על דמוקרטיה – פמיניזם –
ופורנוגרפיה ב'
נו אז מה?
2004. 10. 13
רשימות
אימגו
גופים רדיקליים נוטים לעבור תהליכים שהם
מנוגדים אך ברוב המקרים מביאים לאותה התוצאה. הרבה גופים רדיקליים נוהגים לגלוש
מעבר לגבולות שקבעו לעצמם, או להיפך, להתכנס ולהתבצר יותר ויותר בתוך הגבולות
שקבעו לעצמם. אני כשלעצמי לא מכיר גופים רדיקליים שלא עברו אחד מהתהליכים האלה ועל
אף החשש לחטוא בהכללה טוטלית אני אומר כי האופייני הוא שלבסוף התהליכים האלה הם
שמביאים לחורבנם ולהעלמם של הגופים האלה. ככל שהגופים האלה רדיקליים יותר ופנאטים
יותר כך הם, בדרך כלל, מזרזים את הסוף של עצמם. בין אם שיחד עם העלמות הקבוצה,
נעלמת גם האידאולוגיה שלה (השתמשתי במילה אידאולוגיה אם כי אפשר גם במילים אחרות
כמו אמונה דתית או חילונית וכו') ובין אם האידאולוגיה ממשיכה להתקיים ולהיות נישאת
על ידי קבוצה אחרת שמידת הרדיקליות שלה תקבע את מהירות המשבר שאותו היא תעבור עד
להעלמותה. יחד עם זאת יכול להיות מצב ששרידים של קבוצה ימשיכו להחזיק באמונתם על
אף היותה לאנכרוניזם.
את המאבק על חופש הביטוי אימצו לעצמן
אין סוף קבוצות של פעילים בכל העולם. קבוצות רדיקליות יותר ורדיקליות פחות, יחד עם
גופים אזרחיים כאלה ואחרים, חסרי אידאולוגיה ספציפית. במקומות רבים הפך חופש
הביטוי למציאות יום-יומית שאין צורך לדבר עליו, לשכנע בנחיצותו, או להלחם בו.
במקומות רבים בעולם, בהם הדמוקרטיה היא המציאות הפוליטית המקובלת והמובנת, מהווה
חופש הביטוי חלק אינטגרלי מדמוקרטיה זו. בברקלי, המקום בו זכה חופש הביטוי לניצחון
הפוליטי המדהים ביותר, בתקופה בה היתה ארצות הברית, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, תחת
משטר האימים של המקרתיזם, אשר באופן לא כל כך ברור ולא כל כך שיגרתי, הצליח
להתקיים ליד ובתוך הדמוקרטיה. והיא, הדמוקרטיה, גם היא המשיכה להתקיים מבלי שרוב
הציבור האמריקני ראה והבחין כי ישנה סתירה תהומית בין שני אלה.
ברקלי כבר מזמן אינה אותה ברקלי שהכרנו
בשנות השישים והשביעים. ברקלי שוב אינה מרכז של ההיפיז ו/או הביטניקים שאינם
קיימים עוד ולא כאן המקום לדון במשותף להם ולמבדיל ביניהם. ברקלי הפכה להיות
שמרנית במהפכנות שלה. חופש הביטוי הוא נושא שעוד נישא בלהט בקרב קבוצות מסויימות
וביחוד של אנשים שכבר אינם בגיל הסטודנטים. גם הסטודנטים החדשים מנסים לשמר את
האופי המיוחד שהם חושבים שעוד שולט כאן. אך חופש הביטוי ועוד דברים שבחלקם
אגע בהמשך, הפכו להיות נחלת הלוחמים לקיומם ובא לידי ביטוי לא במתן במה לבעלי דעות
אחרות ושונות מדעותיהם, אלא על ידי סתימת פיות בצורה בוטה ולעיתים אלימה. אחד
הנושאים הלוהטים כאן, כמו במקומות אחרים בעולם, הוא הסיכסוך הישראלי-פלשתיני. מטבע
הדברים קיימות כאן קבוצות רבות אנטי-ישראליות, שאגב, הרדיקליות שבהן הן של יהודים
מקומיים ושל ישראלים לשעבר. עמירה הס התקבלה פה בזרועות פתוחות. אדוארד סעיד מילא
אולם גדול. אפילו יוסי ביילין הצליח למלא חדר הרצאות באוניברסיטה. אבל כשביבי
נתניהו רצה להופיע פה רתח הרחוב ורק כוחות גדולים של משטרה הצליחו לחלץ אותו עוד
לפני שנכנס לאולם בו אמור היה לדבר.
ככלל מושתתת הדמוקרטיה האמריקנית על
שיטה של שתי מפלגות: הדמוקרטים והרפובליקנים. בברקלי, או כפי שנקראה פעם
"הרפובליקה העממית של ברקלי" People's Republic of
Berkeley , כלל
לא קיימת המפלגה הרפובליקנית. כאן המאבק
הפוליטי הוא בין הדמוקרטים והרדיקליים. אמנם שני שמות שונים, אבל מבחינת הרדיקליות
אין ביניהן הבדל. אם בתחום הפוליטי, חופש הביטוי כבר קיבל פנים שונות, הרי
שבתחומים אחרים בא חופש הביטוי כחלק מהנהדרות המטורפת של ברקלי, כפי שאמרתי. פעם
בשנה, בסוף חודש ספטמבר, מתקיימת תהלוכה ברחוב "יוניברסיטי", הרחוב
הראשי של ברקלי, תהלוכה שאם אפשר הייתי מתרגם את כותרתה לעברית והיה מתקבל
"כמה ברקלי אתה יכול להיות" בה מיוצגים
כל מי שרוצה להיות מיוצג על ידי עצמו: סוחרי החנויות ההודיות מ"ליטל
אינדיה" מציבים להקת רוקדות ריקודי בטן על גבי משאית. מכבי האש ניצבים בגאווה
על כבאית ענק (יותר מתמיד אחרי אירועי ה-11 בספטמבר). קבוצה של קאובויס שחורים
(אפרו-אמריקנים) רוכבים על סוסים הולכים-טופפים. "האיש הוורוד" מלהטט על
חד-אופן. מכוניות ועוד מכוניות מקושטות בשגעונות אוריגינליים. נציגות "המכון
לחינוך ארוטי" צועדות נושאות דגם בגובה שני מטר של איבר המין הנשי בצבעים
עזים של סגול וורוד. פה ושם, לאורך התהלוכה, אנשים בעירום מלא. חלקם בקבוצות וחלקם
ביחידים ורובם בגילים שבהם טוב יותר, לדעתי, היה אם היו לבושים/ות. אבל הם/ן
מפגינים/ות את זכותם/ן לחופש הביטוי כפי שעשו בימים ההם בהן הם/ן היו צעירים/ות
יותר. מראות שכאלה כבר מזמן אין לראות בתחומי האוניברסיטה. היפות כבר לא משתזפות
על הדשאים בעירום. אפילו "הסטודנט העירום", שהופיע לשעורים עירום כביום
היוולדו ורק תרמיל הספרים על גבו, גם הוא נכנע לדרישת משטרת הקמפוס (למשטרה הרגילה
אסור להכנס לקמפוס מאז ימי מהפכת הסטודנטים) והסכים ללבוש ...בנדנה. גם סערה
ציבורית שהתעוררה כאשר המשטרה ביקשה מקבוצה של פמיניסטיות לא לרקוד עירומות על
הרחבה שבראש המדרגות העולות לבית העיריה לא הועילה, והמשטרה סילקה, אנמם בצורה
פיסית מאוד מאוד עדינה, את הרוקדות. לא בגלל העירום, אלא בגלל הפרעה לציבור ליהנות
משרותי העיריה. אינני יודע אם זה כורח המציאות או רק מקריות, אבל בשנים האחרונות
מתרכז חופש הביטוי בשני תחומים. תמיכה בפלשתינים וגינוי חריף של ישראל (נושא נפרד)
ובזכותן של הפמיניסטיות להמשיך ולהופיע בעירום. לאחרונה נוסף לכך אלמנט חדש והוא
דרישה של קבוצת פמיניסטיות להפוך את הזנות לחוקית והנימוק העיקרי לזה הוא הנימוק
הפמיניסטי המקובל כנגד הזנות ש"זכותה של האישה על גופה". אינני רוצה
לעורר עלי את זעמן של כל הנשים בעולם ולהעריך כי התופעה של
"פמיניזם-סקס-פורנוגרפיה" יכולה להתקיים גם מחוץ לברקלי. אפילו בברקלי
אני בטוח שלא זה הקשר בין הדברים בכל שכבות הציבור, אבל הקדמתי ואמרתי בחלק א'
שברקלי היא עיר מטורפת ונהדרת. עיר שהיא יחידה ומיוחדת. עיר שבה חופש הביטוי הוא
הצעקה האחרונה. עיר שבה הדמוקרטיה היא "דמוקרטיה עממית מודרכת" (למי
שזוכר את הדמוקרטיה בימים הטובים של ברית המועצות). עיר שבה הקשר
"פמיניזם-סקס-פורנוגרפיה" קיים כשלפעמים הוא נחבא מאחרי מסכות של חינוך
ואומנות.
ברקלי. עיר קטנה שבה חיים כמאה אלף
תושבים (כבר אמרתי) קיימים שני ערוצי טלוויזיה. שני ערוצים שכל כולם...
ברקלי. לקראת הכתבה הזו כפיתי על עצמי לצפות מידי ערב בשידורי הערוצים האלה מקווה
להבין את הצדדים החינוכיים והאומנותיים שבהם. אני מוכרח להודות שזה היה קשה
ושלא הצלחתי להבין. הערוץ האחד משדר "דמוקרטיה". צילום סטטי מנקודת
צילום קבועה של הדיונים האין-סופיים המתנהלים בוועדות השונות של העיריה. כלומר
דמוקרטיה המתנהלת לעיני הציבור המוכן לסבול ולצפות בדיונים המשעממים במשך שעות.
הערוץ השני פתוח לכל מי שיש בידו סרט ווידאו כלשהו שהוא רוצה להציג. חופש ביטוי זה
חופש ביטוי!!! עד השעה עשר בלילה משודרים בערוץ כל מיני סירטי חובבים באיכיות
נוראות. מהשעה עשר משודרים בו כמעט בכל
לילה קודם תשדיר של "המכון לחינוך ארוטי" מוגש בלעדית על ידי מנהיגת
הקבוצה, זו הנושאת בתהלוכה את דגם אבר המין הניקבי הענק. משום מה רוב ה"חינוך
הארוטי" הניתן הוא על זכותה של האישה ליהנות מאוננות, דבר שאין לי כל התנגדות
אליו, ולהיפך. החלק השני מוקדש ו"מקדש" את המזוכיזם הרך הנקרא בשידור
"ספנקינג" שהוא בעיקר נשים הסוטרות על ישבניהן של נשים אחרות בעירום מלא
או חלקי, תוך שילוב של קטעי סירטי פורנו "קשה". כמעט בכל תכנית מזכירה
המנהיגה- מגישה-מחנכת את הצנזורה ואת זכותה לחופש ביטוי בתחום החינוך הארוטי.
בהמשך הלילה מוגשת תכנית ארוכה ארוכה המציגה נשים ערומות המקיימות טקס/פולחן כל
שהוא שהוא בעיקרו "ריקוד" של אחת, שתיים, או שלוש הנשים הערומות המסתיים
בקיום יחסי מין, פרוורטיים לדעתי, עם אדם מסכן, נכה חולה בשיתוק מוחין היושב בכסא
גלגלים ומנפנף בזרועותיו ניפנופים חסרי שליטה. מסביבם, בחדר מלא אנשים, נשים
וגברים, המשמיעים צרחות וצלילי מוסיקה צורמניים שלעניות דעתי אין הם נכללים
בקטגוריה: "מוסיקה". מנהיגת הקבוצה הזו היא אותה מנהיגה של קבוצת האנשים
הצועדים בתהלוכה עירומים. התכנית הזו מוצגת תחת הכותרת "אומנות". אם
תשאלו לדעתי אין כאן לא חינוך ולא אומנות. יש כאן פורנוגרפיה!
אגב, הערוצים האלה הם הערוצים הציבוריים
היחידים המציגים עירום ללא טישטוש האברים המתאימים.
ברקלי עיר נהדרת ומטורפת. אני אוהב
אותה.
No comments:
Post a Comment