חולמים ולוחמים – הדים
נו אז מה?
2004. 10. 18
רשימות
ליואב גל – לבנות חלום.
"... תוואי המסלול היה ידוע לנו.
הייתה זו הפעם הראשונה שניגשתי ללימוד הגאוגרפיה של ארץ ישראל, מבלי לראות בכך
חומר לימודי, מבלי לחוש את הרגשת הכורח שליוותה את לימודי הסדירים בכל שנות בית
הספר. ספר הגאוגרפיה, אשר היה פרי עטו של מנהל בית הספר ועסק בגליל העליון, שונן
על ידי. הטופוגרפיה, האקלים, הצומח והחי, לא היה בקי בהם ממני. בדמיוני כבר ערכתי
את הטיול פעמים אינספור. מעל פסגת הג'רמק ראיתי בעיני רוחי את החרמון המושלג, את
פסגות הרי הגליל הממלאות את האופק מכל הכיוונים. קטפתי אגסי בר והאכלתי בהם את
הגדיים הסגורים במכלאות זרדים קוצניים, כפי שהן מופיעות בתמונה אשר בספר. גלשתי
במורד נחל ה"לאמון", אוכל תאנים נוטפות דבש, אותן קטפתי מעצי התאנה רחבי
הצמרת, הסוככים על הנחל הזורם בחדווה. רצתי בינות לשיחי ההרדוף וורודי הפרחים,
מחליק בבוץ וטובל רגליי במים. הבטתי למעלה, סוקר בכאב צוואר את ראשו של
"העמוד" הנישא לשמים, טובל את עיניי בכחול הכינרת העמוק עמוק, שבו
משתקפים הרי הגולן והחורן... השכמה, בחוץ עוד חושך... מדדים בחשכה. לא רואים את
ההולכים קדימה. יש לנו מרוץ נגד השמש. פרט לנקישות הנעליים באבנים ולקולות הנשימה
הכבדה, לא נשמע דבר. ההר מונח מעלינו בצללית כהה אדירת מימדים. ממשיכים לצעוד.
שולי השמיים מחווירים ואנו עוד רחוקים מהפיסגה. הטור הולך ומתארך... קריאות נשמעות
מאחור "לעצור, לעצור!" נעצרים, מייצבים את העמידה...
... כשהגענו לפיסגת ההר, הייתה כבר השמש
גבוהה ברקיע. מצפון-מזרח, זהר לקראתנו הר החרמון ברצועות שלג מעטות. ראשי ההרים
השתרעו מאופק לאופק, ישבתי על גל האבנים המציין את פיסגת ההר והייתי בחצי הדרך
לרקיע השביעי..."
אלה כמה שורות מסיפרי "נעורים עד תום" עמ' 101.
ו-105.
ליורם קופרמינץ – יומן מלחמה 1973. 10.
18
"... לילה ויום ולילה רתחו הלהבות
מעל ההר. לילה ויום ולילה רעדה הארץ. וההר, ענק ושחור, נקרע ונשרף ונאקותיו כנאקות
חיה אדירה קרועת בשר ושותתת דם. ומן השמיים שולחים אליה מלאכים כסופי כנפיים את
חיציהם להרוס ולהשמיד, ויש מי שרואה בהם מלאכי עליון ויש מי שרואה בהם מלאכי חבלה,
ורבים רואים בהם מאת מלאך המוות....
...ושניים, שכל הזמן דיברו רק עם עצמם,
לחשו אחד לשני שאם יקרה משהו לאחד מהם, אז שהשני יבטיח ויישבע שישמור עליה. ורק הם
ידעו על מי, ולחצו ידיים כאילו ידעו שמשהו יקרה לאחד מהם, רק לא ידעו למי...
...לפתע, מתוך חושך הלילה, התנפצה השמש
אל מול עיניו, באור אדיר, ברעם אדיר, באש תופת, ועוד לפני שהיה סיפק בידו להבין כי
לא שמש היא זו, מיהר שחור הלילה לחדור אל בועת האור שנוצרה, והיה זה חושך חשוך
יותר. כי אפילו הכוכבים שזהרו לפני כן בשמיים נפלו וטבעו בחלל השחור ונעלמו. עוד
לרגע נדמה היה לו כי הוא שומע קולות בוקעים מתוך הרעם האיום, אבל זה היה רק נדמה
לו כי הוא היה שרוי בשחור הדומם המפריד בין חיים למוות.
"עלה עלה" צעקו אליו הקולות.
"עלה עלה" הדהדו הקולות. "הננו ועלינו", ניסה לענות להם אבל
לא היה ברור לו אם הוא ער או הוזה או חוזה. האדמה רטטה תחתיו. פקח את עיניו
ומעליו, שרשרת פלדה על הארץ לידו, וצריח מזדקר אל השמיים אי שם למעלה למעלה, וקנה
של תותח מראה לו כאצבע אלוהים את השמיים הנושקים לאופק. "עלה! עלה!"
צעקו אליו הקולות "עלה! עלה!", רמזה לו זרוע מושטת...
...ההר הלך והנמיך את גובהו ומעליו הלכו
השמיים והרחיבו את פניהם החיוורים. עוד לא עלה השחר אך היתה כבר הבטחה של יום
הממשמש ובא."
אלה כמה שורות מסיפרי "אלוהים לא
היה פה" עמ' 6- 5- 4- 283
"...קח את הג'יפ וסע לבית
החולים" אמר לו קצר נשימה, "גידי פצוע". גילי עמד ומבטו אטום, נעוץ
בפניו של המפקד, 'ומה פתאום פצוע? הרי רק לפני שעתיים נפרדתי ממנו בהנפת בוהן והכל
היה בסדר. ואיפה נפצע, וממה נפצע ומתי נפצע?'. "פצוע קשה" אמר לו
המפקד...
... גופו הארוך של גידי שכב במיטה,
עיניו עצומות בשינה טהורה ופניו כפני ילד תמים ויפה. ועורו השזוף שקוף בחיוורון.
כתפיו הרחבות וחזהו כלוח של שחם וזרועותיו לצידי גופו מצמיחות צינורות אינפוזיה.
ידו השמאלית פרושה על הסדין וראשה של עופרי צמוד לידו הימנית ופתאום נגמר הגוף.
רגליים לא היו שם, רק סדין נושק לסדין ואין ביניהם דבר. כמהופנט הביט גילי באין
רגליים, וערמה של חול-ים צמחה וגבהה ומילאה את כל המיטה. אם רק יגרוף. אם רק יפנה,
אם רק ינקה , יגלה את הרגליים. אבל לא היה שם חול, ולא היו רגליים. "הוא חי",
אמרה עופרי מרימה את פניה מכתם לח שהכתים את הסדין. "בטח שהוא חי", אמר
גילי וקולו נשמע כצעקה בחדר הדומם. ואלף הדים התנפצו אל קירות החדר הלבנים.
"חי, חי, חי, חי", וכל הד רק הוסיף וחיזק את הוודאות כי גידי עודו חי
וגם יוסיף לחיות..."
אלה כמה שורות מסיפרי "גידילי"
עמ' 3- 42 .
"מי שחלם עוד יתגשם לו החלום.
מי שלחם עד ששמע קול מנצחים."
No comments:
Post a Comment