מה נווה על ההרים רגלי המבשר

 

סוד משותף ליותר משניים כבר איננו סוד. גם כשסוד נאמר רק בין שניים, הוא תמיד נלחש מפה לאוזן.

זה שמעמדם של עבדללה מלך ירדן העכשווי כמו גם זו של כל השושלת האשמית, מיום שהחלה לשלוט בעבר הירדן המזרחי, לא היה יציב במיוחד, זה לא סוד היום ולא היה סוד בעבר. לכן לא ברור למה רגשו כולם כשהאלוף יאיר נווה אמר את מה שאמר בקול רם. הדברים כבר נאמרו ונכתבו לפניו בהזדמנויות שונות מפיהם ובכתביהם של רבים, אקדמאים, הסטוריונים ואחרים ואף אחד לא קפץ.

האלוף נווה לא אמר את הדברים כדי להרגיז. הוא לא אמר אותם כדי לפגוע במישהו או במשהו. לא הייתי שם ולא שמעתי אותו אומר את הדברים, אך אני מניח כי אמר אותם כניתוח מדיני-אסטרטגי. אף כי אמר אותם ב"פורום סגור" בנוכחות עיתונאים, היה צריך להיות לו ברור כי עוד לפני שהדברים יצאו מפיו נחרץ גורלם "לצאת מהקשרם" ולצאת לעיתונות כדי שיצאו לאויר העולם על מנת שלא לחזור ועל מנת שיכו גלים ויתפשטו על גלי האתר במהירות הקול. אני לא חושב שיאיר נווה הוא כל כך תמים או חסר נסיון להאמין כי מישהו יראה את דבריו כ"לא לפרסום"            ומכאן אין לי אלא להסיק את המסקנה כי הדברים נאמרו כדי שישמעו, שיראו אור ויופצו לכל העולם, שיהיו מיד בסיס לפרשנויות. שיזכו מיד לתגובות. שיעוררו מיד ביקורות. שיגרמו מיד ליצירת מגעים גלויים וסמויים בין כל מי שיש לו מגע למתחולל במזרח התיכון או שרוצה שיהיה לו מגע שכזה.

אני לא חושב שיאיר נווה לא רואה את עצמו כ"נביא", אך לבטח הוא משמש כ"נושא בשורה". בשורה של מי? לאזניו של מי הבשורה הזו צריכה להגיע? והאם ישנה סיבה, מיקרית או מכוונת, שהדברים נאמרו דווקא על ידי מי שהיה מפקד פיקוד העורף ושהיום הוא מפקד פיקוד המרכז?

ננסה להבין, ותחילה היסטוריה על קצה המזלג.

דעה רווחת היא שממלכת ירדן היא תוצר מלאכותי ושללא הצרכים שנבעו מהמצב המדיני באזור, כפי שנוצר עם גמר מלחמת העולם הראשונה, ורצונן של המעצמות האימפריאליות: בריטניה וצרפת, לחלק ביניהן את כל האזור הנרחב שמדרום לתורכיה שהובסה במלחמה הזו, היא, ממלכת ירדן, לא היתה מוקמת.

מרבית שטחי האזור הזה: שטחי מצרים, עירק ופלשתינה, שבזמנים ההם כללה את השטחים שהשתרעו משני עברי נהר הירדן, מחופי הים התיכון במערב ועד המדבר הסורי במזרח שבו נקבע גם הגבול בין פלשתינה ועירק, היו תחת השפעה ושלטון (מנדט) בריטיים. סוריה ולבנון היו תחת השפעה ושלטון של צרפת. חלוקה זו בין בריטניה וצרפת היתה תוצאה של הסכם "סייקס-פיקו" שנחתם ביניהן עוד לפני סיום המלחמה.

במלחמתה נעזרה בריטניה בכוחות ערביים ויהודים. אלה גם אלה היו אזרחים שחיו באזור מבלי שהיו ישות מדינית כל שהיא. כבר בשלב הזה היו ניצנים של התגבשות תפיסה לאומית, יותר בקרב הישוב היהודי והתנועה הציונית אך גם בקרב הערבים שחיו באזור, בעיקר במסגרות שיבטיות. בתמורה לעזרה הבטיחה בריטניה הבטחות מדיניות-טרטוריאליות גם לערבים וגם ליהודים.

בהכללה אפשר לומר כי כל המדינות אשר קיבלו לידיהן מנדט ל"חנך" ולהביא את "הנייטיבז" לרמה בה יוכלו לקיים בעצמם את חייהם המדיניים טעו טעויות פטאליות במובנה הפשוט של המילה. בריטניה וצרפת לא היו שונות מבחינה זו מכל שאר המדינות. הדבר נכון בייחס לאוכלוסיות שחיו באפריקה, באסיה ולענינינו, במזרח התיכון. הדבר לא נבע רק מהתנשאות והרגשת עליונות אלא מחוסר הבנה בסיסי של המבנה השיבטי שהיה נחלת כל שוכני המזרח התיכון. מדינות אירופה, בעלות המנדט, כבר היו שנים רבות, מדינות לאום שאוכלוסיתן אחידה פחות או יותר, או שכבר מזה זמן רב יישבו בתוכן את החיכוכים בין קבוצות האוכלוסיה השונות שמהן הורכבה המדינה. לכך יש להוסיף את השוני התרבותי. את חוסר השליטה בשפה. את אי ההכרה וההתחשבות בהיסטוריה. ואולי יותר מכך את רצונן הגלוי והנסתר של מדינות המנדט להמשיך ולשלוט בשטחים שהופקדו בידיהן, אם מתוך צורך אסטרטגי ואם מתוך צורך כלכלי. נכון הדבר בצורה הבולטת ביותר בייחס לבריטניה, שהייתה האימפריה החזקה ביותר באיזור (ואולי בעולם כולו) ובעלת האינטרסים הרחבים ביותר. שבאו לידי ביטוי בעיקר בצורך שלה להבטיח את המעבר למזרח הרחוק ולקיים שליטה על מקורות הנפט שהחל להוות מרכיב מרכזי בכלכלת העולם המפותח והמתפתח בארופה. אין פליאה איפה כי בכל האזורים האלה נמשכים עד היום אי היציבות ואי השקט שהם אופייניים למצב הפוליטי במדינות אירופה וצפון אמריקה.

כאמור, קיימת הגירסה כי דרכן של מדינות המנדט לא היתה מקרית וכי הדבר נעשה מתוך כוונה או תקווה שהאוכלוסיות המקומיות לא יוכלו ולא יהיו מסוגלות לקיים אי פעם ממשל עצמי מתוקן. היו מדינות מנדט שאכן מילאו כראוי את תפקידן ועשו מאמצים כאלה ואחרים להביא את האוכלוסיות המקומיות לרמה שבה יוכלו להיות מדינות עצמאיות. ההיסטוריה מלמדת כי על אף מאמצים אלה, הצלחת האוכלוסיות המקומיות, שכולן זכו לעצמאות מדינית לפני עשרות שנים, להגיע ליציבות לא עלתה יפה ומרבית המדינות האלה עברו לאחר קבלת העצמאות מהפכה אחת או יותר וגם המבנה השיבטי ממשיך להתקיים בהן ומביא לחיכוכים אלימים מפעם לפעם.

במקרים מסויימים נוספת לבעיות הנובעות מהמבנה השיבטי גם בעיה דתית, שבעיקרה היא בעיה מוסלמית-נוצרית. בארץ ישראל מצטרפת לכך הדת היהודית. כמו כן קיימים הבדלים בשיטות הממשל בין ממשל מלכותי או אחר (רפובליקני ?), בין ראיית עולם קפיטליסטית או סוציאליסטית וכו'.

הגדולה בטעויות האלה והמכוונת שבהן נעשתה על ידי בריטניה בפלשתינה או כפי שכבר נאמר, בשטח הכולל את הטרטוריה שהייתה משני עברי נהר הירדן, או בהבחנה רחבה יותר, בין הים התיכון במערב והמדבר הסורי במזרח. בין נהר הליטני, גבולה הדרומי של לבנון, והמשכה בגבולה הדרומי של סוריה, שתיהן באזור השפעה צרפתי, בצפון. בדרום מזרח היה הגבול עם ערב הסעודית ובדרום מערב חצי האי סיני שבו סומן הגבול המדיני בין ארץ ישראל ומצרים. לצורך הדיון והתייחסות להגדרות נוספות ומאוחרות יותר נקרא לאזור זה "ארץ ישראל הגדולה".

סיום מלחמת העולם הראשונה הביא לסיום קיומה של האימפריה העותומנית. היה זה לא רק סיום נוכחות אלא גם סיום השפעה מדינית. גורל המזרח התיכון נקבע עוד לפני סיום המלחמה. את הגורל הזה קבעו, יותר מכל דבר אחר,שני דברים:

הסכם סייקס – פיקו שנחתם ב-1916. 5. 16 .

הצהרת בלפור מ-1917. 11. 2 .

אם נבקש הוכחה לאמיתות האמירה שהשטן הוא בפרטים, הרי ששני אלה יכולים להיות ההוכחה הניצחת לאמת זו. הסכם סייקס – פיקו שנחתם בין בריטניה לצרפת אמור היה להגדיר את תחומי ההשפעה של כל אחת מהן על האזורים שהיו חלק מהאימפריה העותומנית במזרח התיכון. כאשר עוסקים בניתוח  הסטורי-פופולרי מקוצר, אין להשתמש במושג "אילו". אך לצורך הדיון כאן אני מרשה לעצמי להשתמש בו ולומר כי "אילו" שמרו שני הצדדים להסכם על יישומו היו הדברים מתפתחים אחרת. בריטניה, מתוך הרגשת עוצמה עדיפה, החליטה להציב כשליט את עבדאללה הראשון מבית המלוכה האשמי בדמשק שהיתה בתחום השפעה צרפתי (במקביל הוצב פייסל כשליט בעירק). כתוצאה של התנגדות צרפת והאוכלוסיה המקומית נאלץ עבדאללה לעזוב את דמשק. בתמורה, כדי לעמוד בהבטחותיה של בריטניה לבית המלוכה האשמי, חילקה בריטניה את השטח שהגדרתי כ"ארץ ישראל הגדולה", שכולו היה שטח מנדט, ומסרה את החלק שממזרח לנהר הירדן, לשליטתו. רק ב-1926 הייתה עבר הירדן לישות מדינית עצמאית, אך כבר בשלב זה, יצרה חלוקת השטח מציאות חדשה. מציאות שהגדירה את שטח ארץ ישראל הנותר כ"פלשתינה" או כ"פלשתינה א"י" והתייחסה לשטח שממערב לנהר הירדן. חייבים לציין כאן כי ההגדרה של "פלשתינה א"י" כאילו היא אך ורק השטח שבין נהר הירדן והים התיכון לא הייתה נכונה באופן מוחלט היות ותמיד (ועד היום) עבר חלקו הצפוני של הגבול בין פלשתינה ועבר הירדן המזרחי ובהמשכו בין ישראל וסוריה, ממזרח לנהר הירדן, ים הכנרת, ומקורות הירדן ועד לגבול מדינת לבנון.

אפשר לראות הגדרה זו כ"קטנונית", אך אפשר לראות בה גם את מפת התנחלות  שבטי ישראל כפי שהיא מתוארת בספר התנ"ך.יש גם מי שירצה לראות בכך בסיס להגדרה "שתי גדות לירדן" או "ארץ ישראל השלמה", כל אחד בהתאם להשקפת עולמו.

להסכם סייקס – פיקו השלכה אקטואלית גם על תואי הגבול שבין פלשתינה לסוריה הגדולה אז ולגבול שבין ישראל לסוריה וללבנון כיום. כמו כן למערכת הייחסים הדו-לאומיים שבין סוריה ולבנון ולמערכת רבת המשתתפים בין ישראל-סוריה-לבנון-הפלשתינים-החיזבאללה והחמאס.

להצהרת בלפור משמעות רחבה הרבה יותר מאשר להסכם סייקס – פיקו. מלבד לאמור, ליחסים שבין המרכיבים הנזכרים, יש לבחון את מערכת הייחסים שבין כל המרכיבים לבין בריטניה. ואת המערכת המורכבת שבין ישראל- מצרים-בריטניה שכבר בימים עברו העבירה/הפסידה את מקומה האימפריאלי/קולוניאלי לארה"ב. ועוד מאוחר יותר את מערכת הייחסים של מדינות האיזור עם ברית המועצות.

 

 

הצהרת בלפור

......

 

(ההדגשות שלי א.ח.)

מילות ההצהרה וההגדרות/לא הגדרות הכלולות בה יצרו, כבר מרגע שנאמרו ונכתבו, סכנה של מאבקים בין הישוב היהודי לישוב הערבי בארץ ישראל. שילוב בין הדברים הנאמרים בהסכם סייקס – פיקו לדברים הנאמרים בהצהרת בלפור יצרו, כבר מרגע שנאמרו ונכתבו, סכנה של מאבקים בין הישות הציונית המתעוררת והעולם היהודי לבין הישוב הערבי בארץ ישראל ובעולם הערבי והמוסלמי כולו. יתרה מזאת, השילוב הזה גרם למאבקים בין מרכיבים פוליטיים שונים של הישות הציונית ושל העולם היהודי בפני עצמם, ולמאבקים בין המרכיבים השונים בתוך העולם הערבי והמוסלמי בפני עצמם.

יחד עם זאת יצר השילוב הזה למערכת יחסים מאוד מיוחדת בין הישות הציונית, בימים של טרום המדינה, לבין עבדאללה מושל עבר הירדן ועוד יותר מכך בין ממלכת ירדן, בימים שהיתה כבר ישות מדינית עצמאית (בהסתייגות), לבין מדינת ישראל לאחר שהיתה מדינה עצמאית. השילוב הזה יצר גם את המדיניות הבינלאומית ארוכת השנים הנמשכת עד עצם היום הזה, מדיניות לה שותפות בריטניה, ישראל וירדן, כל אחת והאינטרסים המיוחדים לה והמשותפים לכל אחת מהן, בהרכבים שונים ובשולי הדברים גם את האינטרסים של כל מדינות העולם שהיו מעורבות, במשרים או בעקיפים, במאורעות שהביאו לפרוץ מלחמת העולם השניה ולסדר העולמי החדש שהתגבש אחריה בו הלכה בריטניה ואיבדה את מעמד הבכורה שלה ב"עולם הישן" ופינתה את מקומה לארה"ב מחד ולברה"ם מאידך, כשחקניות העיקריות המכתיבות את המדיניות הבינלאומית בעולם הזה ובעולם ככלל.

הצהרת בלפור קובעת כי ממשלת הוד מלכותה רואה בחיוב הקמה בפלשתינה של בית לאומי בשביל העם היהודי. הצהרה שכזו מעלה מיד את השאלות: מה הוא בית לאומי? מה הן גבולות פלשתינה? ופותחת פתח לפרשנויות שונות. אנשי הישוב היהודי בארץ ישראל ואנשי התנועה הציונית פרשו את המושג "בית לאומי" כמדינה עצמאית ואת המושג "פלשתינה" כשטח ארץ ישראל הגדולה (כהגדרתי לעיל). או כהגדרה מצמצמת "שתי גדות לירדן" לפי תפישת העולם של חלק אחד של התנועה הציונית כנגד "ארץ ישראל השלמה" של חלק אחר.  הישוב הערבי בארץ ישראל והעולם הערבי היו מוכנים לראות במושגים אלה איזה שהוא מעמד חברתי/דתי יהודי אוטונומי במידה זו או אחרת בתוך, ואולי בחסות, הישוב הערבי-מוסלמי הארץ כחלק מהעולם הערבי-מוסלמי.

בניגוד לכל הגיון מדיני ערבי ומוסלמי הייתה עמדתו של עבדאללה הראשון שונה. מיום שקיבל את השלטון בעבר הירדן המזרחי ראה עבדאללה בחיוב את הייחסים עם התנועה הציונית וכנראה גם לא ייחס חשיבות רבה לדעותיהם של הערבים המקומיים שישבו בתחום שלטונו. מסיבות שונות, כולל כלכליות וכספיות, הסכים להמשיך ולמכור קרקעות ולא התנגד להתיישבות יהודים בשטחים שניקנו ממזרח לירדן בעיקר בחלק הצפוני של עבר הירדן המזרחי: בגלעד, בבשן ובחורן. עוד לפני כן התקיימו יחסים הדדיים חיוביים בין בית המלוכה האשמי והיהודים וכבר ב-1919 נחתם הסכם בין פייסל איבן חוסיין לחיים ויצמן המכיר בהצהרת בלפור.

לא כך התקבלו הדברים על דעת הישוב בערבי שישב בשטחים שממערב לנהר הירדן. כבר ב-1921 פרצו מעשי איבה, התנגשויות והתנקלויות של קבוצות ערבים נושאי נשק כנגד היהודים, מה שהוגדר על ידי הישוב היהודי כ"מאורעות" וחייב הערכות להגנה על הישובים היהודיים.

יקצר כאן המקום לפרט את הארועים שעבר העולם והאזור בשנים הבאות.