שלל צבעים.

גילגולו של סרט                                                            2005. 7. 28

 

נו אז מה?

 

נעים, נעים מאד לשבת ליד החלונות הרחבים של "קפית" הנפתחים אל הרחוב. בחוץ חם. בפנים מיזוג האויר מאפשר לנשום בנוחות. אני מחכה שההזמנה תגיעה. הרחוב הומה. תנועת המוניות צפופה. לרגע נידמה לי כי מה שאני רואה הוא חובה חוקית: כתום, כתום, כתום. אולי זה לא על פי חוק. אולי זה רק שכל נהגי המוניות בירושלים החליטו להיות כתומים.לפתע היה כחול אחד. אולי זה רק היה נידמה לי. אולי זה רק אני שרדוף מחשבות רעות ולא הכל כתום.

הנה ההזמנה הגיעה. מבטי נמלט מהרחוב השוצף. מהקערה שלפני מביט בי בחיוך זדוני מרק הבטטה המוקרם, הנהדר. "כתום זה טוב" הוא אומר לי. מה לעשות? את הכתום שבקערה אני באמת אוהב, הוא טעים וטוב. "אלוהים אדירים!" אני אומר לעצמי. לא יכול להיות שהכל כתום. לא יכול להיות שזה משהו יותר מסתם צבע. נכון, כבר ראינו שיש צבעים שיש מאחריהם אידאולוגיה. שיש מאחריהם מעשים, טובים או רעים. אבל ברור היה לי שזה לא בגלל הצבע.

ראינו "ירוקים": הרבה כוונות טובות. הרבה מעשים טובים. אבל גם דברים רעים. למשל, לדעתי עישון מריחואנה הוא דבר רע. אני יודע שיהיו מי שיחלקו עלי, אבל זו דעתי ואני עומד עליה.

ראינו "אדומים": זוכרים את האדומים (הבולשביקים) שהיו בשורה לעולם. בשורה לכל החלכאים והנידכאים. אוי השויון, השויון, כל בני האדם שווים הם. "כושי לבן וצהוב". נו, ואת המלחמה עשו כנגד "הלבנים" (המנשביקים), ומאז צבעו את כל העולם בצבע דמם האדום של מיליונים. ואם אמרנו אדום, אתם זוכרים את "האדום האדום הזה" ששינה את כל ההיסטוריה של העם היהודי...

אני לא רוצה לעייף אותכם. הרי אפשר לדבר על כל צבע וצבע. האמת היא שלא הצבע לכשעצמו הוא שהטריד אותי. חיסלתי את מרק הבטטה המוקרם ועליתי ברח' עמק רפאים. זכרתי כי ראיתי מחלקי סרטים בצומת שליד תחנת הדלק. התרוצצו שם שישה או שמונה נערים ונערות עמוסי סרטים כתומים. רק כדי שיניחו לי לקחנו כמה סרטים ותחבתי עמוק בכיסים. בצומת של "בנין דוד" התרוצצו שישה או שמונה נערים ונערות עמוסי סרטים כתומים. רק כדי שיניחו לי לקחתי כמה ותחבתי עמוק בכיסים.

בהחלטה נחושה ובזעם כבוש המשכתי לעלות במעלה הכביש. ידעתי, כיכר פריס היא טרטוריה שמלאנית, שם אולי אמצא מנוחה כשאמצא סרטים כחולים. כעסתי על עצמי. הרי אלה לא יותר מסרטים צבעוניים. עד אתמול לא יחסתי להם כל חשיבות, זלזלתי בהם ובזתי לכל אלה שטורחים "להתקשט" בהם. בזתי לאלה שאיימו לפגוע במכוניות עם סרטים כחולים והינה אני הולך נחוש למצא "תגובה" לכתום. סרט אחד כחול! אחד! כחול! רק כדי שתנוח עלי דעתי כי לא הכל כתום. מה קורה לי? האם גם אני נכנע לשטות הציבורית הזו?

הכיכר הייתה עמוסה, מרהיבה בשלל צבעים, מרעידה במוסיקה עליזה. הכתומים והכחולים, אם היו שם, נדחקו לשוליים. בלונים צבעוניים, דגלים צבעוניים, מצעד הגאווה כבר מילא את הכיכר ואת הרחוב. טוב היה לראות לרגע כי צבעים יכולים לבטא גם אהבה, ותהיה איזו אהבה שתהיה, ולא רק שינאה ויריבות ופרוד. אפילו חוליגן אחד לבוש שחורים שהוסיף קצת צבע אדום של דם, כשדקר בסכין שלושה מהצועדים, לא הצליח לשתק את השימחה.

בשוליים, על מדרגות של טרה סנטה הצלחנו למצא גם נער אחד עם סרטים כחולים: נחמה פורתא

למחרת פגשנו בצומת. נער עם סרטים כחול לבן. "כחול זה לא אנחנו, כחולים זה אחרים" אמר לנו. "נו טוב, שיהיה כחול לבן, שלא יהיה רק כתום" אמרנו לעצמנו.

עוד יום עבר ופגשנו בצומת נער ונערה עם סרטים בכחול וירוק. "כחול ולבן זה לא אנחנו. כחול וירוק זה אחרים" אמרו לנו. זה נשמע לנו חיובי, אז שיהיה כחול וירוק.

"לכל הרוחות"! נזדעקה הזעקה בקירבי. למה תמיד מה שהיה שמאל ומה שהיום נקרא "שמאל" חייב להיות מפולג, מפוצל ומפורד, למה?

כשחזרנו הביתה ופרקנו את המזוודות פרצו לקראתנו הסרטים הצבעוניים והפעם היו אלה רק סרטים צבעוניים בכתום וכחול ולבן וירוק. לפתע הם איבדו את כל מה שהיה כביכול להיות מאחריהם. בארה"ב, רחוק ממקום ההתרחשיות, הם איבדו את כל המשמעותיות, הפוליטיות והיצריות. הם היו לסתם רצועות של בד צבעוני. נתנו אותם לנכדות שישחקו בהם.

כל זה היה לפני כחודש. אז מה פתאום אני נזכר בזה עכשיו?

בסוף השבוע שעבר השתתפו הנכדות בתצוגת רכיבה על סוסים. לפתע זרחו אלי כל הצבעים. הנכדות השתמשו בסרטים כדי לקשט את הסוסים וקלעו את הסרטים ברעמות ובזנבות הסוסים. מה אומר לכם, השילוב של הכתום והכחול והלבן והירוק היה כל כך יפה. היה משהו טבעי וחיובי בסרטים המשתלבים האחד בשני.

אז אולי? אולי?

סתם חלום ומשאלת לב.