היי בני

אני איתך. את אריק שרון לא הכרתי אישית גם חבריו לא היו חברי, אבל הכרתי אותם. את מאיר הר-ציון ואת אורי אופנהיימר וישי צימרמן וזאב סלוצקי ויורם נהרי, כולם מקציני ה-101 וכולם אנשי עין חרוד (איחוד).  את מאיר הכרתי טוב (ראה הספר) ואת אורי קצת פחות, כי שניהם היו רועי צאן כמוני והיה לנו מהמשותף ולא רק מהמפריד...הפילוג. הכרתי אותם ואני יודע כי הם לא היו רוצחים וגם לא פשיסטים ואם הם לא היו כאלה, אז גם אריק שרון לא היה כזה. אף כי לא הסכמתי עם דרכו של שרון, לא האשמתי אותו ולא את צה"ל ולא את מדינת ישראל במה שהיה בסברה ושתילה ויתרה מזו, גם לא במה שקרה בקיביה ובעבר כבר כתבתי על כך. גם את עצם הדברים האחרים שעשה ו/או שמייחסים לו לערבים וגם ליהודים, גם בעבר וגם בהווה ועד למחלתו העכשוית אני לא תמיד ולא את הכל שולל. אני שולל את הדרך בה נעשו הדברים ובעיקר משום המחיר הגבוה בחיי אדם שהדרך הזו גבתה. חיי אדם של יהודים ושל ערבים, של נשים וזקנים וילדים שאולי היו חפים מפשע ואולי לא. לדעתי הצנועה אפשר היה לעשות את הדברים אחרת ובהצלחה לא יותר קטנה. אני משתדל לא להעלות כאן את הכאב האישי שלי על חברי, על אחד מהם, שנשאר בחיים כתבתי בספר שקבלת.

 

אני לא מכחיש ואין לי גם כוונה להכחיש את הקרע בנשמתי על שאני חי מחוץ לישראל, אך אין להרחיק עד להגדיר אותי כ"דמות טרגית". אני אדם מאוד שמח ומאושר, מוקף במשפחה יוצאת מהכלל. חי חיים נוחים למדי ללא כל בעיות כלכליות, שגם להן חשיבות רבה. יכול בן אדם להיות שמח ומאושר גם אם חסרה לו רגל. יכול בן אדם להיות שמח ומאושר ולשיר את "שירי הנשמה" של חייו גם אם חסרה לו יד. גם אם הוא חי בגלות. אחרי הכל הייתה זו החלטה שלי לעזוב את הארץ. החלטה שאמנם התקבלה תחת לחץ נפשי, אבל הייתה תוצאה של חשיבה רבה שבה ההגיון גבר על הרגש. היום, אחרי שנים של חיים בחו"ל, אני פחות מבכה את חיי שלי ומבכה הרבה יותר את מה שנעשה בארץ ובכל התחומים. גם כך, ועל אף שגזרתי על עצמי ריחוק, נסתבר לי כי הריחוק הוא בעיקר פיסי, כי מכל הבחינות האחרות אני "חי" את מרבית שעות היום (והלילה) בארץ. קורא את העיתונים באינטרנט. שומע את הרדיו מהארץ. מפרסם את דברי בארץ. מדבר עברית עם מרבית בני האדם בהם אני פוגש. מברך בעברית ומקלל בערבית (אין קללות של ממש בעברית). יש לי בארץ חברים. יש לי בארץ משפחה. יש לי בארץ נכסים. יש לי בארץ עסקים. אני מבקר בארץ פעמיים בשנה, כל פעם בערך לחודש.

אתה מעלה כשאלה מה הביא אותי לעזוב את הארץ. זה מאוד מסובך ומורכב. אולי, אם יזדמן, אוכל לספר לך מעט על כך כשאהיה בארץ בסוף חודש מאי.

זה נהדר שאתה מתכנן להמשיך ולטייל בעולם. כדי להפיק יותר הנאה ועניין בטיולים רצוי גם רצוי לדעת אנגלית. אני לא יודע למה התכוון חברך כשאמר כי אפשר ללמוד בארה"ב אנגלית בחינם. זה נכון וזה קיים בהרבה מקומות במסגרת בתי ספר למבוגרים. אני לא יודע אם תדע הרבה אנגלית אחרי שתלמד בהם כי הם מיועדים בעיקר למהגרים שהם או דוברי ספרדית או סינית והרמה בהם היא נמוכה למדי.

מכל סיבה שהיא כדאי לבקר בארה"ב. זו ארץ יפה וגדולה וחלקים בה מענינים מאוד מבחינת הגיוון האתני שלה על כל מה שכרוך בכך, כמו תרבות, מאכלים וכו'. חלקים אלה, כמו הערים הגדולות בחופים: המזרחי: ניו יורק, וושינגטון, פילדלפיה, בוסטון וכו'. המערבי: סאן פרנסיסקו, לוס אנג'לס, סאן דייגו וכו'. רק שהחיים במקומות האלה הם יקרים להנביז. עלות משוערת של מגורים ומחיה צנועה ומעט בילויים, יכולה להיות בין 1500 דולר ל-2000 דולר לחודש, או בקווים כלליים בין 5000 דולר ל-6000 דולר לשלושה חודשים. אם אתה מתכוון גם לטייל ברחבי אמריקה, זה יכול להגיע ליותר מזה. העלויות האלה לא כוללות טיסה בין ישראל לארה"ב.

בכל מקרה, אם אתה מתכוון לבקר גם בחוף המערבי, תוכל להתגורר אצלנו. אנחנו גרים בברקלי שהיא בצד המזרחי של מפרץ סאן פרנסיסקו, כ-20 דקות נסיעה מהעיר, במקום שבו ישב שלום חנוך לשטוף את העיניים.

שנשמע רק דברים טובים.

שלום ולהתראות

בידידות

אהרון חבר (חובר)