שעתם היפה

                                                                                     2005. 9. 8

תסתכלו, תסתכלו טוב, כן, הסתכלו לראות מי הם אלה שפניהם מוסתרים על ידי הקסדה. כן, אלה הם אותם הפנים שהיו שם קודם. אלה אותם החיילים שהיו שם קודם.

להזכירכם: קלגסים, רוצחים, פשיסטים, חיות אדם, בהמות... אני משאיר לכם לנסות ולהיזכר איזה עוד הגדרות, כינויים, השמצות, השחרות, קללות ונאצות ידעו אנשים, נשים וגברים טובים, ליברלים, משכילים, אינטליגנטים לייחס, רק לא מזמן, לחיילים ולכל החברה הישראלית. שימו לב, אני לא אומר "אנשי שמאל", אני אפילו לא רוצה לומר "שמאלנים", אני גם לא רוצה להבחין בין נשים לגברים. את כל אלה אני משאיר לכם, הקוראים.

הרשות נתונה, אתם יכולים להתחרט או להמשיך. אתם יכולים להודות בפני עצמכם ולהכות על חטא, חטאכם שלכם, או שלא להסכים ולהמשיך ולהכות על חטאם של אחרים. אנו כולנו יודעים כי הרבה יותר קל להכות על החזה של אחרים. אנחנו כולנו יודעים כי אם לא נלטף את האגו שלנו, לא נוכל לסבול את עצמנו.

היתה להם שעה יפה. שעה?! כהרף עין! הורידו להם את הקסדה וחבשו לראשם כובע מצחיה. לקחו מהם את הנשק והחגור וציידו אותם ב"רגישות ונחישות" והציבו אותם, כרגיל, במחסומים. היו אלה מחסומים בתוך שטח ישראל ואל תחשבו שבו בזמן פתחו את כל המחסומים שביהודה, שומרון וחבל עזה. המחסומים החדשים היו , כאמור, בתוך שטח ישראל, אך תפקידם היה כמעט זהה לתפקיד המחסומים הישנים. תפקידם היה לעצור ולמנוע מאנשים לנוע ולהגיע ממקום למקום. תפקידם היה לאפשר לחיילים לבדוק בכליהם של המנסים לעבור. תפקידם חייב לכלוא את האנשים, ערבים כיהודים בין גדרות תיל. אך גם המחסומים החדשים, כמו הישנים, לא מילאו את תפקידם כראוי. גם את הישנים וגם את החדשים למדו האנשים לעקוף דרך השדות, בדרכי עפר, בחסות החשיכה. ההבדל העיקרי בין המחסומים הישנים לחדשים ובין תפקידם של החיילים היה: הישנים מררו את חייהם של הערבים והחדשים, את חייהם של היהודים.

והחיילים? מרגע שהורידו מראשם את הקסדות והטילו עליהם תפקיד "לטפל" ביהודים ולפנות אותם מרצועת עזה, התגלו פניהם. פנים צעירים ויפים, רגישים, אך גם נחושים, ולרגע, לשעה, להרף עין, הם לא היו קלגסים, רוצחים, פשיסטים, חיות אדם או בהמות כפי שקראו להם לפני כן. לפתע, כל האנשים, גברים ונשים, הטובים, הליברלים, המשכילים והאינטליגנטים שינו את עורם. מרגע שאותם החיילים עסקו בפינוי מתנחלי גוש קטיף, גילו כל האנשים האלה בחיילים את "תכונותיהן הטרומיות". את דבקותם במטרה. את אמונתם שהתפקיד שהוטל עליהם, תפקיד שהיה קשה אלפי מונים מתפקידם הקודם במחסומים, הוא חיוני לעתיד מדינת ישראל, הן במסגרת יחסי ישראל והעולם הערבי. הן בתחום יחסי החוץ של המדינה עם העולם הרחב והן בעתיד החיים המשותפים בתוך הבית פנימה.

וכל האנשים האלה שרק זמן קצר לפני כן תקפו בחרון-אף ובחריפות חסרת תקדים את מנויו של הרמטכ"ל המיועד, דן חלוץ, גם הם הפכו אותו ל"מלאך קצוץ כנפיים" וכולם שכחו וסלחו לו על שכל מה שהרגיש היה רק הדף קל במטוס עם שחרור הפצצה.

אז זהו. ה"התנתקות" כביכול הסתיימה. "הפינוי" נגמר. "הפיצוי" בדרך. ו... שוב חזרו החיילים לחבוש קסדות ולהחזיק בנשק. שוב הם מוגדרים ומכונים בכל אותם ההגדרות והכינויים. שוב  אותם האנשים, גברים ונשים, חורצים לשון. כל אלה שאתמול שיבחו ושלשום קיללו חזרו אל העבר.

אז תגידו לי, אפשר להתייחס אליהם ברצינות, אל כל אותם הטובים הליברלים, המשכילים וכו'.

תסלחו לי אתם. למה שלא תסתכלו טוב. תסתכלו לראות את הפנים שמתחת לקסדות. אלה אותם הפנים, יפים, רגישים אך נחושים, דבקים במטרה שלשמה  הם קיימים כחיילים וממלאים את תפקידם באמונה.

ואתם הקוראים! הרשות נתונה. אתם יכולים להכות על חטא ולהודות לאותם החיילים. אתם יכולים להמשיך ולחטוא, לחזור לימים של טרם הפינוי, לחזור לחרף ולגדף.

את השעה היפה, אף כי היתה כהרף עין, שוב לא תוכלו לקחת מהם.