הוא אנחנו ואתם

                                                                                 2005. 9. 6

 

"האם הסיפור הוא שלו הוא הסיפור שלנו"

כך שואלת/אומרת אבירמה גולן בהתייחסות להענקתו של פרס גתה לעמוס עוז על סיפרו "סיפור על אהבה וחושך"

שוב ושוב אנחנו מגיעים ל"שלנו", ל"אנחנו". מה פתאום?! עמוס עוז לא כתב את הסיפור שלנו הקולקטיבי. הוא כתב את הסיפור שלו. לא רק הפרטים האישיים/משפחתיים. לא רק הפרטים המקומיים/שכונתיים שהם בוודאי ובוודאי הסיפור "שלו", גם לגבי הפרטים הכלליים, אני מרשה לעצמי לומר כי הם שלו, אם כי בסיפור הזה אני מעז לומר כי הם גם הסיפור שלי. ומיד אסביר.

אני, אישית, אוהב מאוד את כתיבתו של עמוס עוז, ולא ביכדי. אוהב ומזדהה כי כתיבתו היא גם כתיבתי שלי. "אנשים אחים" אנחנו. אחים?! כמעט תאומים. אני מעט מבוגר ממנו בגיל והוא לעומתי ענק בכתיבה. ספריו, ברובם, מדברים אלי בדיבור אישי, קרוב, שייך לי ואני שייך לו. יותר מאשר בכל ספריו האחרים "סיפור על אהבה וחושך" הוא הקרוב ביותר.

חיינו, חייו וחיי, התנהלו באותם הזמנים שלא היו רק ימים על לוח השנה. הם היו "הזמנים". זמנים בהם חיינו היו שונים אך כמעט זהים. חיים שהתנהלו במסלולים שונים, אך מקבילים, משיקים ואולי, לעיתים, חופפים.

שניינו נולדנו וחיינו כילדים ועד גיל הנעורים בירושלים של אז. ירושלים הקטנה של ימי המנדט הבריטי. הוא בשוליה הצפוניים ואני בשוליה המערביים. מרחק של רבע שעה הליכה מהשכונה שלו ועד השכונה שלי. לא סתם אני אומר "שכונה" כי ירושלים, מאז ומעולם וכנראה שגם לתמיד, היא עיר של שכונות, על הייחוד של כל אחת ואחת ועל השוני שביניהן.

שניינו גרנו בדירות מרתף קטנות שיש בהן קסם מיוחד. קסם שלפעמים הוא חיובי ולפעמים הוא שלילי. דירות שחלק משטחן היה בחלק החצוב של ההר אליו נסמכו הבתים שהדירה הייתה חלק מהם, עם פרוץ מלחמת השחרור הייתה לעובדה זו משמעות מיוחדת, כי הדירות האלה היו המקלטים הראשונים בהם הסתתרו כולם מפני ההפגזות הרבות שהונחתו על העיר. תוך ימים מספר היו המסתתרים ל"חברות" אנושיות. גברים ונשים, ילדים וילדות, קרובי משפחה ושכנים בצפיפות מעיקה ומרתקת. חברות אנושיות שהתפתחה בהן "תרבות" מיוחדת שיש מי שמגדיר אותה כ"תרבות של ימי מלחמה". במקרים רבים סיפוריו של עמוס עוז על ימי המלחמה, זהים לסיפורים שלי על אותם הימים. אין אלה יכולים להיות "סיפור שלנו" בלשון רבים כללית, אך היו הם בוודאות ה"סיפור שלנו", של עמוס עוז ושלי ואולי גם של עוד כמה עשרות או מאות מבני דורנו שחוו את אותן החוויות של אותם "הזמנים". הסיפורים הם כל כך דומים, עד כי לפעמים אני מאמין לחשוב כי הניירות היו לפני ועליהם כתבתי את סיפוריו שלו.

גם בחיי היום יום היו חיינו דומים להפליא. שפת הסתרים של הוריו ושל בני משפחתו המבוגרים הייתה רוסית. שפת הסתרים של הורי ובני משפחתי המבוגרים מצד אימי, הייתה יידיש ובין אימי ודודתי, רוסית.

כבביתו כך בביתי שלי היה דג הקרפיון "מבלה" את יומו האחרון שלפני ארוחת השבת בשחיה הלוך/חזור באמבטיה.

אחד הבילויים המשפחתיים היה ללכת לבקר את קרובי המשפחה. הוא היה הולך עד לשכונת תלפיות שבדרום העיר ואנחנו היינו הולכים עד ל"בית תזיז" שליד "בית החולים האיטלקי", היום משרד החינוך, שבמזרח העיר.

שנינו היינו במידה זו או אחרת "הילדים של אמא", בין אם בעזרה במטבח ובין אם ב"סודות ניחומים" שלנו הילדים את אימותינו שחייהן לא היו קלים.

שנינו היינו עדים לתחילת המלחמה עוד בטרם החלה. את ההתקפה של הערבים על המרכז המסחרי שבשכונת ממילה חווינו שנינו מרחוק. על שריפת קולנוע "רקס" שמענו שנינו את אותן השמועות.

את הצבא הבריטי "אהבנו" שנינו במידה זו או אחרת של שינאה.

שנינו חווינו את הטבח בשייך ג'ארח, אם כי בעצמה שונה. אני איבדתי את דודי שם.

כשגדלנו, גם אביו וגם אבי, שהיו בשני הקצוות הפוליטיים, התנגדו לכך שנמשיך את לימודנו בבית הספר "בית חינוך" כי כמו שאביו אמר: "יותר טוב שחור מאדום" כך גם אבי שאמר ביתר חריפות: "חסר לי שעוד תהיה קומוניסט" וזאת רק בגלל שהיה מפאיני"ק "שרוף".

שנינו התייתמנו מאמותינו בגיל צעיר: גילן הצעיר וגילנו הצעיר.

שנינו עזבנו את הבית בגיל הנעורים והלכנו לחיות בקיבוץ. הוא בקיבוץ חולדה ואני בקיבוץ עין חרוד מאוחד.שני קיבוצים בהם התקיימו חיים רעיונים-אידאולוגים אנטנסיביים מאוד. קיבוצים שמהם צמחו ויצאו מנהיגים פוליטיים.

שנים רבות עברו עד שסיפורו וסיפורי פרצו ועלו על הכתב. כשסיפרו ראה אור ראיתי את שני הספרים, שלו ושלי, שוכנים זה לצד זה על מדף הספרים בחנות של סטימצקי ובליבי חשבתי: האם הם משוחחים ביניהם? האם התוודעו האחד אל השני? האם גילו האחד לשני את צפונות ליבם ואת המצוי בקירבם?

עכשיו, עם הענקת פרס גתה לעמוס עוז על הספר הזה, נמלאתי שימחה וגאווה, כי הינה, בזכותו, נשמע גם סיפורי הצנוע.

לסיום: ברכות לך עמוס עוז. המשך לכתוב כי אני אוהב את כתיבתך.

 

אגב: הספר "סיפור על אהבה וחושך" בהוצאת כתר ראה אור בשנת 2002

       סיפרי "נעורים עד תום" בהוצאת גוונים ראה אור בשנת 2001