מוכרח להשוויץ

 

נו אז מה?                                                           2005. 4. 29

רשימות

אימגו

 

ב- 04. 12. 2 פרסמתי כאן באתר את הרשימה: "מה שחייבים לשכוח"  המתייחסת לספר הנושא את השם What Must Be Forgotten: The Survival of Yiddish in Zionist Palestine מאת ד"ר יעל חבר (זוגתי שתחיה).

 

בכתבתי הבטחתי כי לכשתצא המהדורה העברית של הספר, אכתוב גם על כך. מאז אכן כבר יצאה המהדורה העברית לאור: "מה שחייבים לשכוח: יידיש בישוב החדש" בהוצאת יד בן צבי 2005 .

 

מתוך: "מה שחייבים לשכוח: יידיש ביישוב החדש" מאת יעל חבר (הוצאת יד בן-צבי, 2005).  (מראי המקומות נמצאים במלואם בספר עצמו)

 

               המחקרים הרבים המוקדשים להתפתחות התרבות העברית שהקיפה את כל תחומי החיים בארץ מתארים בדרך כלל את התהליך שבו הפכה העברית לדומיננטית באופן אבסטרקטי ובאמצעות רטוריקה קולקטיבית, כאילו לא היה מורכב מהתנסויות אישיות.  אמנם, בחלק מהמחקרים על העלייה השנייה מובאות עדויות המשקפות אמביוולנטיות כלפי העברית, אך דוגמאות אלה אינן זוכות לניתוח מעמיק והן נשארות בגדר אנקדוטות בלבד. כך, כולל מאמרו של מיכאל גרינצוייג על העברית בתרבות העלייה השנייה קטע מזכרונותיו של שלמה לביא, מחשובי האידאולוגים של עלייה זו. לביא כותב שקבוצת כנרת היתה אמנם על טהרת העברית. אך הוא מוסיף בגילוי-לב רב:

 

'אין כל יכולת להביא בחשבון כמה זה עלה. אין להעריך כלל כמה עולה לאדם המעבר משפת דיבור אחת לשנייה, ובייחוד לשפה שאיננה עדיין שפת דיבור. ומה רבים עינויי הנפש הרוצה לדבר, ויש לה מה להגיד, והיא אילמת ומגמגמת.'

 

תיאור נדיר וכאוב זה נותן ביטוי לדילמה האישית. מעל ומעבר לקושי המעשי של התבטאות בלשון שהיתה עדיין דלת-אמצעים, מעיקה הבעיה הרגשית הקשה הנובעת מוויתור על שפת-האם. הבחירה בביטוי 'עינויי הנפש', שבו נוקט המקרא בציווי על הצום ביום הכפורים ('ועניתם את נפשותיכם', ויקרא טז לא; ועוד), מסגירה את האמביוולנטיות המודחקת לגבי החובה לשכוח את היידיש. לביא מדבר בשם אנשי העלייה השנייה המתוסכלים בגלל היותם 'אילמים ומגמגמים', אך בסיכום מאמרו של גרינצוייג על מעמד העברית אין זכר ל'עינויי הנפש' הללו. גם במאמר זה מוצג תהליך השתלטות העברית כמוגמר עם תום 'מלחמת השפות' עברית-גרמנית: 'ערב מלחמת העולם הראשונה היה ברור לחלוטין, כי במאבק הזה בין העברית ללעז היתה ידם של העבריים ותומכיהם על העליונה'. הגישה הממעיטה בקשיי החלפת השפה רווחת גם במחקרים חדשים וביקורתיים יותר.  יעל זרובבל מציינת בקיצור: 'צמיחת העברית כשפתו הלאומית של היישוב היתה תהליך מורכב שהיה כרוך במאבק מסיבות אידאולוגיות ומעשיות כאחד'.  היא מתייחסת בחטף רק אל 'מלחמת השפות' העברית-גרמנית ככפויה על-ידי גורם חיצוני, ונמנעת מפירוט לגבי המאבק 'האידאולוגי והמעשי' שהיה כרוך בהשתלטות העברית.

 

דוגמה מעניינת של גירסה אפשרית שונה לנרטיב ניתנת בזכרונותיו הכתובים יידיש של יהואש   (שם העט של שלמה בלומגרטן, 1872- 1927), משורר היידיש האמריקאי הנודע שחי במושבת העלייה הראשונה רחובות ב-1914. כאמור, יוצרים ספרי ההיסטוריה את הרושם שבסיום תקופת העלייה השנייה  העברית היתה בשימוש רווח – אם לא בלעדי – בכל היישוב החדש; אך לא מובאים נתונים על תפוצתה למעשה בישובים וותיקים כגון רחובות. מרתק לכן לקרוא את דיווחו של יהואש על להיטותם של תושבי רחובות אחר עיתוני היידיש שהיו מגיעים אליו בדואר: 'אנשים כבר חיכו להם בחוסר סבלנות והם עברו מיד ליד. אחדים ביקשו ממני מראש להבטיח, למען השם, שלא אתן את העיתונים למישהו אחר לפניהם' ['מען האָט שוין אויף זיי געוואַרט מיט אומגעדולד און זיי פֿלעגן גייען פֿון האַנט צו האַנט. אייניקע האָבן פֿאָרויס באַשטעלט איך זאָל למען השם קיין אַנדערן ניט געבן פֿריער פֿאַר זיי']. מזכרונותיו הארצישראליים של יהואש עולה שהוא רחש חיבה לציונות ולעברית. כך, למשל, הוא מתאר בהתפעלות את ילדי רחובות המדברים עברית. יהואש ידע עברית היטב והיה קשוב למשמעויותיה. תרגומו הקלאסי לתנ"ך (1927) ממחיש ביטויים שהמסורת פירשה כמטפורות וכולל ניסוחים הקשורים קשר הדוק לגאוגרפיה, לצמחיה ולעולם החי של הארץ. ברור יחסו האמביוולנטי לנושא השפה: מחד הוא מתלהב מתחיית העברית ביישוב החדש, ומאידך הוא מדווח על כמיהה ליידיש בקהיליה. הקונפליקט אצל יוצר ביידיש בעל שיעור-קומה כיהואש היה בודאי מועצם בקרב אנשי היישוב החדש, שהאידאולוגיה חייבה אותם להתכחש לשפת אמם. תמונת ההטרוגניות הלשונית המתקבלת מזכרונותיו של יהואש נראית קרובה יותר למציאות ממה שמציג הנרטיב הלאומי, בעל הקול האחיד.

 

מאמרה החשוב של רחל כצנלסון 'נדודי לשון' (1918)  – שכותרתו רומזת בבירור ל'חבלי לשון' מאת ביאליק (1905) – חושף במלואה את הדילמה התרבותית והנפשית שבפניה ניצב הפרט הציוני. שלא כמו לביא, המעלה זכרונות לאחר זמן, מביעה כצנלסון בזמן-אמת את הקונפליקט האישי הכרוך בהחלטה להעדיף את העברית על היידיש. היא מתוודה בגילוי לב נדיר ובכושר ניתוח יוצא-דופן על התהליך שעברו היא וחבריה:

 

'[בגולה] לדבר עברית לא עלה על לבנו. האמנם נעזוב את הטבעי ונבחר במלאכותיות? ובקשרים החזקים האלה בגדנו בבואנו לארץ-ישראל. כי פה אף אחד ממנו אינו מרגיש עצמו כבן לשפה זו [יידיש […] לבגוד בז'רגון היינו מוכרחים, אף כי שילמנו בעד זה כמו בעד כל בגידה. ויש לנו הצורך להצדיק את עצמנו ולברר לנו, איך עזבנו כל כך מהר מה שהיה לתוכן חיינו'.

 

איך הצדיקו כצנלסון וחבריה את המשבר הנפשי והתרבותי הנלווה להכרעה הלשונית? הקשר העמוק ליידיש מתברר מקביעתה 'במקום מולדת היתה לנו השפה הזו בגלות', ניסוח המזכיר את המושג 'יידישלאנד' – טריטוריה הקיימת בלשון – שמתאר חיים ז'יטלובסקי ב-1937. ביידיש, היא אומרת, 'אהבו אותנו כמו שהננו'. בחירת החלוצים בעברית נבעה מתפישתם את הציונות כתנועה מהפכנית התובעת מחבריה שינוי בכל תחומי החיים:

 

'היה זרם המחשבה, שבשבילנו הוא היה הרבולוציוני, מתבטא בעברית. ובספרות הז'רגונית (וכנראה שזה היה טבעי והכרחי) שלטה מחשבה מצמצמת, לרוב אינֶרטית וריאקציונית בשבילנו, ובאופן הכי טוב רק הד רפה של הגילויים בעברית. ואדם תמיד, וביחוד אנו במצבנו ובמצב עמנו, ערגנו אל המחשבה הרבולוציונית'.

 

העברית סיפקה את הצורך במהפכנות אישית ולאומית לעומת הקיום הגלותי הקופא על השמרים, המסומל על-ידי היידיש. הוויתור על היידיש נתפש אמנם כבגידה במהות החיים המוּכַּרים, אך היה זה קרבן שראוי להקריבו על מזבח המהפכנות.

 

עצמת דבקותה המכוונת של כצנלסון בעברית מתגלה כאשר היא מעריכה את ספרות יידיש כ'אינֶרטית וריאקציונית'. מפתיע לקרוא הערכה שלילית וסטראוטיפית כזו מצד מבקרת דקת-הבחנה (דן מירון מעריך אותה כ'[האשה] האינטלקטואלית העברית הבולטת ביותר בתקופתה'). 'תמיד יהיה הסופר העברי יותר אזרח העולם מהסופר הז'רגוני', קובעת כצנלסון; אך ספרות יידיש באירופה עמדה דווקא אז על סף דיאלוג פורה עם זרמים אמנותיים מודרניסטיים ומהפכניים, זרמים שלספרות העברית באותו הזמן כמעט ולא היה קשר איתם – אם בשל מגבלות לשוניות או בשל מגבלות אידאולוגיות. פרץ מרקיש החל לפרסם את שיריו האקספרסיוניסטיים בעתונים ביידיש באירופה ב-1917, ובארצות-הברית ביטאה ספרות יידיש מגמות מודרניסטיות שונות, החל מקבוצת 'די יונגע' (1907) שהושפעה על-ידי האימפרסיוניזם. לא סביר שכצנלסון, מבקרת ספרות שנונה שיומניה מעידים על היקף התעניינותה (באותם דפי יומן היא מנתחת ספרות גרמנית ורוסית מודרנית), לא היתה ערה לתסיסה המודרניסטית בספרות יידיש שהחלה ביצירתו החדשנית של י"ל פרץ לקראת סוף המאה ה-19. מה מונח בבסיס הסכמתה של כצנלסון עם הנרטיב המרכזי? ייתכן שמה שנראה כהתעלמות מכוונת מספרות יידיש בת-הזמן היא מעין אסטרטגיה המכוונת להצדיק את בחירתה הלשונית האישית. קל יותר לזנוח שפה שמאופיינת כ'לא-מפותחת' וריאקציונית מאשר שפה שהיא כלי-ביטוי לספרות ופוליטיקה מודרניים ומהפכניים. בדברה על ההצעה של ועידת צ'רנוביץ לתרגום התנ"ך ליידיש אומרת כצנלסון:

 

'את התנ"ך אפשר לתרגם לכל שפות העמים הקוּלטוּריים, יען כי אין עם תרבותי שלא ידע זה שעבר עלינו בתקופת התנ"ך, ולצורך המושגים המשותפים נבראו סינונימים בכל השפות. ולכן יכול היה התנ'ך להיות לפעמים לאחד היסודות שעליו נבנתה הספרות הקלאסית של עם אחר. אבל איך אפשר לתרגם את התנ"ך לז'רגון? […] אפשר לתרגם את התנ"ך לגרמנית, לאנגלית, מפני שבין השפות האלה ושפת התנ"ך יש שוויון, אשר אינו בינה ובין הז'רגון'.

 

כצנלסון חוזרת כאן במשתמע על הניגוד המקובל, מורשת תקופת ההשכלה, בין יידיש לתרבות. על-ידי זיהוי היידיש עם חוסר-'קולטוריות', היא מדחיקה את האמביוולנטיות שעליה היא מדברת קודם, ומפנימה את הסטראוטיפ לגבי היידיש.  זהו מחיר השתתפותה בנרטיב-העל.

 

הביטוי הברור ביותר, והנועז ביותר בזמנו, של מעמד העברית ביישוב החדש בעשורים הראשונים לקיומו היה של יוסף חיים ברנר. ברנר תמך בעברית כשפת היישוב החדש, אך גישתו התרבותית היתה מפוכחת ומעשית. הוא מגנה את השלטת העברית בכוח על-ידי המימסד ומדמה אותה לעבודת-אלילים. ב-1908 הוא כותב: ''לשון-הקודש' אינה פֶ'טיש [כך!] לנו; אנשים חפשים אנחנו מהיות פֶ'טיש לנו'. ברנר ראה גם את היידיש כשפה ציונית לגיטימית, והעריך את כוחה כשפה חיה שאינה ניתנת לחיסול בפקודה. בגליון הראשון, הפּרוֹגראמאטי, של 'המעורר' (העיתון הספרותי שיסד באירופה ב-1906) הוא מצהיר:

 

'עברית אנו כותבים מפני שאין אנו יכולים לבלי לכתוב עברית, מפני שהניצוץ האלוהי אשר מתוכנו יוצא מאליו רק בשלהבת זו, מפני שזיק זה אינו מתלבה, אינו מתגשם במלואו אלא בשפה זו ולא בשפה אחרת, ואפילו לא בשפה הבלולה, החביבה, שפת אמותינו, אשר בפינו'.

 

ניסוחו של ברנר רב-משמעי. הדיכוטומיה בין הערכים התרבותיים השונים המיוחסים לשתי השפות עולה מתוך הדימויים: התכונות המרגיעות והחושניות של היידיש מנוגדות לאליטיזם המופשט והמאיים-משהו של העברית. העברית היא התגלמות 'הניצוץ האלוהי', יסוד מסוכן שמקורו בסמכות מרוחקת, בעוד שהיידיש האמהית ממוקמת 'בפינו', אתר התחושה האינטימי הראשוני. הביטוי 'שפה בלולה' מתעמת עם חברת 'שפה ברורה', שם הארגון שיסד אליעזר בן-יהודה בירושלים ב-1889 'כדי לשרש מקרב היהודים יושבי ארץ-ישראל את לשונות העילגים, הז'רגון האשכנזי והספרדי וכ"ו', המחלקות את ליבות המדברים אותן ועושים אותם כמו לו היו בני עמים שונים'. השפה הבלולה אינה אלא 'שפת אמותינו', תרגום מילולי ל'מאַמע-לשון', שם הכולל את דמות האם ומעצים את דמותה. ברנר חוזר ואומר שהשימוש ביידיש חייב להימשך כמשקל-נגד לסכנת האליטיזם. וכך הוא כותב בתרע"ב, לאחר עלייתו לארץ, ב'הפועל הצעיר':

 

'בעולמנו אין מקום להלכות פסוקות ולבטחון של 'בני-עלייה', כביכול […] אדרבא! ידברו, ידברו היהודים בכל התפוצות את שפתם היהודית, את השפה השומה בפיהם, יכבדו את עצמם ויכבדו את שפתם. […] חדלו לכם מן הדרישות המוחלטות ומעולם ההפשטה'.

 

במאמרו על מנדלי מוכר-ספרים (תרע"ד) מעיר ברנר, מתוך פרגמאטיות ורגישות למשמעויות האידאולוגיות של מינוח: 'שפה עממית שרבבות אנשים מדברים בה לעולם אינה ז'ארגון'. בכך הוא מערער על המשך ההפנמה של הסטראוטיפ השלילי ליידיש. האמביוולנטיות שלו לגבי העברית ברורה מתוך התייחסותו החמה ליידיש, כפי שעולה מהתבטאותו הנרגשת, 'כל-כך עודני אוהב קונטרס חדש ונדפס-יפה בלשוני היהודית!' (ההדגשה במקור) היידיש היתה חלק מתפישתו האינטלקטואלית ומעולמו הרגשי; הוא המשיך לסקור בעיתונות העברית פרסומי יידיש עד למותו ב-1921. חבר גדוד העבודה מספר כי ב-1920 התרשם מהנאתו של ברנר למשמע שיר עממי ביידיש, 'שירה חרישית ספוגת עצב', על חנווני יהודי עני בעיירה הרחוקה. הווי זה של געגועים לגולה, הרחוק מהאידאל ההירואי שאותו ניסה הזרם המרכזי לבסס, מצא אצל ברנר הד עמוק. מעמדו של ברנר כאקטיוויסט וכסופר שבחן את עצמו באותה כנות אבסולוטית, לעתים אכזרית, שבה בחן אחרים, כנראה 'הכשיר' את התבטאויותיו החריגות, ובכללן מתן לגיטימציה ליידיש. החיבה הכללית וההערכה העמוקה לאישיותו התעצמו לאחר שנרצח בידי ערבים ב-1921; 'מחלו' לו על דיעותיו הלא-פופולריות. כך, כותב עליו יצחק טבנקין, בן דורו של ברנר ומחשובי האידאולוגים של תנועת העבודה במשך עשרות שנים: 'אף שמצוי אצלו יסוד של הפרזה ולעתים הוא עובר את גבול המידה, היה בדבריו כוח מחנך גדול שהשפיע על רבים מתוכנו לסלוד מן המדברים גבוהה'. תפישתו של טבנקין את ברנר כ'עובר את גבול המידה' מצביעה לכיוון אפשרות של נרטיב אלטרנטיווי ליישוב החדש ולתרבותו. מהי בדיוק ה'מידה' שאת גבולה עובר ברנר? ייתכן שהכוונה לסירובו להיות כבול באידאולוגיה דוגמאטית כלשהי, שיוצרת קהיליה בעלת זהות הנוטה לפשטנות.

 

במאמר על תחיית העברית בארץ מבחינה סטטיסטית מוסר רוברטו בָּקי נתונים על השימוש ביידיש שנאספו במפקד האוכלוסיה היהודית ב-1916- 1918, על סף העלייה השלישית—שלב שבו היה לכאורה נצחונה של העברית שלם. לפי נתונים אלה, כ-60% מהתושבים היהודיים לא דיווחו שהעברית היא שפתם העיקרית; רובם המכריע דיבר יידיש. בקי מלווה את הנתון הזה בהערת-שוליים מאלפת: 'היידיש היתה מדוברת בפי קרוב ל-70% של ה'הורים' ממוצא אשכנזי וכשליש ה'בנים' האשכנזיים'; כידוע, רוב היהודים בארץ בערב המנדט הבריטי היו ממוצא אשכנזי.  הוא מסכם את המצב: 'עמדתה של העברית היתה אפוא חלשה ביותר'.  מסקנה זו של סטטיסטיקאי ממשלתי בכיר, פחות מעשור שנים לאחר קום המדינה, היא בגדר הודאה נדירה במעמדה הרופף של השפה היעודה בסוף העלייה השנייה, התקופה המכרעת בעיצוב דמותו של היישוב החדש. זכרונותיו של איש העלייה השלישית משה פלמון על ימיו הראשונים בארץ משקפים משהו מן הקושי והלבטים שליוו את נושא השפה גם בשנות ה-20:

 

'רוב הפועלים היו מעולי רוסיה שלא ידעו עברית, ובעיקר היתה נשמעת הלשון הרוסית. כשנוספו פועלים עלה במקצת מספר יודעי העברית, ואף-על-פי-כן לא נשתנה המצב בהרבה. מתוך שיגרה ויגיעת העבודה לא נפנתה תשומת הלב לדיבור העברי. כשנתרבו הפועלים נתעוררה נטיה להתגבר על השיגרה ומספר דוברי העברית גדל.  אף אלה שלא ידעו את השפה לא התנכרו לה כל כך, והיו גם שניסו להתגבר על הקושי שבדבר […] גם האומנים לא ידעו עברית והקלו את ראשם בה, ולשון דיבורם היתה רוסית או אידיש'.

 

ניסוחו של פלמון מעניין ביותר. לצורת 'להתנכר' המקראית משמעות של התעלמות מכוונת ('וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם', בראשית מא ז). פלמון אמנם מתאר תהליך של 'התנכרות' פוחתת, ועם זאת בולט בתיאורו הקושי של העולים להתמודד עם העברית, הזרה להם. הם מעדיפים, בהתאם לרקעם, לדבר ברוסית או ביידיש. החלוצים חשו שרכישת העברית היא עול כבד מנשוא.  אף שמרדכי קוסובר תוחם את מחקרו על היידיש הארצישראלית בערב העלייה הראשונה, הוא מביא דוגמא של שימוש ביידיש בפי אנשי העלייה הרביעית. הוא מצטט בית מתוך:

שיר חלוצים פופולרי משנות ה-20 (שמעתי מפי מאיר רויטמן במגדל במאי 1927):

און דערנאָך האָב איך צו זוכן

געלט פֿאַרן בנין אָדער כביש—

אַזוי קריג איך גליַיך אַן ענטפֿער

אַז: 'מאַסאַרי איז מאַפֿיש'

 

[ואחרי-כן אני צריך לחפש/כסף עבור הבנין או הכביש/--ומקבל מיד תשובה/ ש'אין כסף'].

 

השיר, שנמסר בתעתיק אנגלי, רובו ביידיש: מתוך 22 מילותיו, רק שתיים הן בעברית (שמות העצם 'בנין' ו'כביש', שמשמעותם רבה בהקשר של 'בנין הארץ') ושתיים בערבית (שם העצם 'מסארי' – כסף —והביטוי 'מאפיש', השולל הימצאות דבר-מה). שבריר זה של תרבות פופולרית סותר את הדיעה המקובלת לפיה היתה העברית השפה העיקרית, אם לא השלטת, ביישוב החדש ב-1927. כידוע, המשיכו שירים ביידיש להיות פופולריים בו במשך עשרות שנים. מעיד על כך, למשל, 'פנקס השירים' של זאב סגל, אחד ממייסדי רעננה. אוסף פרטי זה של שירים שהיו מושרים ביישוב החדש ובשנות המדינה הראשונות כונס בכתב-יד מ-1934 עד 1969, שנת מותו; מתוך 108 השירים בפנקס, כ-30% הם ביידיש. נראה שהשירים לא נרשמו לפי סדר כלשהו, אלא אולי לפי הזמן שבו נלמדו; שם המחבר בדרך כלל אינו מצוין.  האוסף, עברית כיידיש (וכן שירים בערבית הנמסרים בתעתיק עברי מנוקד), כולל שירי עם, שירים חסידיים, פרודיות על קטעי תפילה, שירים סוציאליסטיים ושירים ציוניים.  כל השירים, ללא שיקולי שפה, נשמעו לעתים קרובות בביתו של ציוני זה שהיה הבראיסט, אהב את העברית שבה שלט ודיבר, אך מעולם לא התכחש ליידיש שהיתה שפת-אימו והיא שימשה אותו יחד עם העברית. התמדתם של שירי יידיש ביישוב החדש היא משמעותית ביותר בשל החשיבות הרבה שהיתה לשיר הארצישראלי 'בתהליך יצירתה של התרבות העברית בארץ-ישראל, בין השאר גם בהפצתם של דימויים לאומיים וביצירתה של זהות לאומית עברית'.

 

 

 

מאז אני מנסה לכתוב על כך כתבה שתהיה ראויה לספר.

והינה ב- אפריל 2005 הופיעה בעלון הספריות האוניברסיטאיות של ארה"ב ביקורת מאת פרופ' סול גיטלמן מאונוברסיטת Tufts על המהדורה האנגלית של הספר. האמינו לי כי לא רק אישתי הייתה נרגשת אלא אף אני, נרגש וגם מאד גאה. אם הייתי אני מנסה, לא הייתי מצליח לומר על הספר דברים כאלה גדולים. ...

נו, אז מה אתם אומרים?!

תרשו לי אם כן להמליץ לכל מי שהתפתחות חיי התרבות בארץ מענינים אותו, לקרא את הספר. במיוחד, ומבלי שיהיו לי כל כוונות זדון, למשה בן הראש, ולו רק כדי שידע שגם לשפת היידיש ולספרות בשפה הזו, התנגדו רבים בישוב היהודי האשכנזי וביחוד אנשי התנועה הציונית (האשכנזית).

 

ב-2005. 6. 21. במסגרת שבוע הספר, תדבר יעל חבר על הספר ועל מסכת היידיש בתקופת ראשית הישוב.

הארוע יתקיים ב"צריף" של יד בן צבי, ברחוב אברבנאל בירושלים, בשעות 9 – 7 .

תזכורת על כך תפורסם קרוב יותר למועד.