שיירות

 

נו אז מה?      

רשימות                                                                                              2005. 3. 18

אימגו

 

אינני יודע מה היה הדחף שהביא להוצאת הספר "הראל – הקרב על ירושלים" שנכתב בזמן האחרון על ידי צביקה דרור וראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2005 . יהיה הדחף אשר יהיה, יבורך כל ספר שיראה אור והעוסק בנושא זה (במיוחד אם הוא נכתב בגישה חיובית ואוהדת).

התופעות של אנטי ציונות , או אם תרצו פוסט- ציונות, הולכות ומתרחבות יותר ויותר בחברה הישראלית העכשוית. לצערי ישנם יותר ויותר הגורסים כי מלחמת השחרור היתה "מלחמה אימפריאליסטית". ישנם המרחיבים את הנושא עד כדי כך שהם רואים את מדינת ישראל כמדינה שנולדה בחטא, ועוד מעבר לכך ישנם המגדירים את התנועה הציונית כתנועה פאשיסטית-גזענית, או כל הגדרה שלילית, כמקובל היום, בה בכל יום ויום נוצרת הגדרה חדשה, שכל אחת חמורה מקודמתה, ועד לכדי הגדרת תקומתה של מדינת ישראל כאסון היסטורי ואת עצם קיומה כגורם ראשון המסכן את שלום העולם.

הספר הנזכר אינו מחדש דבר. הכתוב בו כבר נכתב לפני כן בספרים רבים, החל מ"ספר הפלמ"ח" שהוצא לאור על ידי אירגון חברי הפלמ"ח כבר ב-1954 ובעוד ספרים רבים אחרים שראו אור במשך השנים שלאחר מכן על ידי גופים ואנשים שונים שהיו אנשי פלמ"ח. או מנגד לכך, על ידי גופים ואנשים שונים שעשו ככל יכולתם לשלול, או להכפיש, או להמעיט מערכו וחלקו של הפלמ"ח במאבק על הקמת מדינת ישראל לפני הקמתה, ובמלחמה על קיומה לאחר שקמה.

ייחודו של הספר היא בכך שהוא מנסה להתרכז בקורותיה של "פלמ"ח הראל" לפני ולאחרי היותה ל"חטיבת פלמ"ח הראל" ובתפקידה כלוחמת העיקרית על פריצת הדרך לירושלים הנצורה והמותקפת, ועל שמירת השארותה של הדרך פתוחה ובכך להבטיח כי ירושלים תישאר בתחומי מדינת ישראל, כבירת ישראל.

אין צורך להסביר את חשיבותה של ירושלים לעם היהודי ולמדינת ישראל. חשיבות שכיום, חמישים ושש שנים לאחר הקמתה של מדינת ישראל, אינה פחותה, ואולי אפילו גדולה יותר מאשר אז. חשיבות הנובעת מהמאבק העתידי על מעמדה כעיר בירה ייחודית למדינת ישראל, או כעיר בירה ייחודית למדינת פלשתין לכשתקום (ולהערכתי היא אכן תקום). או כעיר בירה מחולקת, בה יתחלקו שתי הישויות הלאומיות –מדיניות הנ"ל. ומכאן גם חשיבותה של ירושלים (אל-קודס) לעם הערבי-פלשתיני.

אפשר להוסיף גורמים נוספים, מוסריים ואחרים, על אופיה ומשמעותה של מלחמת השחרור וביחוד המלחמה על ירושלים. גורמים כגון: מקומם, תפקידם ויעילותם של מחסומים. הויכוח על מלחמת אזרחים באזרחים, מלחמת צבא באזרחים ומלחמת אזרחים בצבא. מוסריותה של "ענישה קולקטיבית". מוסריותם של הרעבה והצמאה של אוכלוסית אזרחים חפים מפשע וחסרי אונים.

דברים חשובים נוספים אותם אפשר ללמוד מקריאת הספר, בתוך השורות ובין השורות. דברים, מעשים ומחדלים הרי- אסון אשר השפיעו על המלחמה ותוצאותיה המיידיות והעתידיות ועד לימינו אלה. מעשים שעד היום אנחנו מנסים להתחמק מלהכיר ולהודות בהם. וכאן אני מוסיף גם את דעתי האישית המייחסת לאירועים את העיוורון הצבאי של דוד בן גוריון. עיוורון שנבע הן מהכניעה לתכתיבי המערב (בעיקר ארה"ב) בו ראה את חזות הכל והן מקוצר ראות פוליטית שהביאה לשיקולים צבאיים הרי- אסון שבאו לידי ביטוי בהדחות על רקע פוליטי של מפקדי הפלמ"ח וההגנה ובראשם יגאל אלון, ישראל גלילי ובמקרה הספציפי של חטיבת הראל: יוספל'ה טבנקין, בנו של יצחק טבנקין איש עין חרוד, מנהיג הקיבוץ המאוחד שמקומו בפלמ"ח היה בולט במיוחד. ומנהיג מפלגת אחדות העבודה, יריבתה העיקרית של מפא"י שבן גוריון היה מנהיגה. כל הצעדים וההדחות האלה יכולים להיות לגיטימיים בזמני שלום. אבל הם נעשו תוך כדי המלחמה, ומחירם היה גבוהה מאוד בכשלונות צבאיים אך מעל לכל במחיר חיי אדם. (אבל על כך אולי בפעם אחרת).

את הוצאת הספר יזמו, לפי כתבתו של אמיר אורן "מאזן מפתיע של יוצאי חטיבת "הראל": לצד הגבורה גם חולשות וקצת בתי בושת" בעיתון הארץ מיום 05. 2. 2, אורי בן ארי ועוד שבעה מחבריו ב"הראל",

 כולם דמויות ידועות פחות או יותר. אינני רוצה להתייחס לכתבה בעיתון כי היא מסוג הכתבות הפופולריות של היום היורדות לרמה של רכילות. כתבה בה ביטא אמיר אורן את הצורך הבלתי מרוסן של ימינו למכור את העיתון, וזאת על ידי הוצאת "הצימוקים המרים" מתוך הספר. אפיזודות שוליות, שאני גם לא מבין מדוע היה צריך צביקה דרור להכניס אותן לספר, אלא בצורך שלו להפיץ את הספר תוך התרפסות בפני האופנה העכשוית, דבר המטיל כתמים של "בוץ" על המצבה שרצו היוזמים להקים לחטיבת הראל, למלחמה על ירושלים והדרך אליה, ולימי נעוריהם ההרואיים כשלעצמם.

אם כך, ישאל השואל, מה מצאתי אני לנכון להתייחס בכלל אל הספר הזה ועוד באריכות.

הספר מקדיש מקום נרחב ומודגש לסיפורן של השיירות (ראה כותרת הכתבה). שיירות שהביאו מעט מזון ומעט תיקווה לירושלים הנצורה, המורעבת, המופגזת יומם ולילה. ואני הקטן הייתי אז ילד בירושלים, ילד שראה את הדברים. ראה את השיירות המגיעות מרוסקות. ראה את המשורינים, את הלוחמים והלוחמות. את הנהגים כשעוד היו בחיים וראה את חסרונם במותם למענו למעננו. כשבגרתי נתתי לכך ביטוי בשניים מספרי: "נעורים עד תום" ו"דם עשן וריח הדרים" שבהמשך אבי קטע מאחד מהם.

עם סיום מלחמת השיחרור והייתי לנער, הייתי חבר בתנועת  "השומר הצעיר" בירושלים (השמאל של אז) ולאחר מכן בתנועת "המחנות העולים", תנועת הנוער של הקיבוץ המאוחד ומפלגת אחדות העבודה (השמאל של אז). תנועה שהעלתה על נס את הכרת כל הארץ "דרך הרגליים" ודרך התנ"ך ודרך מורשת הפלמ"ח. הדברים נראו אז אחרת. מי שהיה חבר בתנועה עוד התחנך לאור הסיסמה "בבריתך". על סמל התנועה הופיעה מפת ארץ ישראל כולל עבר הירדן המזרחי. לימים שונה הסמל כדי שלא יהיה דומה לסמלים של תנועות "חרות" ו"ביתר". גבולותיה המיוחלים של מדינת ישראל היו אלה שנחשבו לגבולות טבעיים וברי הגנה: בצפון, נהר הליטני. במזרח, נהר הירדן והערבה. בדרום, מדבר סיני והגבול הבינלאומי של מצרים. במערב, הים התיכון.  

כשמלאו לי שש עשרה עזבתי את הבית והצטרפתי לקיבוץ עין חרוד מאוחד. הכרתי, אישית, את יוספל'ה טבנקין. הכרתי, אישית, חלק מחברי המשק, מאלה שנשארו בחיים, שהיו לוחמים בחטיבת הראל בפרט ובפלמ"ח בכלל. שמעתי את סיפורי המלחמות. את סיפור מותם של אלה שהקריבו את חייהם במלחמה הנוראה. למדתי לדעת את חלקם של בני הבית הקטן הזה בחטיבת הראל ובמלחמה, חלק שהיה מעבר לכל פרופורציה. התחנכתי ללכת בדרכו הרעיונית של הקיבוץ המאוחד. למדתי להאמין בתפיסה הבטחונית – מדינית כפי שגובשה בפלמ"ח ואימצה את תפיסתו של ווינגייט, תפיסה שדרשה "לצאת מין הגדר". תפיסה שגרסה כי יש להעביר את המלחמה לשטח האויב. תפיסה שגובשה על ידי הנהגת הקיבוץ המאוחד בראשותו של יצחק טבנקין ועל ידי מיטב המוחות הבטחוניים של התקופה החל ביצחק שדה ודרך יגאל אלון וישראל גלילי ועוד רבים אחרים, ביניהם לא מעט מבני עין חרוד. כל אלה כולם היו חלק מראית זכותו של העם היהודי לשבת בכל שטחה של ארץ ישראל. מי שיראה את מפת הישובים שהוקמו לפני מלחמת השחרור ומיד לאחריה על ידי ההכשרות המגויסות של הפלמ"ח. יבין מה היו גבולות המדינה המועדפים בהתאם לרעיונות והאידאולוגיה של הקיבוץ המאוחד בימים ההם, ואולי גם יסבירו את חלקם של בני עין חרוד בתנועה וברעיונות של ארץ ישראל השלמה כיום.

אולי לא צריך להתרפק על העבר. אולי זה אפילו מזיק. אך אם נבחן את המצב המדיני העכשוי נראה כי חלק ניכר מהבעיות שהיו אז, קיימות גם כיום. אי אפשר להתעלם מהנעשה היום בגוש קטיף בלי לחשוב ולערוך ספקולציות על מה יכול היה המצב להיות היום באם היו הדברים נעשים אחרת במלחמת השחרור. אם לא היה הפלמ"ח, אז כבר במסגרת צה"ל , נסוג מאל עריש ככניעה לדרישת המערב כמוזכר לעיל. אי אפשר להתעלם ולא לראות מה עומד להתרחש בשטחי יהודה ושומרון, מבלי לחשוב על המישגים שהביאו לתוצאות המלחמה נגד הליגיון הערבי בלטרון ובירושלים ובדרך אליה ולקביעת הקו הירוק ב-1949, שהוא תוצאה של מעשים ומחדלים שנעשו בקרבות האיזור ב-1948 .

 

גדולים וחכמים ממני כבר ניתחו וכתבו ועוד יכתבו על הדברים האלה. היו אלה רק מעט שבמעט מהרהורי ליבי. לב שאני רוצה להקדיש אותו, כאמור בראשית הכתבה, לשיירות.

 

"חיפשנו מקום חדש. השדות היו מקומנו החדש. גולשים היינו בדהרה במדרון, חוצים את שדות השעורה הנטושים, חופנים אלומות בידינו ומגיעם אל "המערה המרובעת": מערה גדולה, חצובה בסלע שבעבר שימשה את הרועים הערבים. פתחה הרחב היה חסום בחלקו בקיר אבנים. שם היינו יושבים שעות, קולים את גרגרי השעורה על גבי פח שמעל למדורה, אוכלים את אשר הבאנו עמנו, מעשנים ומשוחחים. הפגזים כמעט שלא נפלו בשדות, השלווה היתה רבה. פירות הבוסתנים של הכפר דיר יאסין היו תוספת נאה וטעימה למנת המזון. בשקט, היינו חוזרים אל השכונה, עולים במעלה המדרון, סובבים ברחובות השכונה ומחפשים את חברינו הנהגים, יושבים בחברתם לשמוע סיפורים על השפלה, ללקק שפתינו לשמע ההבטחות בדבר התות בשמנת, אותו אנו אמורים לאכול בפעם הבאה כשתגיע השיירה לירושלים.

הם היו אנשים מופלאים, אהבנו אותם, הערצנו אותם, הם היו לנו אחים-חברים בוגרים. עם הרבה שמחה ועצב.ינקל'ה היה הנהג "שלנו". לראשונה, ראיתיו בשעת שמחה. לא זכור לי מה היה הגורם לשמחה, אך כולם היו מרוכזים ברחבה שבהצטלבות הרחוב הראשי של השכונה והשדרות והאנשים רקדו ברחבה. הוא היה גבוה, חבוש כובע אוסטרלי ובידו אקדח תופי, שהיה משחקו החביב. הוא היה מושך את פטיש האקדח לאחור, מכנים דרך הקנה שבר ענף ישר ויורה אותו החוצה. השיירות היו עורק החיים של ירושלים. אינני יודע מה היה מצבה של ירושלים בלי כמויות המזון שהביאו אליה, אולם לא היה זה המזון בלבד. היה זה הקשר עם מרכז הארץ, היה זה הקשר הלאומי והקשר האישי. מחשש פגיעות הפגזים, היו משאיות השיירות מפוזרות ברחבי השכונה, חונות לאורך הרחובות עד לגמר פריקתן ועד לאפשרות היציאה מירושלים חזרה בדרך לשפלה. נהגי המשאיות חולקו ושוכנו בבתים השונים של תושבי השכונות. באחד הימים, כשחזרתי הביתה משיטוטיי, פגשה אותי אמי מחוץ לבית כשהיא מהסה אותי לבל אקים רעש."הנהג שלנו ישן," אמרה. לא ידעתי מי הוא "הנהג שלנו". מלא סקרנות, נכנסתי הביתה על בהונותיי. על המיטה המתקפלת שהוצעה בחדרי שכב בחור וישן שינה עמוקה. בזוית פיו הפעור עמד זבוב שקוע באכילה. אט אט קרבתי אליו ובתנועה אטית גירשתי את הזבוב. עיניו נפקחו ולחלקיק של שנייה, תלה בי את מבטו וחיוך האיר את פניו. אט-אט הוריד את רגליו מהמיטה התרומם מלא גובהו, מושיט אליי יד."שמי ינק'לה" אמר "ואני הנהג שלכם." אמי, שעקבה אחר המתרחש מרחוק, קרבה וגערה בי על שהערתי אותו. רציתי להסביר, אך ינק'לה נכנס לדבריי."הייתי אוכל עכשיו משהו," אמר. לפני שעברנו למטבח, הוא חבש את כובעו האוסטרלי. בפקודת אמי רצתי לגינה כדי להוריד מספר עלי חסה טריים. כשחזרתי למטבח כבר רחשו במחבת שתי ביצים כתומות חלמון, מיטגנות ב"אינרקה שמלץ", מעשה ידי אמי. ישבתי מולו ליד שולחן המטבח הקטן, שומע לראשונה על התות בשמנת, אותו אוכלים האנשים על מדרכות בתי הקפה בתל- אביב. הוא גמר לאכול בתנועת אגודל ואצבע, ניקה את זוויות פיו, ניער בתנועת יד פירור בלתי נראה מעל חולצתו, נשען לאחור בכסאו והצית סיגריה. בדממה שאף מספר שאיפות עשן אותן נשף בנחת כלפי תקרת המטבח. "בוא אראה לך את הזקנה שלי,"אמר.

קמנו ויצאנו לרחוב. הלכתי לידו, קטן ומלא הערצה. ברחוב השני חנתה המשאית. משאית ישנה, אשר תא הנהג שלה מצופה בלוחות מתכת עבה. חרכים צרים היו החלונות. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי, שבה ישבתי בתא הנהג של משאית. ינק'לה הראה לי איך מחליפים מהלכים, איך פותחים מבפנים את החלונות הקטנים שבציפוי הפלדה המכסה את תא הנהג. ישבתי ליד ההגה, משחק במהלכים וינק'לה ישב לידי, מחייך. "המטומטמים עשו עבודה ערבית," אמר והראה לי חלקים פתוחים בתחתית התא המשוריין. "הם לא יודעים לקחת מידות." הייתי שקוע במשחק, מלא אושר וגאווה.

בערב ישבנו כולנו יחד,שומעים את סיפורי הרפתקאות השיירה.על אנשים שלא הכרנו, על מקומות שלא ידענו היכן הם. הלכנו לישון מוקדם. למחרת בבוקר יצאה השיירה בדרכה חזרה לשפלה. ליווינו את ינק'לה אל המשאית. הוא נכנס לתא הנהג, הכובע האוסטרלי לראשו, דלתות הפלדה היו פתוחות לרווחה, קשורות בחבל אל קדמת המנוע. המשאית זזה לדרכה, משתלבת בשיירה. בבוהן מונפת אל על בברכה, נפרד מאתנו בקריאה "להתראות פעם הבאה על תות בשמנת!" חיכינו לפעם הבאה.

הייתה שעת לפני הצהרים. המשאיות התפזרו ברחובות השכונה בנסיעה איטית ובמנועים רועמים. חיפשנו את המשאית בין שאר המשאיות. הזקנה התגלגלה ברעם מנוע ועצרה ליד ביתנו. פרצנו לקראתה. ינק'לה קפץ מתא הנהג מניף חבילה קטנה. "השמנת התקלקלה בגלל החום, אבל את התותים אפשר עוד לאכול," קרא. מיהרנו להיכנס הביתה. אמי בכתה בחשאי. התותים היו מהוהים ומעוכים, אך היה להם טעם גן עדן. הכנו לו אמבטיה. הוא חיסל את כל מנת המים היומית של כל המשפחה ושכב לישון. ישבתי ליד המיטה המתקפלת, מסתכל בו בשנתו. השעות חלפו, הדממה הייתה מוחלטת. אמי נכנסה לחדר ורמזה לי לבוא לאכול ארוחת צהרים. שעות אחר הצהרים חלפו והערב הגיע. ינק'לה ישן. חיכינו לו שיתעורר לארוחת הערב, אך הזמן חלף. אבי חזר הביתה רעב. חושך כבר היה בחוץ. ינק'לה ישן. אמי הציעה, שאנו, הילדים נאכל ונלך לישון. סירבנו. הייתה שעת ערב מאוחרת והעייפות החלה להשתלט עליי. עיניי החלו להיעצם. ינק'לה יצא מחדרי, מתנודד מצד לצד משפשף בידיו את פניו. הוא ראה אותנו יושבים ומבטינו נעוצים בו."מה השעה?" שאל. כששמע את תשובתנו, התעורר באחת. "רעב כנמר," אמר. כולנו התנפלנו על ארוחת הערב, שהסתיימה תוך שתי דקות. בבית לא היו מים אפילו לכוס תה. הורי שלחו אותנו לישון. שכבנו במיטותינו, אחותי ואני, כשינק'לה, משתרע בבגדיו על המיטה המתקפלת, מעשן סיגריה כשמבטו נעוץ בתקרה. ידו האוחזת בסיגריה נשמטה והסיגריה התגלגלה על הרצפה. הוא נרדם. יצאתי ממיטתי, כיביתי את הסיגריה ואת מנורת הנפט והלכתי לישון.כשהתעוררתי למחרת, היה השקט מוחלט. ינק'לה עוד ישן ואמי ואחותי ישבו במטבח. אבי כבר יצא את הבית. הלכתי למטבח. אמי, שהייתה אחות בית חולים, הייתה מודאגת משנתו של ינק'לה. פי היה יבש ועיניי עדין עצומות למחצה. לא היו מים בבית, רק בשעה עשר התחילו את החלוקה. ישבנו במטבח ושתקנו.

לקראת שעת החלוקה חזרתי לחדרי להתלבש ולצאת לעמוד בתור למים. ינק'לה עוד ישן. יצאתי מהבית נושא שני דליים ריקים בידיי. הייתי בראשית התור, המחלק מילא את דליי ויצאתי לדרכי, בחזרה לביתי. שריקת הפגז הייתה בעורפי. הצבתי את הדליים והשתטחתי ארצה. ההתפוצצות לא הייתה רחוקה ממני. מיד לאחריה אחזתי בדליים ורצתי הביתה. המים התיזו על רגליי. בזבוז. פרצתי הביתה לחלק המבוצר, דליי המים בידיי. ינק'לה ישב על המיטה, אוחז את ראשו בשתי ידיו. מולו, ישבו בדממה אמי ואחותי, נועצות בו מבטים. מבחוץ, נשמע רעם הפגזים המתפוצצים. "זה היה קרוב," אמר ינק'לה, "הם לומדים הממזרים האלה," שתקנו. ההפגזה הלכה ודעכה עד שפסקה. אמי הלכה למטבח להכין תה מצמחי הבבונג, שאספנו בחורף בשדות. אחר הצהרים, התאספו בביתנו מספר נהגים. אמי שוב הכינה תה לכולם. ישבתי לידם, שומע את סיפוריהם העולים בעשן הסיגריות הסמיך. למדתי להכיר את חבריו החיים ואת חבריהם המתים. שוב לא נשמעו הסיפורים כסיפורי הרפתקאות, שוב לא היה ינק'לה עליז כבתחילה. חיוכו המאיר היה עייף, מהוה. השיירה התעכבה בעיר ימים מספר ויצאה בדרכה חזרה לשפלה. נפרדנו מינק'לה שישב בתא הנהג, כובעו לראשו. "להתראות בפעם הבאה!" קרא כשהמשאית זזה לדרכה, מניף את אגודלו כלפי השמים. חיכיתי לפעם הבאה. כשהגיעה השיירה הייתה הזקנה בין המשאיות הראשונות. שריטות הכדורים על קירות הפלדה נראו בבירור. כשירד מהמשאית, אחזתי בידו ומשכתיו בריצה הביתה. אמי העמידה את קומקום המים לחימום וכשאחז את כוס התה בידיו, אמר לאמי, "עד יום מותי, לא אשכח את התה שלך." אמי פרצה בבכי וינק'לה חייך חיוך עצוב.

פריצת השיירות לירושלים הלכה וקשתה. מספר המשאיות הפורצות הלך וקטן. חיינו בחרדה לבואה של כל שיירה. שניים מחבריו של ינק'לה, הפכו אף הם להיות לנהגים "שלנו". הם אמנם ישנו בבתים אחרים, אך היו מבלים בביתנו חלק מזמנם.

עמדתי בהצטלבות הרחוב שלנו והרחוב הראשי. הזקנה התנהלה בכבדות, סימני הפגיעה נראו על כל צידה השמאלי. היא פנתה לכיוון ביתנו. ניפנפתי בידי, אך היא לא עצרה. רצתי אחריה בפליאה. 'למה ינק'להלא עוצר?'

הזקנה עצרה ליד ביתנו. דלת הפלדה נפתחה, הנהג היה אחר. מושב הנהג היה קרוע ומכוסה בדם. "קוראים לך אהרון"? שאל הנהג. "כן" עניתי. "ינק'לה ביקש למסור לך את זה," אמר הנהג. אחזתי בחבילה. "ואיפה ינק'לה?" שאלתי. "ינק'לה איננו," אמר, "רסיס מוקש חדר דרך התחתית. המשאית שלי נשרפה אז עברתי למשאית שלו והצלחתי להגיע." כך, בתמציתיות עצובה, סיפר את הסיפור. "להתראות," אמר, סגר את דלת המשאית ונסע בגניחת מנוע. המום פסעתי הביתה. המים בקומקום כבר רתחו. "אין צורך," אמרתי לאמי. ישבנו ליד השולחן במטבח ואכלנו תותים.

טעמם היה מלוח."

 

מתוך "נעורים עד תום" הוצאת "גוונים" 2001. עמ' 96 – 92 .

 

קטעים נוספים על השיירות אפשר לקרא בסיפרי "דם עשן וריח הדרים" הוצאת "גוונים" 2001.