בהתחדשות מתמדת

 

אצלי על הקיר, לצד שולחן הכתיבה שלי, תלוי לוח שנה מופלא. בכל פעם שאני מחפש בו את "היום שאחרי", אני מוצא בו דווקא את "היום שלפני". אחד המושגע\ים החוזרים על עצמם ומביאים פעם אחר פעם למצב שהוא בדרך כלל עוד יותר גרועמהיום שלפני היום שאחרי. הקיבעון המחשבתי הוא בחירת הדרך הקלה של להסיק מסקנות ממה שהיה בעבר. הדבר ידוע. אני לא הראשון שמזכיר אותו. גדולים וחכמים כבר התריעו מפני המשגה של בנית עתיד שיתאים לעבר. החכמים הידועים ביותר בין החכמים האלה הם "החכמים שלאחר מעשה".

אף אחד שלא יטעה לחשוב שלא צריך ללמוד את העבר, לנתח אותו ולהסיק ממנו מסקנות, אבל, צריך לדעת להתאים את העבר לעתיד ולא להיפך. וכפי שאומר הפתגם הערבי: "איל- אי- פת- מת". כלומר העבר מת. הוא לא יחזור בעתיד אלא בשינויים כאלה ואחרים. וכל מי שיעשה בעבר שימוש בארועים שיקרו בעתיד, שידע שזה יעזור כמו כוסות רוח למת.

נכון הוא הפיתגם (כן עוד אחד, ומי שיכיר בכך שבדרך כלל פיתגמים הם הבעה תמציתית של אמיתות) האומר כי "מיום שחרב בית המקדש ניתנה נבואה לשוטים", אך אנחנו לא עוסקים בנבואות.

חיזוי, או צפי, הם כלים מקובלים ונחוצים לתכנון כל דבר הדורש הכנה. חיזוי או צפי אינם נבואה אלא בדיוק הניסיון להתאים את ליקחי העבר לצרכי העתיד, ומי מבין אלה העוסקים בקביעת מדיניות שלא מוכנים להכניס למערכת השיקולים שלהם חיזוי או צפי, חוטאים בהתעלמות ובהחמצת נתונים שיכולים להוות בסיס לקביעת המדיניות בעתיד.

מבין כל הקשיים הקיימים בכל מערכת קבלת החלטות וקביעת מדיניות, הקושי המרכזי הוא זה הנובע ממהירות השינויים וממורכבותם. נכונותם האפשרי של הסקת המסקנות וקבלת ההחלטות הוא פונקציה של מהירות זו. השינויים המתחוללים במערכות יציבות הם בדרך כלל תוצאה של תהליכים איטיים ובכך מאפשרים ניתוח, הסקת מסקנות והתאמת המדיניות לתהליכים עוד בהתהוותם ויש מספיק זמן להכניס לתהליך את השינוים וההתאמות הנדרשים. לא כך הוא המצב במערכות העוברות שינויים מהירים ומורכבים. בנוםף לקושי בניתוח ובהסקת המסקנות קיים הקושי העיקרי של ניסיון ליישם כל החלטה שתתקבל כי עד שההחלטות ייושמו המציאות תשתנה.

המציאות במזרח התיכון על כל האספקטים שבה : המדיני, הבטחוני, הכלכלי, האטנוגרפי והדמוגרפי, מתאפיינת בשינויים מהירים ומורכבים שכמעט ואינם מאפשרים את כל הדברים האלה. מספרם הרב של הגורמים הלאומיים, האטניים הדתיים ואחרים, המתגוררים על פני שטח גאוגרפי מצוצם. טעונים באמוציות עמוקות וחריפות המושתתות על היסטוריה ארוכה שגם היא מאופיינת בשינויים מהירים ומורכבים. מציאות זו אינה מאפשרת, אוביקטיבית, ניתוח מעמיק, הסקת מסקנות וקבלת החלטות כאלה שהאזור זקוק להן. יחד עם זאת ישנה חובה לנסות ולעשות זאת במטרה ובתקווה להביא לאיזו שהיא יציבות לאזור.

המזרח התיכון שאני רוצה לעסוק בו הוא האזור המצומצם הכולל בעיקר את לבנון, סוריה, ירדן, מצרים וישראל כמדינות ואת הגורם המשותף לכולן: העם הפלשתיני. או מה שבעבר נקרא "מדינות העימוט". גם למעגל המדינות השני: תורכיה, עירק, ערב הסעודית ונסיכויות המפרץ חשיבות רבה בחיי מדינות העימוט, אך אגע בהן רק מעט.