שולחנות, פרחים ושפת גוף

 

נו אז מה?                                                            2005. 2. 10

רשימות

אימגו

 

אתמול ב-05. 2. 9 פירסם גבריאל רעם, כאן ב"רשימות" ניתוח של לחיצת היד בין מחמוד עבאס ואריאל שרון ב-"פיסגת שארם". גבריאל רעם הוא "מרצה ופרשן לתקשורת אל מילולית".   אני לא!

הכתבה הזו החזירה אותי לליל אמש. ישבתי ו"זיפזפתי" בין התחנות השונות, ה-סי. אנ. אנ. פוקס, וה-פי. בי. אס. לא אגזים אם אומר שבערב האחד הזה ראיתי את צילומי לחיצת היד ההיא עשרות פעמים. הידיים עצמן לא כל כך משכו את תשומת ליבי. תשומת ליבי ניתנה לשולחן ולזרי הפרחים שבמרכזו שהעלו בי מחשבות על השולחנות השונים ועל הסימליות שאפשר לראות בהם, ועל זרי הפרחים והסימליות שאותה הם יכולים לשדר.

תמיד תמיד אני נוטה להאריך בכתיבתי עד שנראה לי שלאף קורא אין "כוח" לנודניק שכמוני. אפשר לכתוב על נושא השולחנות ספרים ומחקרים עבי כרס. בפעם הזו אתרכז רק בשלושה סוגי שולחנות ואנסה לקצר (במידה שאוכל) .

שולחנות: שולחן חול משמש, בדרך כלל, להכרת המבנה הטופוגרפי של איזור שבו עלולים להתרחש קרב או מלחמה. מי מאיתנו לא מכיר את התמונה בה עומדת קבוצה של קצינים סביב שולחן שכזה ותמיד ישנו אחד מהם, מצויד במקל או במשהו אחר, שמסביר איפה האויב ואיפה כוחותינו ומאין צריך לבוא ובאיזה דרך אפשר גם לסגת (פעם, לפני הרבה שנים האופציה הזו לא היתה קיימת. אצלנו זה היה "למות או לכבוש את ההר"). אחר כך מתקיים דיון קצר שמטרתו היא איך להשמיד את האויב בצורה היעילה ביותר.

הינה שולחן חול אחר. סביבו עומדת קבוצת אנשים בבגדים אזרחיים. מהנדסים, ארכיטקטים, אנשי פיתוח נוף. כאן תקום שכונת גנים. כאן יהיה גן הילדים. כאן יהיה הגן הציבורי עם מיתקני השעשועים לילדים. יוקדש גם מקום לבית כנסת. כאן תהיה שכונה עם איכות חיים לרווחת התושבים.

שולחן ניתוחים מוקף בקבוצת רופאים ואחיות לבושים לבן מעל לבגדי ניתוח ירוקים. פניהם במסכות, ידיהם בכפפות לטקס, החיים והמוות בידיהם. הם נושאים בליבם את "שבועת היפוקרטס" שלא לפגוע באף אחד ולעשות את כל שביכולתם לעזור ולשמר חיים. או כמו שאמר לי פעם רופא: "כל זמן שיש סיכוי, אפילו הקטן ביותר, אני אמשיך לנתח".

חדר קר, שולחן מתכת קרה, רופא בודד בחדר שכל קירותיו מקררים. על שולחן הניתוח גוויה קרה. לא, אין שום סיכוי להציל חיים, לא גדול ולא קטן, המוות ודאי. כל שנשאר הוא לנסות למצא ולהבין את סיבתו.

שולחן משא ומתן, שולחן גדול או קטן, בריבוע ענק מוקף נציגים, יועצים, עוזרים למיניהם שרובם מיותרים וחסרי תפקיד. הצלמים כלואים באמצע, יושבים על הריצפה שלא להסתיר. אין יוצא ואין בא עד גמר המשא ומתן. אין לחיצות ידיים אבל יש פרחים.

יש גם שולחן ארוך וצר, במרכז השררה המרכזית ההולכת ופוחתת עד לזוטר שבזוטרים היושב בקצה השולחן. במרכז מדברים ובשוליים בקושי שומעים. ניירות, מאפרות, לפעמים כיבוד קל ולפעמים יותר מקל. לפעמים מיצי פירות ולפעמים רק מים. לפעמים לוחצים ידיים ומחליפים חיוכים. לפעמים לא לוחצים ידיים וניפרדים כאילו לא דיברו לפני כן.

כמו שיש ריבוע יש גם מעגל ויש גם מי שמנסים לרבע את המעגל, או לחילופין לעגל את הריבוע. וסביב סביב יושבים כל אלה שמגיע להם לשבת בזכות איזה שהיא, זכות שאיש לא יודע מה מקורה וכולם משתדלים לשמור אותה לא ברורה ולא מוגדרת.

ובצניעות יש גם סתם שולחנות מרובעים ועגולים ואובלים ומלבניים, כאלה עם כיבוד וכאלה עם עישון, עם ניירות ועם פיתקאות שעוברים מצד אחד של השולחן לצד השני. הכיבוד פשוט ודל ותמיד נגמר מהר ומשאיר רק את העישון והצעקות להעסיק את הפיות. ועל השולחן שאריות של צלחות נייר ופיתקאות שנגזרו לפיסות פיסות של סנטימטר על סנטימטר, אבל תמיד תמיד יש על השולחן פרחים: זרים מעוגלים ונמוכים , כדי לא להסתיר. זרים גבוהים וצרים, כדי לא להסתיר. ויש כאלה שטוחים שטוחים שמזכירים את הזרים המונחים בהלוויות ובבתי הקברות, כאלה זרי זיכרון והעמדת פנים, רק שלאלה מצורפים סרטים כדי שידעו כולם מי המשתתפים ומי הם מעמידי הפנים ומשלמי מס הפרחים (השפתיים).

השולחנות, הכיבוד והפרחים שעל כל שולחנות המשא ומתן הם לא סתמיים. הם חלק מהמשא ומתן עצמו. כל שולחן וכל כיבוד וכל פרח אינם מקריים. לכל אחד מהם יש יד מכוונת ולא רק כדי לענות על כללי הטכס, ויהיה הטכס מה שיהיה. הם ביטוי למידת ההערכה של המארגנים למשתתפים. הם הערכה להערכת המשתתפים את חשיבות המשא ומתן. לא זר של ציפורן ננסית כזר של סחלבים. לא זר של פרחים צהובים כזר של פרחים אדומים, לא זר עמוס פרחים ללא תוספת ירק, כזר עמוס ירק עם תוספת של פרחים.

אז למה אני מספר לכם את כל זה?

יש מי שיגיד שאני רואה מהרהורי ליבי. יש מי שיאמר לי כי כל שראיתי, לא ראיתי אלא מה שראיתי בעיני השקפתי הפוליטית, בעיני אמונתי בעתיד הדברים, בתוצאות העתידיות של המשא ומתן,החיוכים ולחיצות הידיים.

היה מי שאמר כי עברו חמישים ושמונה שנים מאז עמד מנהיג ישראלי פנים אל פנים עם שלושה מנהיגים ערבים. נכון, הם עמדו פנים אל פנים, אבל איזה פנים?! מישהו ראה איזה פנים? שלושה מצד אחד של השולחן, ואחד, מצידו השני של השולחן. מובארכ, כמנהיג מצרים, המדינה הגדולה שבמדינות האיזור, לבש על פניו את מסכת הספינקס. עבדאללה, מלך ירדן, לא היה צריך להתאמץ כדי ללבוש על פניו פני נעבעך משועמם שאינו יודע למה בכלל הוזמן לפגישה הזו. הם השאירו את הבמה לשני "הגיבורים" האמיתיים, או שנכון יותר לומר, את האנטי גיבורים האמיתיים. קונדוליסה רייס אמרה בשפת הגוף יותר מאשר בשפת הפה, שהיא והנשיא בוש נותנים לשרון ולעבאס לשחק את התפקיד של הגדולים, אבל כולם יודעים שכל מה שיאמר בין השניים זה רק חזרה על מה שאמרו להם להגיד.

אבל בואו נחזור להתחלה.

בעיתון "הארץ" מהדורת הדפוס מיום 05. 2. 10 מופיעה תמונת לחיצת היד שאותה ושכמותה ראיתי בערב האחד עשרות פעמים. ראו ראו את הפרחים העלובים. ראו את  ר-ו-ח-ב השולחן. שרון ועבאס בקושי מצליחים להגיע משני צידי השולחן לכדי לחיצת יד, גם כן לחיצה! לא אתפלא אם למחרת הפיסגה חש מחמוד עבאס כאבי גב נוראיים. אם הוא לא היה מתכופף כמו שהתכופף, גם נגיעת היד לא היתה מתבצעת. ושרון, שרון יכול תמיד להסתתר מאחרי הכרס שלא איפשרה לו להתכופף יותר וגם כדי לבצע את "הכפיפה" שהצליח לעשות, צריך היה להשען על השולחן. מה לעשות? השנים והמשקל עושים את שלהם. אולי פעם עוד יערך מחקר על איך ששני אלה, השנים והמשקל, השפיעו על המצב הבינלאומי, על היחסים עם הפלשתינים ועל העולם הערבי הסובב אותנו.

מצטער, כמו שאמרתי, אני לא מבין בתקשורת אל מילולית, אז לא אוכל לחזות את העתיד,לא להוציא מסקנות ואפילו לא לנחש ניחושים על מה שיהיה.

בכנות, הייתי מבקש מגבריאל רעם לפרש לנו את שפת הגוף של שרון ועבאס כפי שבאה לידי ביטוי בתמונות האלה. אני, בעוונותי אנסה להבין מה בני האדם אומרים האחד לשני. להאמין למה שהם אומרים, זה כבר דבר אחר.