תנו לחתול לשמור על החלב                                                       2005. 9. 15

 

בהסכם שביתת הנשק שנחתם בין ישראל ומצרים ב-49. 2. 24  נקבעו ונתחמו אזורים מפורזים שהיו צמודים לקו הגבול שנקבע והוסכם. האזורים היו מוגדרים גאוגרפית, עד לפרט האחרון, גם על פי נקודות ציון וגם על פי תאורים של פני השטח. נקבע במפורש מה יהיו סידרי גודל הכוחות ומהותם שיותר לכל אחד מהצדדים להחזיק באזורים אלה. כן נקבעו הכמויות והסוגים של כלי הנשק, כלי הרכב, או כל מרכיב אחר היכול להיות גורם שישנה את מאזן הכוחות שנקבע. הצדדים הסכימו ואישרו את ההסכם על כל נספחיו בחתימה על ידי מי שהוסמך לכך. נקבע במפורש כי כח האדם יהיה "משטרתי" ולכך הוסכם על ידי שלושת הצדדים המעורבים בהשגת ההסכם: ישראל, מצרים והאו"ם. מטרת פרטי ההסכם היתה ליצור מצב בו לא תיתכן התלקחות צבאית.

האזור המפורז המשמעותי ביותר היה באזור ניצנה. אינני יודע איך להגדיר את המיתחם הבנוי של ניצנה. זה לא היה כפר, זו לא היתה עיירה, זו היתה מעין תחנת גבול בין ארץ ישראל (לא מדינת ישראל) ומצרים. ועם סיום מלחמת העצמאות היתה לתחנת הגבול בין ישראל ומצרים, והיתה מקום משכנם של כוחות האו"ם, וכוחות "משטרה" ישראלים מצויידים בנשק קל. משם מערבה היה האזור המפורז, שהיה בתוך מדבר סיני, שהיה בבעלות מצרית, אך כפופה להגבלות הסכם שביתת הנשק.

לא בכדי הוגדר האזור הזה כאזור המפורז. ניצנה ישבה על הכביש הסלול היחיד באזור זה שחצה את הגבול בין ישראל ומצרים ועל פרשת דרכים שממנה יצא צפונה כביש לכוון רפיח שברצועת עזה ודרומה דרך סולינג (כבושה אך לא סלולה) שחצתה את הגבול והובילה לעיירה קסיימה והלאה לתוך סיני.

אם כי קו הגבול היה קו שביתת הנשק, הוסכם כי זה הוא קו הגבול המדיני הבינלאומי המפריד בין ישראל ומצרים. היות קו הגבול "גבול" בין שתי מדינות ריבוניות לא שינה את המציאות. הגבול היה, למן היום הראשון, פרוץ לחלוטין. ערבים, בחוליות וביחידים, חצו את הגבול בחופשיות. בתחילה בעיקר לצורך הברחות של דברים שונים החל בסחורות ועד לנשק וסמים, ומאוחר יותר גם של חוליות לוחמות של ה"פדאיון" או כוחות נוספים שחדרו לצורך פעולות רצח וחבלה, הן כנקמה והן כחלק מהמאבק כנגד מדינת ישראל. גם ישראל לא הקפידה על שמירת שלמותו של הגבול. כוחות צבא ישראלים חדרו לתוך שטח סיני, והן לשטח רצועת עזה הן למטרות מודיעין והן לצורך פעולות תגמול שהמפורסמות שבהן הן הפעולה בעזה והפעולה ב"סבחה" שבסיני, לא רחוק מהגבול ומהאזור המפורז של ניצנה.

מספר החדירות, משני הצדדים, היקפן וחומרתן הלכו ורבו, הלכו והחמירו. לקראת סוף שנת 1955, בחודש אוקטובר, חדר הצבא המצרי לאזור המפורז, גרש את כוחות האו"ם שלא הראו התנגדות כל שהיא, לא צבאית ולא מדינית. מצרים הכריזה על ביטול האזור המפורז. ב-55. 11. 2 יצא צה"ל לפעולת תגמול (או תגובה) וכבש את ניצנה. אף כי מרגע ששתי הפעולות האלה בוצעו והאזור כאזור מפורז לא היה קיים יותר, היססה ממשלת ישראל בראשותו של דוד בן-גוריון, כשהרמטכ"ל הוא משה דיין, משמירה על המצב החדש שנוצר והמשיכה לנהוג כאילו האזור עודנו אזור מפורז מכוחות צבא. כדי למנוע את חזרת המצב לקדמותו החליטה הממשלה לחזק את הכוחות הישראלים באזור, אך לא היה בכוחה להחליט איזה כוחות להכניס לאזור: כוח צבאי, או כוח "משטרתי" (ראה ספרי "נעורים עד תום" עמ' 210 – 205 ).

סופה של אותה תקופה ידוע. המצב הלך והידרדר עד לפרוץ מלחמת סיני או בשמה האחר "מבצע קדש". תוצאות המלחמה היו כיבוש מהיר של כל חצי האי סיני, כולל רצועת עזה. הצבא המצרי אשר היה הצבא הגדול והחזק ביותר בין צבאות ארצות ערב, הובס תבוסה חסרת תקדים (ראשונה ולא אחרונה) בחללים, שמספרם לא ידוע עד היום ובהרס אדיר של ציוד לחימה. מבחינת ישראל היו כמה דברים ייחודיים: היתה זו הפעם הראשונה (והאחרונה) בה ביצע צה"ל צניחה קרבית, הצניחה במצרי המיטלה. והיתה זו הפעם הראשונה (ולא האחרונה) בה ניגלתה תכונתו של אריאל שרון כשובר מסגרות ומתעלם מפקודות. התבוסה המצרית במצרי המיטלה היא המפורסמת ביותר, אך לא פחות אפקטיבית ממנה היתה הצלחת צה"ל בשבירת מוצבי אבו עגילה, שבירה שהביאה להתמוטות הצבא המצרי כולו בסיני. מוצבי אבו עגילה היוו גם את העורף הצבאי של ניצנה וברור היה כי עם סיום המלחמה לא תחזור ניצנה להיות מה שהיתה לפני כן.( שם עמ' 238 –236 ). ממערב לאבו עגילה נפרסו הכבישים:מערבה עד לתעלת סואץ וצפונה לאל עריש ורצועת עזה.

למה אני מעלה את הדברים האלה עכשיו?

בימים אלה התקבלה החלטה שבעיניי היא תמוהה ביותר אם לא הרבה יותר מכך, החלטה שאפשר לראות בה החלטה שולית, אולם, לדעתי, היא חשובה לאין ערוך בעיקר משום שהיא מעידה כי לא למדנו שום דבר, לא לחיוב ולא לשלילה, ומי שחוזר פעם אחר פעם על אותן השגיאות, מסכן את עצם קיומו ומכשיר את הדרך להמשיך ולעשות את אותן השגיאות העתיד.

בהסכם השלום שנחתם עם מצרים ב-79. 3. 22 נקבעו לא רק סידרי הכוחות המזוינים שיורשה לצדדים להחזיק בסיני, אלא גם מיקומם הגאוגרפי. ההסכם מתייחס בעיקר לכוחות המצריים. לגבי ישראל לא הייתה קיימת הבעיה היות וישראל נסוגה מכל השטחים וחזרה להחזיק כוחות רק בתחום הגבול הבינלאומי, כפי שהיה קיים מאז ימי המנדט.

הצעדים והפעולות שנקטו המצרים לפני מלחמת סיני הוכיחו, בין שאר הדברים, כי ערכו של הסכם כל שהוא, שאין ברצון הצדדים לכבדו, אינו שווה יותר משווי הנייר עליו הוא כתוב. ושערכן של החתימות עליו, ויהיו של האישים החשובים ביותר בזמן החתימה, ערכן כקליפת השום, אם לא פחות מכך.

כוחות האו"ם שהיו אמורים לפקח על קיום הסכמי שביתת הנשק שלפני המלחמה, גורשו על ידי המצרים אף מבלי שעירערו על כך ובכך הבהירו כי להחלטות האו"ם אין משמעות מחייבת. מציאות זו לימדה כי מה שדוד בן גוריון אמר, או מה שיוחס לו שאמר יש לו על מה להסתמך , שלא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה היהודים יעשו. או אמירתו המפורסמת "או"ם שמום". אולם לא עבר זמן רב ומה שאמר כשכל קומתו אומרת עזוז, נחישות ואמונה בכוחם של היהודים, של מדינת ישראל ושל צה"ל, לא נאמר אלא על ידי "העכבר ששאג". בלחץ המעצמות ובראשן ארה"ב, ולאחר "בגידת" בנות בריתה של ישראל (בריטניה וצרפת), נסוגה ישראל בהוראת בן גוריון בפעם השניה מרצועת עזה (הפעם הראשונה היתה ב-1949 עם סיום מלחמת השחרור, כאשר הוא דרש מיגאל אלון, שהיה מפקד חזית הדרום, לסגת מהשטחים שנכבשו בדרום הרצועה, כולל אל עריש. גם אז בלחץ המעצמות  ובראשן ארה"ב), ובפעם הראשונה מכל שטח חצי האי סיני. נסיגה זו לבטח היוותה תקדים לנסיגה המוחלטת שנדרשה ישראל לסגת  ועד למטר האחרון, לאחר שנתחם הסכם השלום עם מצרים (מקרה טאבה) ובכך הוכח כי ישראל היא הנכנעת, פעם אחר פעם, להחלטות האו"ם ובעיקר ללחצים של המעצמות השונות. דבר שאפשר לראות בו וויתור על עצמאותה וריבונותה של המדינה.

שנים רבות מכרגיל החזיקו מעמד התנאים שנקבעו בהסכם השלום. (הסכם שביתת הנשק: מ-1949 ועד 1956 . כעשר שנים מ-1957 ועד פרוץ מלחמת ששת הימים ב-1967. כשש שנים בין סיום מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור ב-1973 . כעשרים ושש שנים מאז החתימה על הסכם השלום ועד לימינו אלה.)

לכאורה ממשיך הסכם השלום להתקיים ככתבו וכלשונו במשך כל השנים האלה. אך אם נבדוק את המציאות, נמצא כי ההסכם התקיים ומתקיים רק לכאורה. הגבול בין ישראל ומצרים, לכל אורכו, היה פרוץ לחלוטין במשך כל השנים. איש, מעולם, לא רצה לדבר על הברחות הנשק שהתבצעו בעיקר על ידי הבדואים מסיני, בסיוע כזה או אחר של הבדואים אזרחי מדינת ישראל, הברחות שקיומן נרמז מפעם לפעם על ידי גורמים שונים שאמורים להיות מוסמכים לדעת זאת. נשק שהועבר לידי גורמים לוחמים, שיש מי שמגדיר אותם טרוריסטים, ביהודה ושמרון. אני יכול להעריך למה המצרים וצה"ל היו מעונינים שלא להביא את הדברים לידיעת הציבור הישראלי ולהתרכז רק במתן אינפורמציה על הברחת סמים, נשים ועובדים זרים.

אם כך היה המצב לאורך הגבול בין ישראל ומצרים הרי שהמצב לאורך הגבול הקצר שבין מצרים ורצועת עזה היה חמור עשרת מונים. גבול שקיבל את הכינוי "ציר פילדלפי". 5 1 קמ' שבין הגבול של  ישראל עם  מצרים והים התיכון. גבול שמצידו האחד היה כפוף להסכם השלום , כלומר, אזור מפורז. ומצידו השני היה בשליטת ישראל. נכון שקטע גבול זה הוא קשה ביותר לשמירה מהיותו עובר בתוך שטח מיושב בצפיפות על ידי תושבי הרצועה הערבים ומחלק את העיר רפיח לרפיח המצרית ולרפיח הפלשתינית. ברור היה כי המצרים כלל לא ניסו למנוע הברחות, כולל הברחות של נשק אישי וחומרי לחימה וחבלה. הימצאותם של כלי נשק מסויימים ברצועה מלמדת ומוכיחה כי המציאות היתה לא רק עצימת עין. אם נבחן את אמצעי ההברחות העיקרי, המנהרות, נוכל לומר כי רק פתי יאמין כי המצרים לא יכלו להבחין ולמנוע את חפירת עשרות המנהרות שחיברו בין הצד המצרי לצד הפלשתיני. המפתיע הוא כי גם צה"ל לא הצליח לגלות את כל המנהרות האלה וגילויין של אלה שהתגלו התאפשר בעיקר רק לאחר שצה"ל הרס בתים ועקר מטעים לאורך הגבול וברצועה רחבה למדי, על המשמעויות המדיניות והבינלאומיות שהדבר גרר.

אולם...

עד היום, עד לסיום ההתנתקות, גזרתי על עצמי לצמצם עד כמה שאוכל את הכתיבה על הנושא הזה. הסיבה המרכזית לכך היתה, כפי שאמרתי וכתבתי במקומות אחרים, שאי אפשר היה לתקן ב-1967 וב- 1973 טעויות שנעשו ב-1949 וב-1956 . לא רציתי להכנס לדיון על הצורך בהתנתקות עכשיו, צורך שלדעתי לא היה קיים אם מדינת ישראל היתה מנהלת את מדיניותה בעבר בצורה נבונה. אפשר להבין מה היא כוונתי באם יובנו דברי על הנסיגות שנכפו על ישראל וכניעתה להן ב-1949 וב-1956 .

אם נסכים כי בעבר נעשו טעויות במדיניות, הרי שהטעות העכשווית, שלכאורה נראית שולית, עלולה להיות החמורה ביותר שעשתה מדינת ישראל. או יותר נכון לומר, לדעתי, טעויות שעשו מנהיגי המדינה השונים בכל שנות קיומה של המדינה.

צרכים דיפלומטיים הביאו להצהרות שיקריות המעלות על נס את "ניצחון" המצרים במלחמת יום כיפור. תרשו לי לקבוע כי במלחמת יום כיפור ניצחה ישראל ניצחון כמעט חסר תקדים "עולמי". אפשר, אולי, להשוותו לניצחון שניצחה ברית המועצות  את גרמניה במלחמת העולם השניה, לאחר שהצבא האדום הצליח להחלץ בסטלינגרד ממצב, שהיו שהגדירו אותו כעל סף תבוסה. ולנצח ניצחון שהסתיים בכיבוש כל השטחים שניכבשו על ידי הצבא הגרמני במזרח אירופה עד לכיבוש מרבית שיטחה של גרמניה עצמה. מחיר הניצחון היה איום ומחריד, אך בוודאות אפשר לומר כי מחיר התבוסה היה מעבר לחרדה, ומעבר לעצם קיומה של ברית המועצות.

ההיסטוריה (ולא ההיסטוריונים של היום) היא שתקבע ביום מן הימים, למה מלחמת יום כיפור פרצה כפי שפרצה. מה היתה הסיבה שישראל לא פתחה במלחמה, גם כשכבר היה ברור שהיא עומדת לפרוץ, עובדה שהיום, לאחר אין סוף תחקירים, נמצאה ברורה. מכל מקום, צה"ל נכנס למלחמה באיחור ובעמדה נחותה. אמנם לא עד כדי סכנה של אובדן קיומה של ישראל וסיים אותה, בפעם הראשונה בשוני מכל המלחמות הקודמות, בתוך שטח מצרים ולא בתוך שטח חצי האי סיני. היתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה העקובה מדם של המלחמות שבין ישראל ומצרים, בה הגיע צה"ל למקום ולמצב בו לא היה דבר שימנע ממנו להגיע עד לקהיר (כך היה הדבר גם במלחמה כנגד סוריה, אך זה נושא אחר) ולהביס את צבא מצרים, שהוא הצבא של המדינה החזקה ביותר בין מדינות ערב, ומי שתמיד התיימרה להיות מנהיגת העולם הערבי, והמגינה העיקרית של הענין הפלשתיני.

המחיר ששילמה ישראל באבדן חיי בניה היה מחריד, אך המחיר ששילמה מצרים היתה מעבר לניתפס. אם חושב מישהו שהסכם השלום שנחתם בינה לבין ישראל, ביזמת אנואר סעדת, נחתם בגלל "עיניו היפות" של מנחם בגין, או בגלל "אהבת השלום" שנתגלתה פתאום באישיותו של סעדת, טועה טעות מוחלטת. אני גם מעיז לומר כי מי שחושב שהרצחו של סעדת הוא תוצאה של הסכם השלום, גם הוא טועה. אני חושב (אני יודע שזה בניגוד לדעה המקובלת) שהרצחו נובע מהתבוסה במלחמת יום כיפור, אלא שהתהליך הבשיל תוך שנים מספר, אולי מפני שרק אז הבין העם המצרי מה היה המחיר ששולם עבור "הניצחון" הזה. ושאם לא היו מעצמות העולם (שוב הן) מתערבות להפסקת המלחמה, מצרים היתה לא רק מובסת אלא ניגפת מפני ישראל, ותושבי קהיר היו מתעוררים לספוג הפצצות של קהיר ואולי גם (אני שמח שלא) לראות חיילים ישראלים מסתובבים בחוצות עיר הבירה שלהם.

גם הסכם השלום מבטא בצורה סמויה את התבוסה הזו שהובס הצבא המצרי. עובדת הסכמתה של מצרים לפרז את כל חצי האי סיני, אינה יכולה להתפרש אלא ככניעה לתוצאות המלחמה ואפשר לראות בה הסכמה בכורח לוויתור על הריבונות המצרית בסיני, וויתור שללא ספק היה בכאב מיוחד לאור הפיתוח המוצלח של ישראל את התיירות בסיני אזור שמצרים ראתה בו אזור זניח. אני מניח כי הדבר הביא גם להתעקשותה של מצרים לקבל במסגרת ההסכם  כל שעל אדמה, ובעיקר באיזור טאבה, שהוא האיזור בו בלטה ההצלחה הישראלית, יותר מאשר בכל אזור אחר, כולל אזור שארם- אל- שייך, דבר שהדגיש את גודל תבוסתה של מצרים.

עכשיו, עם סיום תהליך ההתנתקות, אני משחרר את עצמי מהגזירה שגזרתי על עצמי. ההתנתקות היא עובדה. ההתנתקות היתה כורח המציאות. ויש בה תועלת רבה הרבה יותר מאשר המשך ההחזקה הצבאית והאזרחית ברצועת עזה. עוד לפני שגזרתי על עצמי את הגזירה, עוד בימים שאיש לא האמין כי כוונתו של ראש הממשלה היא אמיתית, עוד בימים שמרבית אנשי הצבא הבכירים ניסו לשכנע את עצמם ואת הציבור, שישראל לעולם לא תצא מרצועת עזה, כתבתי כי ישראל אינה צריכה ואינה יכולה להמשיך ולהחזיק ברצועה. לא למען תושביה הערבים, אלא בראש ובראשונה למען שלמות העם הישראלי.

רעיון ההתנתקות היה נכון אך הביצוע מביש ומזיק. שוב אינני בטוח באם ההתנתקות, כפי שנעשתה, לא גרמה, בטווח ארוך, נזק בל יתוקן וקרע בל יאוחה, לחברה הישראלית. אינני מדבר על היציאה "בשלום", "בהתאם לתכנית", או כל הגדרה אחרת שמשמיעים אלה שהיו אחראים לביצוע ויהיו אחראים לתוצאות. אם בעתיד תישאל השאלה האם לא היתה דרך אחרת להיפרד מרצועת עזה, להיפרד בשיתוף פעולה או בתאום עם הרשות הפלשתינית. תשובתי היא כי ההתנתקות היתה חייבת להתבצע בכל מקרה. מה גם שההתנתקות נעשתה למעשה תוך תאום ושיתוף פעולה ברמות שונות. ודווקא הדיבורים חסרי המשמעות על התנתקות "חד- צדדית" הם אלה שבסופו של התהליך הבהירו כי שוב היתה זו כניעה מבישה למדינת ישראל. כניעה חוזרת ללחץ שהפעילו מעצמות המערב ובראשן ארה"ב, "ידידתנו הגדולה" שכרגיל ובאופן מובן, דואגת בעדיפות ראשונה לאינטרסים שלה. שוב אני מודה כי אני יודע שרבים לא יסכימו עם הדברים, אך כבר אמרתי: ההיסטוריה היא שתשפוט את עצמה ולא ההיסטוריונים שלדעתי הפגינו ומפגינים חוסר הבנה של התהליכים העוברים על המזרח התיכון (על המזרח התיכון החדש ייכתב בעתיד הקרוב).

הדבר התמוה ביותר בהקשר להתנתקות אינו יציאת ישראל מרצועת עזה ולא דרך הביצוע של ההנתקות. גם  לא "החופש והעצמאות" להם זכו הערבים תושבי הרצועה. הדבר התמוה ביותר הוא ההסכם השולי עם מצרים. הסכם שהוא לא פחות משבירת הסכם השלום. הסכם שולי זה לא תורם דבר לישראל. ההסכם תורם בעיקר למצרים בכך שהוא מהווה את "הפרוסה" הראשונה במדיניות "הסלאמי" שמפעילה מצרים בעידודן ובתמיכתן של מעצמות המערב וביחוד של מדינות האיחוד האירופי, מדיניות שתביא במשך הזמן לפריסת פרוסות נוספות בהסכם השלום, עד לביטולו המחלט של סעיף הפרוז, שהוא הסעיף המשפיל לו נאלצה מצרים להסכים לאחר התבוסה במלחמת יום כיפור.

אני יכול להבין את האינטרס של מצרים בהסכם זה.

אני יכול להבין את האינטרס של הערבים תושבי הרצועה על מיגוון האירגונים הקיימים שם.

אני יכול להבין את האינטרס של העולם המערבי וביחוד של "הקוורטט".

אני יכול להבין את "תחושותיו הלא רציונליות" של אריאל שרון.

אין אני יכול להבין את האינטרס של ישראל ולא את הרציונל העומד בבסיס ההחלטות של אריאל שרון.

האינטרס של מצרים, כאמור, הוא השתחררות מהתחייביותיה ובעיקר מהסעיף המחייב את שמירת חצי האי סיני כאזור מפורז. בנוסף לכך אפשר להבין את האינטרס שלה בחיזוק הרצון והבסיס של הפלשתינים להקים מדינה משלהם ולו רק כדי לשחרר חלק מהלחץ של האירגונים המוסלמים במצרים פנימה. להחזיר את מעמדה כמנהיגת העולם הערבי, וכמגינה, תומכת ואפשר לומר גם האפוטרופסית של האינטרס הפלשתיני כיום ושל המדינה הפלשתינית לכשתקום.

האינטרס של הערבים תושבי הרצועה מובן בהחלט מתוך כך שמרבית התושבים האלה פלשתינים, פלשתינים הלוחמים ומקווים ליום בו יינתן להם להקים מדינה עצמאית וריבונית. מובן שמדובר רק במימוש חלקי של האינטרס הזה, ועליו יש להוסיף את רצונם להגיע לאותו המצב ביהודה ושומרון, ויש אומרים כי מדובר בכל השטח שבין הירדן והים, כלומר, חיסולה של מדינת ישראל.

על האינטרסים של העולם המערבי ו"הקוורטט" אין מה להרחיב את הדיבור. להם יש את האינטרסים שלהם, המדיניים והכלכליים, שלא בהכרח מתחשבים באינטרסים של כל הגורמים האחרים: הפלשתינים, הישראלים, המצרים וגם של כל ארצות ערב האחרות. יתרה מזאת, ידוע כי הם מנסים להתחרות, אם לא להילחם, באינטרסים של ארה"ב באזור.

לישראל היה ויש אינטרס מובהק להתנתק מרצועת עזה. אך אינני מבין מה בין זה לבין חתימת ההסכם השולי עם מצרים. אני לא רואה כל סיבה להאמין כי יש למצרים אינטרס "לסגור" את הגבול שבינה לבין רצועת עזה, אלא ההיפך הוא הנכון. לא ברורה לי לחלוטין ההכרה של מקבלי ההחלטות בישראל שמצרים תפעל עכשיו לסגירת הגבול, דבר שלא עשתה בעבר. זאת ועוד. לא רק שאין למצרים את הרצון לסגור את הגבול. אין לה גם את היכולת לעשות זאת. קשה לקבל שמצרים תוכל לעשות מה שגם צה"ל לא הצליח לעשות במשך כל השנים. צה"ל, שהוא הגדול, החזק והמתוחכם שבין צבאות האזור, נכשל כישלון חרוץ ומתמשך לחסום את הגבול למעבר אנשים, נשק ואמצעי חבלה אחרים.

ההסכם החדש, שכאמור אינו יותר מאשר "לתת לחתול לשמור על החלב" טומן בחובו סכנה גדולה הרבה יותר מסכנת חידוש , או התמשכות, של הסיכסוך בין הפלשתינים לישראל. במסגרת ההסכם יוכלו המצרים להחזיק לאורך הגבול שבין מצרים והרצועה, גבול שאורכו הוא  14 קמ'. 750 אנשי צבא במסווה של אנשי משמר הגבול (אתם זוכרים... שוטרים או חיילים). 30 שריוניות. 8 הליקופטרים ו-6 ספינות. אפשר לעשות תרגיל חשבונאי חסר משמעות, כפי שעשו אנשים מספר. אני משאיר למי שרוצה לעשות את התרגיל החשבונאי הזה ולשרוק בהתפעלות על עצמת הכח הזו ולהצהיר כי עם כוח שכזה הגבול יהיה חסום "הרמטית". יחשוב מי שרוצה את מה שהוא רוצה. כבר אמרתי בעבר כי לא היקף הכוח אלא הרצון להפעיל אותו, הוא הערובה להצלחה או לכישלון.

מה שמדאיג אותי הוא כי המצב שנוצר הוא רווי חומר נפץ ועלול להתפוצץ בכל ניסיון של ישראל להתערב ולמנוע אפשרויות של פעולות טרור נגד ישראל שתצאנה מתוך שטח הרצועה. כל ניסיון שכזה עלול להביא להתנגשות בין הצבא הישראלי והצבא המצרי. וזה יהיה אסון אם עקב תקרית מקומית, תפרוץ מלחמה נוספת בין מדינות אלה ואחרות במזרח התיכון. הייתי רוצה להאמין כי אפשרות שכזו לא תחזור, אך לצערי זה המצב, ומדינת ישראל תרמה במו ידיה את חלקה להיווצרות המצב הנפיץ הזה.

 

אף כי אמרתי כי אני יכול להבין את "התחושות הלא רציונליות של אריאל שרון", אני אוסר על עצמי לדון בהן. אני יכול לחשוב לעצמי את כל המחשבות, אך אינני מוכן להתרוצץ בראש חוצות ולהרצות את מחשבותי, כפי שעושים רבים, החכמים בעיני עצמם.