האלה? רק מי שרואה רוח, יכול לראות בהחלפת השכונות הערביות בשכונות היהודיות, "שכונות קצה" בשכונות אחרות כל שהן, רק הוא יכול לחשוב כי כך תיפתר בעית ירושלים.

לצערי שוב אני צריך להתייחס לאופי היהודי ההולך ומשתלט על חלומה של התנועה הציונית ששאפה ליצור בארץ יהודי עם אופי אחר. משום מה מנהיגי ישראל מנסים בכל כוחם וכשרונם למצא דרך בה ישראל תיסוג מכאן או משם, תוותר כאן או שם. מדברים תמיד על וויתורים כואבים אך משום מה אלה רק ויתורים שעל ישראל לקחת על עצמה.

לא זכור לי שהצד הערבי לסיכסוך מדבר על ירושלים מחולקת. הם תמיד מדברים על ירושלים כבירת מדינת פלשתין. ירושלים לא מחולקת. הם לא מדברים על שכונות ערביות ועל שכונות יהודיות. הם מדברים על ירושלים ששוב לא תקרא ירושלים אלא "אל קודס", ואני משוכנע כי אם יעלה הדבר בידיהם לא ירחק היום בו ימחק שמה של ירושלים והיא כולה תהיה חראם-א-שריף.

אני לא יודע היכן יימצא המקום ממנו נוכל מנגד לראות ואליה לא לבוא.